סטטוסים וציוצים 8

כרגיל, אם כי במקוריות, אני מעלה שורה של ציוצים וסטטוסים מקוריים לשימושם של הגולשים. אם גם אתם רוצים שיגידו עליכם "מי זה האידיוט הזה?" אתם יותר ממוזמנים להשתמש.

וחוץ מזה, התרגשות: זה הפוסט ה-200 בבלוג. 

1. עכשיו ב-ynet: מעושרת שמסבירה איך ירקה דם כדי להגיע לאן שהגיעה. נפל בעריכה: הקטע של המגרגרת.

2. אתמול הילדים שלי טיפסו על העצים בפארק, וגיליתי שניוטון צדק לחלוטין: הילד באמת לא נופל רחוק מהעץ.

3. ראיינתי השבוע את המנכ"ל הנכנס של מעריב, ושאלתי אותו איך הוא מרגיש לגבי זה שהמחליף שלו בעוד שלושה-ארבעה חודשים צפוי להיות אורן זריף.

4. מישהו כבר גילה מה קורה לאנשים שעולים על איילון דרום?

5. הבן שלי כזה אחלה בן אדם וכזה רציני, שלפחות ארבע או חמש פעמים ביום אני מודה לאלוהים שאשתי העדיפה את חופני מהירקות.

6. נתניה החליטה לשנות את שמה כדי לציין את מפעלות ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומעתה תיקרא נתניה.

7. טוויטר זה הלא יאומן: קהילת מיזנתרופים שרוצים להיות ביחד.

8. אל תבואי עכשיו. ילד מת לחרבן/ את צורחת "אידיוט, את הקרש תוריד"/ בחדרֵי שירותים בן אדם מתפנן / וגם שם את חופרת עמוק בתוך וריד. #שירים_עבריים

9. בפעם הבאה שהמלצרית תשאל אם הכל בסדר, אני אצרח "לא! הארמדיל שלי, מושון, הלך לאיבוד. ויש לי זין קטן ואולקוס. והבת שלי שוכבת עם גמד. מה אצלך?"

10. באופן כללי אני נורא אוהב את החיים. זה רק את החיים שלי שאני לא סובל.

11. בזמן האחרון נשים ניגשות אלי ואמרות לי שאם הייתי 15 שנה יותר צעיר, ורווק, ובלי ילדים, וקצת יותר רזה – גם אז הן לא היו נוגעות בי במקל.

12. אני מקנא באנשים שהגבריות שלהם מוטלת בספק. הגבריות שלי מוטלת במחסן למטה, ואף אחד לא התעניין בה כבר הרבה מאוד זמן.

13. ובאין פחמים, בין הכפשות, סעי (אתדלק לך ת'קורקינט) / אומרים ארמדיל יש ברחוב, היכן, כוס אמק? #שירים_עבריים

14. ריחות סביח מהבפנוך של המטבח היה שולח / קילף עגבניה לסיר של שקשוקה גדול / אתה גמד צרח טבח, אתה מופרך ומפויח / והבצק נהיה בוריטו מסוכסך. #שירים_עבריים

15. הקטע הכי מחורבן בסקס זה כשאתה קם למחרת ומגלה ששכחת לנקות את המסך של הלפטופ.

16. לעמוד לזכר הנופלים זה הכי "אנחנו יכולים ואתם לא".

17. אשרי הסביח שנלעס והצית צרבות; אשרי ארמדיל שנדרס ונדבק לסוליות; אשרי השתלים שפרצו מחזות פועמים; אשרי הספק שצלח והביא לגיסנו סמים. #שירים_עבריים

18. לא יודע מה אתכם, אבל אני מוצא שהכניסה לנשים בלבוש צנוע נורא לא נוחה.

19. לו הייתי רווק / קצת שתויה לו היית / מבייצת, בלי טעם בשקל / בחדר מדרגות או חצר או ספה / מזיין לך הייתי ת'שכל. #שירים_עבריים

20. מה שטוב בזה שהאח הגדול חוזר, זה ששוב אפשר לאונן ברחוב בשעות מסוימות בלי שאנשים יזמינו לך משטרה.

21. טלאי צהוב זה לא טאבו. זה אקססורי.

22. מזג אוויר לתה זה נהדר: אני מוציא תיון, מוזג מים רותחים, מתענג על הריח, זורק את הזבל הזה לפח ויורד על כוסית קוניאק.

23. אני אחראי על האינטלקט בבית ואשתי אחראית להסביר לי את זה.

24. בקרוב אזהרות על בקבוקי אלכוהול! ואחר כך, אזהרות על האקסטה שלכם: אזהרה: חבר שלך מושון לא ורוד.

25. ואפרופו מדבקות אזהרה על אלכוהול, מה עם מדבקות אזהרה על ילדים? גם הם עשויים לגרום לדיכאון, הפסד כספי ניכר, קץ לחופש ואובדן מוחלט של חשק מיני.

26. אינטליגנציה היא בסך הכל דרך מתוחכמת להסוות טמטום.

27. הימין בהצעת פשרה היסטורית: איתן תבריזי ימונה לבית המשפט העליון.

28. חבר שלי כל כך רגיש לגלוטן, שהוא פורץ בבכי בכל פעם שהבת שלו שרה חנהל'ה אופה קטנה.

29. ולמה מגרשים רק ילדים של פועלים זרים? עשיתי צבא, אני משלם מיסים, למה רק את הילדים שלי תמיד משאירים?

30. מפני שיבה תמות.

31. מה זאת אומרת למה נותנים 40 אלף כרטיסי אשראי תמורת האקר סעודי? ואם זה היה האקר הסעודי שלך, גם היית מדברת ככה?

32. האקרים סעודים פרצו למשכן הכנסת וגנבו את הדמוקרטיה הישראלית! אה, בעצם זה סתם זאב אלקין ויריב לוין.

33. אני נגד הציוץ הזה אבל האמת חייבת להיאמר: אם היית מבקשת מבעלך לפני 5000 שנה שיצוד הודו כי הממותות משמינות אותך, היית מקבלת סטירה.

34. יצאתי לרחוב ולא היה שם אף אחד. "הו!" חשבתי לעצמי "כולם בבית צופים באח הגדול". ואז נזכרתי שאני בפתח תקוה, ושאף פעם אין שם בחוץ אף אחד.

35. אני חלומה של כל אישה שלא יודעת מה טוב בשבילה.

36. כשבן אדם מעיר לי שאני אידיוט אני מפנים, אבל לא לאורך זמן. ככה זה עם אידיוטים.

37. יושב בסן פרנסיסקו על התחת.

38. אני הייתי הראשון שחזה שתמותו.

עוד סטטוסים וציוצים.

ועוד.

ועוד.

ועודועודועוד.

אחרון ודי.

סטטוסים וציוצים 7

כן, שוב התפניתי כדי לסייע לכל האנשים שמחפשים משהו מקורי להגיד, כי כזה אני, בן אדם עם לב רחב ותחת עוד יותר רחב. וגם כן לסת שמוטה ושערות שרופות באף. אבל סליחה. הייתי באמצע להגיד משהו…

אז מכיוון שכולם מנסים להיות מצחיקים וכמעט כולם נכשלים רוב הזמן, החלטתי לעזור לכם להיכשל ולפרוש כמה מהכשלונות שלי בחודשים האחרונים. יצאה לי רשימה קצת ארוכה, ולכן יהיה גם סטטוסים וציוצים 8 בעוד יום או יומיים. כמובן, אלה סטטוסים מקוריים לגמרי בלי שריטה על הטפלון. אין סיכוי שמישהו יחשוב שהם מצחיקים, אבל לפחות תרגישו שניסיתם. אז תשתמשו, רק לא ליד הילדים.

(כמו כן, אני מציג לראשונה כמה מהמחפירות ביותר בעבודות ה#שירים_עבריים החביבות עלי. אפשר לקרוא אותם, אבל עדיף לשיר)

1. תמיד עדיף להתווכח עם אנשים שמסכימים אתך.

2. בסוף השבדים התקשרו ואמרו שאין אייפון 5, אבל אני עדיין יכוללקבל פרס נובל. ביקשתי אייפד 3. לא היה להם. אמרתי "זין עליכם" וניתקתי. הלכו לשכטמן.

3. זוגיות טובה זה כשהחבר שלה מסדר לך את החולצות כשהואמתחבא בארון.

4. הלכתי עם האמת שלי עד הסוף והשארתי אותה שם.

5. נשלח מאייפון. לא שלי. של דימה.

6. יש בי אהבה והיא תצא תיקו.

7. I just called to say tamuti.

8. אני רוצה להיות שי גולדן. רק עם יותר שרירים ויותר סקס אפיל. ובלי מחוברים. ובידיעות. לעזאזל, אני רוצה להיות יאיר לפיד.

9. זוגיות נועדה להסיח את דעתנו מדברים חשובים באמת. מין, למשל.

10. רווקים עושים כל שביכולתם כדי למצוא את הזאת שלא תיתן להם בשארית חייהם.

11. שלומית הרווקה, יושבת ומחכה / לכן היא במצוקה היום / ואין זו סתם מצוקה או רגע מועקה / שלומית גילתה זה הריון. #שירים_עבריים

12. לא משנה כמה זמן אורכת מערכת יחסים: היא תמיד מתחילה בשני שיכורים ונגמרת בהאנג אובר. לכן, עדיף להותיר אותן קצרות ככל האפשר. משך מומלץ: שעתיים.

13. לגוש היורו נותרו ימים בודדים בלבד עד הפעם הבאה שמישהו יגיד שלגוש היורו נותרו ימים בודדים בלבד.

14. ניסית לתת לו קובה? אצלי כולם היו משוגעים על קובה. (תמרה פרוכטרשטדט-סיטבון, יועצת הנקה)

15. לא תעשה לך שכל וכל תבונה.

16. חטפני אסור לך גלוטן! חטפני אסור לך גלוטן! חטפני אסור לך גלוטן! אוף, חבל!!

17. היכל התרבות של נתניה, מוזיאון פתח תקוה לאומנות, טוהר הנשק. אתם איתי?

18. האמנם? האמנם עוד יביאו חציל בפרוסה או בפיתה? ותוסיפי חריף וסלטים וכרוב וזיתים. #שירים_עבריים

19. אני מת על הרגעים של השקט בתל אביב, שבהם מכבים את המפוחים והמכסחות ואף מכונית לא עוברת, וסוף סוף אפשר לשמוע את האזעקה של הבנק.

20. אני תוהה איך לספר לאמא שהרימה את הילדה בת השמונה שלה אתמול בגינה של לואי מרשל, שמצאתי את רצפת האגן שלה.

21. ידעתם שאתם בלתי נראים למרבית חבריכם בפייסבוק? יש דרך לתקן את זה! שנו את הגדרות הפרופיל שלכם ל"רווקה".

22. אם אלי ישי יכול לדרוש יותר משופט מזרחי אחד בעליון, אז אני דורש שפעם אחת גם יהיה לפחות בורר אשכנזי אחד בעולם התחתון. מה, אנחנו לא בני אדם?

23. גוגל פלוס זה קצת כמו מורדור, רק שבמקום סאורון יש שם סביח מאוגוסט.

24. הצורך של הורים לחתן את ילדיהם הוא הצורה המכוערת ביותר של הנקמנות.

25. מה שאני הכי אוהב באנשים נמוכים זה שלא משנה מה, הם לא מסתירים.

26. אנשים ללא מחסום כתיבה הם אנשים ללא מצפון.

27. רוב הנשואים שאני מכיר פשוט לא מתגרשים מספיק.

28. מרגיש שלא מעריכים אותך מספיק? למה אה חושב ככה, אידיוט?

29. לא זוכר כלום מרצח רבין. מ-95 עד 97 הייתי עסוק בלהוריד קובץ אחד של סילביה סיינט.

30. כי שירי הוא קנדום קרוע, אינפנטיל ופרוע / הוא דביל מוגבל, מבולבל, תו מסולסל / אך הוא חי (כן הוא עוד לא ז"ל). #שירים_עבריים

31. בדרכי, הולכים אתי, אידיוט וסוציופת / וגם טפויומט / אתה בא ועושה שפגט. #שירים_עבריים

32. יה, מתחשק סביח / והיה, אם אני ממשיך/ אולי, אולי חפיף / אתה בא אז תביא חריף. #שירים_עבריים #חלאס

33. הבעיה כשאתה קורא יותר מדי ספרי בישול ומדע בדיוני באותה תקופה, זה שנדפק לך הרצף זמן-חרדל.

34. מת אב ומת אלול, ומת חתול/ גם נאסף כלבלב, נחנק מפול/ רק נשארה מזכרת איומה/ של קרציה פרעוש וגם כנימה/ של קרציה, פרעוש וגם כנימה. #שירים_עבריים

35. וכעת, אנהג כמו הורה אחראי ואלך להתסיס את הילדים נגד אמא שלהם.

36. הסקס שלנו תמיד מתקדם נפלא עד שהיא קוראת לעזרה.

37. לא מעניין אותי מה הדבר היחיד שתקחו אתכם לאי בודד. רק תסעו כבר.

38. ליכודניק, אפילו אם אתה מזיין אותו בתחת, הוא מרוצה כל עוד גמרת בסוף לערבי על הפנים.

39. מה קרה לילד שדיבר אל חמגשית / שעשה ניסוי עם פרוסטטה וקשית / שהשפריץ במרץ על שרץ וגמר מוקדם / מה קרה לו שצמח לו שַד במקום שפם? #שירים_עבריים

40. אמור לי מי הם חבריך ולא אומר לך כלום. מקסימום אשאל אותך אם אתה יוצא מהחניה.

41. אחד הדברים הנפלאים ביותר אצלנו בבית מאז שהחתול עזב זה שהוא לא פה.

42. מה שהכי אני אוהב באקירוב זה שמצד אחד רואים את הים ומצד שני לא רואים ממטר.

43. אמא שלי אומרת שתמיד הייתי מיוחד. הייתי הילד היחיד שלה שנולד עם הכיתוב "יש להניח צד זה למטה" על הפדחת.

44. של נעלייך מעל ידיך, אידיוט.

45. הולך להביא את הקטנה מהגן. וכשחושבים על זה, זה כמו לשלוח את הנידון למוות להביא את התליין.

46. שלום הוא בסך הכל הדרך של חננות לסיים סכסוכים.

47. חתמתי על הצהרת נאמנות ועכשיו אני חופשי לבגוד בכל הערכים שחונכתי עליהם.

48. הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל. הטוקבק הוא מפלטו של האידיוט.

49. מה הקטע בלבגוד באשתך? כאילו, לא מספיק שהיא נקרעת מצחוק כל פעם שאתה מוריד את המכנסיים, אז עכשיו עוד אחת כזאת?

50. אני: אהובתי הקשיבי אל העפרוני! היא: אתה לא רואה שאני בטלפון, מטומטם?

51. אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת / אפתח דפי זהב, למצוא לך פסיכולוג. #שירים_עבריים

52. הילדים: אמא, הבטחת לנו עוף לשבת. אני: לי היא הבטיחה מציצה ואני קודם.

53. רק אחרי הפעם השלישית שחירבנתי טוסטר משולשים אובחנתי כילד בעל צרכים מיוחדים.

54. היה לי גמד, היה חיריק / גרד בגב, עכשיו מספיק / היה לי ננס, היה אישון / תעוף מפה ותן לישון / או שמיד אני מפליק / היה לי פצפון, היה לי פסיק. #שירים_עבריים

55. לא משנה איזה ספר אני מניח ליד המיטה, אשתי עדיין חושבת שאני אידיוט.

56. דבר אלי מילים פשוטות, כמו זבל, כמו פוסטמה / כמו שאמרת לכוניפה שמצאתי במיטה / כמו שצלצלת אז לבזק / ועשית חביתה. #שירים_עבריים

57. כל פעם שאני מחבר לה שיר אהבה אירוטי, היא כל כך מתרגשת שהיא מפסיקה אותי באמצע ועוברת למין, ואני נשאר לעשות בייביסיטר לילדים.

58. אישה עם יופי חיצוני תזדקן ותהפוך למכוערת, אבל אישה עם יופי פנימית מכוערת כבר עכשיו.

59. שמרי נפשי מן הטורט של אחותך / מן הנמוך כמו גמד נטול אוזניים / משמאלני המתחנן למין ממך / מפטרוזיליה שנתקעת בשיניים. #שירים_עבריים

עוד סטטוסים וציוצים.

ועוד.

ועוד.

ועוד. ועוד. ועוד.

אבא

האמא של הילד מהגן הביטה בי בחשש ואמרה שאני בטח רוצה לדעת אם הקטנה, שבדיוק סיימה לבלות עם הבן שלה שעתיים של אחר צהריים חורפי, עשתה קקי. אז חטפתי התקפת צחוק, קצת פרועה מדי, שגררה ממנה חיוכים שואלים ומוטרדים.

"היא השלישית שלי", אמרתי לה כשנרגעתי. "ילדים מרימים דגל כשיש בעיה, ולזאתי לא חסרות בעיות עכשיו, כשאמא שלה באה והולכת. אבל לחרבן היא מחרבנת, ולא כל כך אכפת לי מתי". ובלב חשבתי שגם אני הייתי פעם אבא לילד אחד, ואולי גם אני שאלתי את הגננת או את האמא של החבר שלו אם הוא עשה קקי. ובטח אחרי זה התקשרתי לאשתי לספר לה.

לקחתי את הקטנה וצעדנו חזרה הביתה. ממטמון הכהן דרך רמז, שמאלה בפרופסור שור ואז ימינה קטן לאפשטיין. עלינו הביתה ואשתי היתה שם, פורקת או אורזת מזוודה, אני כבר לא בטוח בימים אלה, מחבקת ילדה אחת ומדברת עם הגדול.

עצרתי להסתכל עליה מפנה לי עורף ומדברת עם ילדינו כאילו הם המאהבים שלה, המתחרים שלי. היא זינקה על הקטנה ועטפה אותה בנשיקות ובחיבוק גדול גדול שהסתיר דמעות, אבל זו, אחת ויחידה, החליטה לא לבגוד בי הפעם. "אני רוצה שאבא יקלח אותי".

ואני כבר לא אומר שלא מתחשק לי ושתתקלח לבד או שאחותה תקלח אותה. לא, היום כל בחירה של ילד היא הצבעת אמון קטנה, היא עוד נקודה בקרב שלנו, ובתוצאה שאולי רק אני מחשב. אז לקחתי וחפפתי וקרצפתי ושטפתי ופינקתי, וכשניגבתי אותה ועטפתי את ראשה במגבת, היא היתה אפילו יותר מתוקה מתמיד, אז שאלתי אם אני יכול להיות האבא שלה.

"אבל אתה האבא שלי!"

"אני רוצה להיות יותר אבא שלך."

"אתה יותר אבא שלי!"

"אני רוצה להיות הכי אבא שלך," ביקשתי חזק חזק. והיא אמרה שהיא מרשה. וכשרעדה מקור וחיכתה לפיג'מה, אמרתי לה שאני לא מרשה לה לרעוד ככה, והיא אמרה שאני אבא מצחיקולי, ונשארתי שם איתה וסיפרתי ושרתי וחיבקתי עד שנרדמה, ואפילו אז עוד פחדתי לצאת מהחדר ולראות אם אמא שלה שם או שכבר שוב אינה.

פואד על המים

מברוכ, פואד. סחתיין על הבית החדש. מרוויחים אצלנו בסדר במגזר הציבורי.

קצת מפתיע שפואד בוחר לנקר עיניים. המעט שיש בדרך כלל לומר לזכותו, זה שהוא מכיר את רחשי הציבור טוב יותר מרוב הפוליטיקאים. מסתבר שהפעם גבר היצר על הקומון סנס הישן והטוב של העיראקי הזקן.

זה מצער, וזה עוד שיעור בלמה אנחנו לא פינלנד ולא שוודיה. אני חושש שזה לא מזג האוויר או השיטה הפוליטית או החריצות הצפונית, אלא התרבות. איכשהו, בין אם זה בבית על החוף בקיסריה או בווילה המהודרת ברחביה או במעלה ארמונות אקירוב, המנהיגים שלנו מצליחים לשקף את האגו הישראלי שלנו במערומיו.

הצורך הזה שלנו להיראות, להרשים, לקנות את הכי גדול, הכי חדש, הכי מנקר עיניים, כאילו היינו אומה של סולטנים תורכיים. הצורך שלנו להיות הרבה יותר עשירים, הרבה יותר יפים, הרבה יותר בולטים, הרבה יותר מצליחים, הרבה יותר נוצצים. הצורך הזה משאיר את הרוב מאחור. אנחנו בעצם עסוקים בלהפריד את עצמנו מהכלל. או להדיר את הכלל מעימנו, אם להתבטא ברוח התקופה.

ממה שאני רואה בטלוויזיה וקורא בעיתון, המאמץ הפיני והשוודי מתרכז בחיזוק החלש: עבודה יומיומית סיזיפית שמטרתה לא להשאיר פצועים בשטח. לא בגן, לא בבית הספר ובאוניברסיטה, לא בתעסוקה, לא בפנסיה.

ואנחנו? אנחנו נעשה הכל כדי להתרחק מהמוחלש והפגוע והפצוע, להיפרד מעמו, לשים כמה שיותר מחיצות בינינו לבינו: נרתמים בוקר בוקר להגרלת הלוטו של הקפיטליזם, שמרוממת את הזוכים ויורקת בפני כל היתר, אנחנו משכימים כדי למלא עוד טופס. והכל בשביל ה-BMW  הנוצצת, הפנטהאוז מחופה השיש, שירות ה-VIP של אורנג', מחלקת העסקים של סוויסאייר. ואם קצת זנחנו את קדושת הפצוע בשטח או חנינו בחניה שלו, הרי שהמטרה בטח מקדשת את האמצעים. סטיב ג'ובס היה עושה את אותו הדבר.

אז מברוכ לפואד שעשה את זה. הכסף בשירות הציבורי אכן מעורר השתאות. ותודה לו שהזכיר לנו שוב ממה אנחנו עשויים, ומה היינו עשויים להיות.

הערבוש המלוכלך והכוס היהודי המגולח

החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני אוסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי מין עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה.

מתוך חוקי נירנברג, 1935

יו"ר וועדת העלייה והקליטה, ח"כ דני דנון, קיים היום דיון דחוף בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בנושא חטיפתן של צעירות עולות חדשות מבריה"מ על ידי בני מיעוטים: "לעצור את התופעה הקשה הזאת לפני שיהיה מאוחר מידי, הקשרים מתחילים מרצון על ידי פיתוי, ונגמרים בכפייה של התעללות נפשית, מינית ופיזית " לדבריו, 1,000 פניות הן רק קצה הקרחון, יש הרבה מאד מקרים שכלל לא מדווחים".

בוועדה נכחו חברי הכנסת: אנסטסיה מיכאלי, ניסים זאב, דניאל בן סימון, מרינה סולודקין, ליה שמטוב, מיכאל בן ארי, שלמה מולא, אברהם מיכאלי. בנוסף, זומנו נציגי משרדי הקליטה, בטחון הפנים, חינוך נציגי הרשויות המקומיות בהן התופעה נפוצה במיוחד, וארגוני רווחה חברתיים שונים שפועלים למניעת וטיפול בבעיה.

"חטיפת נשים צעירות והפיכתן לשפחות זה תסמין של מדינת עולם שלישי ולא של ישראל בשנת 2011, יש לפעול באופן מיידי כדי להציל את הנשים האלה ולמנוע מצעירות נוספות להיכנס למעגל האימה הזה. אני קורא להקמת צוות ממשלתי לטיפול בבעיה על ידי לתוכניות מניעה, לבחון מתן סמכויות נוספות לראשי הערים ולפתור את הסוגייה באמצעות חקיקה בכנסת".

בנצי גופשטיין, מנכ"ל ארגון להב"ה, קרא לפתור את הנושא בחקיקה: "איסור על פיתוי קטינה כמו איסור על בעילת קטינה".

זהבה דרורי, מנהלת מחלקה בארגון "יד לאחים" אמרה: "ילדות בנות 11 נאנסות וגרות עם בדואים בכפרים ואין שום מענה של רשויות הרווחה".

(יש עוד)

מתוך ערוץ 7, היום

אכן מעורר דאגה. כמה שאלות לסיכום:

מה נעשה בקשר להסתה נגד יהודים במדינות ערב בכלל, וכאן בישראל בפרט?

בת ישראל הכשרה: נכון שמוחטה לפנים זה לא כל כך נורא?

מתי משטרת ישראל תעשה מעשה ותציל את אלף נשותינו?

דני דנון זה יופימיזם לבנימין נתניהו, נכון?

ערביי ישראל הם בעיה קשה. הם רעל בעורקי הגזע היהודי העליון. כיצד יש לטפל בהם?

האם הרכבות יגיעו אי פעם?

הזונות הרוסיות המטומטמות האלה לא ילמדו אף פעם, לא ככה?

(הציבור מוזמן להעלות סוגיות נוספות)

 

 

המקרה העצוב של אלי הורביץ ומבקר המדינה

אלי הורביץ היה אסטרטג גדול ומנהל גדול. הוא ברא את טבע במו ידיו והביא אותה למקומה היום – חברת התרופות הגנרית הגדולה בעולם, ששווה הרבה מאוד מיליארדים. על הדרך הוא עשה הרבה מאוד כסף בעצמו, וגם הביא הרבה מאוד ערך להרבה מאוד ישראלים שהשקיעו בטבע במשך השנים. הוא היה תעשיין ומנהל יחיד במינו, ג'ק וולש ישראלי. אולי אפילו יותר מזה.

אלי הורביץ מת. יום או יומיים לפני מותו הוא ביקש מהרופאים שטיפלו בו בתל השומר "לטפל בו כמו חולה רגיל". ספק אם הם עשו כן, אבל זו בקשה אצילית, מעוררת כבוד. מבקר המדינה החליט לבדוק עכשיו אם אכן טיפלו באלי הורביץ כראוי. זו החלטה שמעוררת הרבה פחות כבוד.

הבת של אלי הורביץ חושבת שאביה מת כי רופאיו הזניחו את הטיפול בו. זה עצוב. זה גם נורמאלי. זה קורה לרבים מאוד. אינספור משפחות שאיבדו קרובים בבית החולים סבורות שהטיפול לא היה מספק, או שהיה שגוי. זה טבע הדברים. אנשים מגיעים מקולקלים לבית החולים. לפעמים הרופאים מצליחים לתקן אותם ולפעמים לא. לפעמים הם אפילו שוגים בדרך.

ההבדל בין אלי הורביץ לאדם הפשוט שמת במיטה במסדרון או על שולחן הניתוחים, הוא שכל ישראלי יודע מי היה אלי הורביץ. ומסתבר שגם מבקר המדינה יודע מיהו. המבקר, זה שתפקידו להציץ אל לב המערכות הציבוריות בישראל ולחזור אם תובנות לגבי איכותן, יעילותן, נקיון הכפיים של אנשיהן, החליט שמותו של הורביץ, חולה סרטן בן 79, חשוב דיו כדי לשים בצד דברים אחרים. השריפה בכרמל למשל. המשט של המרמרה למשל. פינוי דיירי עמידר למשל. חוקי המותר והאסור של בית שמש למשל. ההשתלטות של ראש הממשלה על כלי התקשורת למשל.

המבקר הכריז מזמן שהוא יבדוק את כל שהוא מוצא לנכון. המבקר גם מוכר כאדם שאוהב מאוד את תשומת ליבה של התקשורת. אבל עד היום, הוא הצליח לרוב לבחור את נושאים שהם לא רק פופוליסטיים, אלא גם רלוונטים לכל בית בישראל. היום הוא החליט לבדוק את הטענות של משפחה ישראלית שיש לה 300 מיליון דולר בערך. וסוללה של יחצ"נים, עורכי דין ואסטרטגים ועיתונאי חצר שמאזינים לפתחה. אלה, כך סבור המבקר, האנשים שזקוקים לתמיכתו.

המבקר מיצב את עצמו עד היום כרשות רביעית, כשומר הסף נטול משוא פנים של נקיון הכפיים הציבורי. ההחלטה לבדוק את מותו של הורביץ עלולה להתגלות כאומללה ביותר שקיבל בשנותיו בתפקיד. במדינה עם הפערים החברתיים הגדולים ביותר בעולם המתורבת, הולך שומר הסף של הדמוקרטיה, ומקצה את כוחותיו כדי לגונן על החזקים ביותר, השבעים ביותר, משפחה מלב ליבו של האלפיון העליון, כזו שיכולה לגרום לבית החולים לבצע בדיקה פנימית, להגיש תלונה למשטרה, לעתור לכל רשות שהיא. על זכויותיה של המשפחה הזו עומד המבקר.

ולא על זכויות מהגר אתיופי או פליט סודני או שפחת מין אוקראינית. אפילו לא על זכויותיו של סטודנט תל אביבי.

אלי הורביץ היה אסטרטג דגול שביקש, על ערש מותו, שיטפלו בו כמו חולה רגיל. אם אלי הורביץ היה לוחש עכשיו מהקבר אל המבקר, הוא בטח היה אומר לו לשתות מים וללכת לבדוק דברים חשובים באמת. לא את מותו של מיליונר זקן שגוסס מסרטן. ואם בוזגלו היה יכול ללחוש עכשיו מהקבר אל המבקר, האם המבקר היה טורח להקשיב?

ליבר

ישבתי עכשיו בשמש והפשלתי שרוולים עד מתחת למרפק. זו אחת מהמחוות האוטומטיות האלה שאני עושה, בלי לחשוב. כמעט כמו מצמוץ: זרוע ימין, זרוע שמאל – והנה האמות חשופות, משתזפות להן בחמימות דצמבר לרגע או שניים, עד שהשרוולים העקשנים יעשו את דרכם העצמאית בחזרה מטה.

האמת היא שהתנועה הזו בכלל לא שלי. היא של ילד אחר. קראו לו אורן ליברמן, אבל כשהגעתי לעומר בגיל עשר כולם קראו לו ליבר.

הילדים בעומר היו גבוהים ויפים. מין זן אדונים שאולי כבר אין, ואולי עדיין יש במקומות יוקרתיים במיוחד. ואורן ליברמן היה אפילו יותר כזה מכל היתר. היו לו תלתלים בהירים ונינוחים ואינטליגנציה טבעית ובהירה ופשוטה והוא שיחק כדורגל כמו אל. הכל בא לו בטבעיות על-טבעית: הטיפול בכדור, המסירה, בעיטות הפצצה המדויקות שהיו מרעידות את רשת הברזל בשערים של המגרש הישן, החיוך הספק-צנוע ספק-שחצני אחרי שהבקיע עוד אחד. וההפשלה הזו של השרוולים. עד מתחת למרפק.

לא ממש הבנתי את זה. אם מפשילים שרוולים, הרי עדיף לעשות את זה עד מעל למרפק. זה יותר נוח. אפשר גם לקפל אותם בסדר מופתי ולהושיב אותם על הקיבורות, והם נשארים שם עד הודעה חדשה. למה לעזאזל להפשיל את השרוולים עד מתחת למרפק.

אבל ליבר עשה את זה עם כל הטבעיות של אל שדורך על האדמה, וכולם כל כך אהבו אותו: בנים, בנות, מבוגרים, מורות. ואני רק ניסיתי למצוא את מקומי בין זרע המלכים הזה. עם הפוני על העיניים והמשקפיים והרגליים הארוכות מדי שמתבלבלות סביב הכדור, והבעיטות שלא הרבו להגיע ליעדן והגב הכפוף מעט. אולי לא יראו אותי.

אז אימצתי. והתחלתי להפשיל גם אני עד המרפק. זה היה לא נוח. השרוולים סירבו להתמקם שם על האמות הדקות והארוכות שלי, ושבו והשתלשלו להם מטה, ואני נלחמתי בהם באדיקות, חושש כל הזמן שמישהו יראה שבעצם, אני רוצה להיות קצת כמו ליבר.

היום השרוולים כבר קצת מצייתים וממתינים שם במקום, ואני כבר קצת יותר בטוח בעצמי. ומה שנשאר מהילד הכל כך כריזמטי ההוא זה בעיקר זיכרון התלתלים והמחווה קטנה הזו, שעדיין מזכירה לי אותו.

ודומה, שלא משנה כמה אתה גבוה או אהוד או אהוב או בטוח בעצמך, את הילד המבולבל ההוא שרק הגיע לעומר אי אפשר להשקיט באמת. הוא עדיין מסתכל פנימה והחוצה ותוהה על הנכון והלא נכון, ורוצה קצת יותר מהאחד וקצת פחות מהאחר. וכשהוא מפשיל שרוולים הוא מסתכל לצדדים בחיוך לוודא שליבר לא רואה, ומביט במראה ועדיין תוהה: כמה מזה זה אני וכמה מזה הוא מה שרציתי שיחשבו שאני?

דברים שקרו אתמול

מה הסיכוי שיום אחד, משום מקום, ייקרע לכם צוהר ויראה לכם לרגע איך אתם נראים בעיני האנשים שאתם אוהבים? המציאות הרי אינה כאן ואינה בשום מקום. היא רק בעיני הרואה. אני יודע כמה קלישאתי זה נשמע, אבל זה גם נכון להחריד: אנחנו רואים את המציאות בעינינו אנו, והמבט שלנו תמיד מוגבל, תמיד מצומצם, תמיד צר כל כך.

אתמול חגגו לי יום הולדת 40. היו פה רק אנשים שאני מאוד מאוד אוהב, ואני תמיד מזמר את העובדה שיש לי מעט מעט חברים. כאלה שאפשר למנות על יד אחת, כמעט. לא פלא, לפיכך, שהאחים שלי והגיסים שלי היו כמעט רוב. 16 איש היו כאן אתמול, ועוד שלושה ילדים, אבל הם תמיד כאן והם פרטיים בהחלט.

ועדיין, למרות שאני מכיר את רוב רובם של האנשים האלה כמו את כף ידי. למרות שהם הכתלים הפרטיים שלי, שמכירים (ומכירות) כל נמש וכמעט כל הרהור שאי פעם היו לי, אני לא רואה אותי בעיניהם. ואתמול, לשעתיים או שלוש, ראיתי.

כשאחי ניגן, כשחברה שרה, כשאחותי דיברה, כשחבר הקריא לי שיר, כשאשתי שתקה וכשהקריאה מכתב מהחבר שבניו יורק, הפכתי לרגע למישהו אמיתי ואותנטי ואמיץ ושמח. ודאי שאיני כל הדברים האלה רוב הזמן, אבל לרגע הייתי, וזה היה רגע יחיד, שאין שני לו. רגע שמבקר ונשאר ולא נשכח לעולם.

תודה לכם, מרים ועמוס וננסי ויוסי ואירית ויגאל ויריב ולימור וארז ורונן ואביטל ויואב ורוני ותומר. ותודה לשי שכתב לי משם. ותודה לאלה שניצחה על כל העניין הזה בכל החן שהוא מובן מאליו מרוב שהוא מוכר, אבל בכלל אינו כזה.

תודה על כל האהבה הזאת. התברכתי בכם עד מאוד.

יומולדת

הנה משהו קצת מוזר להגיד, אבל מהילדות שלי אני לא זוכר כלום. כלומר, אני זוכר שהיא היתה מחורבנת למעט הכדורגל, ואני זוכר חבר או שניים ואיפה גרתי ואת הדרכים לרוב בתי הספר, אבל אפילו את הבנות שהתאהבתי בהן, והייתי מתאהב פעם בשבוע-עשרה ימים, אני כבר לא כל כך זוכר.

אבל את יומולדת 13 אני זוכר. אבא העיר אותי כשעוד היה חושך. בטח חמש וחצי או שש. הוא תמיד היה מהמשכימים, ותמיד חשש לאחר. תמיד הגיע לפני הזמן. הוא היה טוען שימות לפני גיל 60, וגם בעניין הזה הוא הקדים בשבע שנים. אחד שאפשר לסמוך עליו.

היה קר בעומר, אבל בתוך האולדסמוביל הגדולה בדרך לתל אביב היה קר הרבה פחות ונעים ומנומנם, והרבה לפני הפקקים כבר היינו בבית של שמחה הולצברג, מוכנים ומזומנים להתחיל את יום הכיף שלי עם שקשוקה.

למי שלא ידע את יוסף, שמחה הולצברג כונה "אבי הפצועים". הוא היה מסתובב במחלקות של הילדים שנפצעו בצבא, מחלק ממתקים וטרנזיסטורים, דואג להחליף טלוויזיה לנכה שנתקע, לפעמים אפילו לוקח את הפצועים הצעירים מתל השומר לתל ברוך, לוודא שהאזורים הקריטיים עדיין עובדים. צדיק.

נכון ל-1984, שנאתי שקשוקה. הוא עמד שם על הכיריים איזה שעה וטיגן ובישל, ועל השולחן שלו נאספו עוד ועוד מתנדבים ופצועים, פורקים מכשירים אלקטרוניים ומעמיסים אחרים ויושבים לאכול שקשוקה עם אבא. בסוף אחרי שיצאה לי הנשה מרוב השעמום, קיבלתי ביצת עין עם פלפל. ולא אהבתי פלפל.

מתי אתה עולה לתורה, הוא שאל אותי, והחמיץ פנים כשאמרתי שאני לא. שמחה היה ניצול שואה והיהדות זרמה לו חזק בדם, בימים שהיא עוד לא היתה מלוכלכת בפגאנים ואפגנים. אבא ניחם אותו ואמר שהילד הולך עוד מעט לפנימיה צבאית, היחיד שהתקבל מתוך 200 מועמדים! וששם בטח יעשו ממנו בן אדם.

משם המשכנו לבית הלוחם באפקה, לשחות קצת בבריכה המחוממת. אבא שכח את בגד היום כמו שאני שוכח את בגד הים של הבן שלי, וקנה לי חדש, ממש כמו שאני קונה ליונתן. במלתחות גיליתי שלא כל הגדמים הם עגולים, ויש גם זקנים קטועים, עם גדמים עייפים ומכוערים שלא נעימים בעין, אפילו למי שמאומן כבר בקטועים. הייתי נורא גאה באבא על הגדמים העגולים שלו.

בקפיטריה הזמנתי קפה הפוך כי לא היה נס קפה. ילדים עם אמא מברזיל שותים קפה מגיל שנתיים, אבל אף פעם לא שתיתי קפה הפוך. הקצף היה נהדר, אבל מתחת הקפה היה רותח וחזק חזק, אז רק ישבתי ונשפתי עליו וחיכיתי לאיזה אגוזי. בסוף הגיע.

אחר הצהרים הלכנו לככר דיזנגוף, לראות את מכסחי השדים, שהיו בפוסטרים בכל הארץ והשתמשו בטכנולוגיה הכי חדשה אז, כי אחרת באמת קשה לכסח שדים. וכל פעם שסיגורני וויבר הופיעה על המסך נעתי באי נחת בכסא, כדי שאבא לא יבחין במה שגדל לי במכנסיים. זה היה לפני הנוסע השמיני והיא עוד היתה פחות מפחידה, אבל רק קצת.

בערב אבא לקח אותי לראות את מכבי תל אביב של לי ג'ונסון מארחת את ריאל מדריד המפחידה של חואן אנטוניו קורבלאן. הוא ישב למטה על הקווים ביחד עם יתר כסאות הגלגלים, ואני במעלה ההיכל. התרגשתי כמו שרק ילד ישראלי מהפריפריה יכול להתרגש כשהוא רואה את הגיבורים של יום חמישי במו עיניו, וכשמכבי גם הצליחה לנצח, הייתי בשמיים.

את הדרך החשוכה חזרה אני לא זוכר, וגם לא את המתנות שקיבלתי. אני גם לא זוכר אם אמרתי לאבא שזה היה היום הכי טוב בחיים שלי, אבל אני נורא מקווה שהוא יכול לקרוא את זה מהמקום שלו. כי זה באמת היה היום הכי טוב בחיים. הנה, אני אפילו זוכר אותו.

א' אחלה, ב' זה בעסה

אלף אחלה, בית זה בעסה

גימל גוגל – לך חפש

מהי דלת זו דאבה

שטוחנת (מבעס)

הא זה היוש, וו זה ווייוויי

של פקצות מצפון

זין חית שתיהן ביחד

זבל חרא (יה צפונבון).

בני הניינטיז ואחר כך

אלף-בית, אלף-בית

עם הראש עמוק בתחת

אלף-בית, אלף-בית

פרס נובל הוא די בטוח,

אלף, אלף-בית

בבוּרוּת וגסות רוח

אלף בית.

טית זה טפו ויוד יה אפס

כף זה כאפה, למד לום

מם ונון הם מניאק נאצי

סמולני ימות היום

סמך סססעמק, עין ערס

ופא זאת פרחה בקניון

צדי צא לי מהפריים כבר

קוף  זה קקה

ריש – ראשון!!!!!!!

בני הניינטיז ואחר כך

אלף-בית, אלף-בית

עם הראש עמוק בתחת

אלף-בית, אלף-בית

פרס נובל הוא די בטוח,

אלף, אלף-בית

בבוּרוּת וגסות רוח

אלף בית.

טוב חפרת חנבץ חנון, שין ותו כבר, יה מלעון

שין שרמוטה תו תמות, ואם תחזור אין אחריות

לך תמצא לך קצת צל

או סתם תעוף לעזאזל.

בני הניינטיז ואחר כך

אלף-בית, אלף-בית

עם הראש עמוק בתחת

אלף-בית, אלף-בית

פרס נובל הוא די בטוח,

אלף, אלף-בית

בבוּרוּת וגסות רוח

אלף בית.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 140 שכבר עוקבים אחריו