דחילק, מה זה פה, סבנטיז? אתה גם מעשן על הילדים בסוסיתא?

היום יום האב? אתמול יום האב? אין לי מושג. אני גבר, למה אפשר לצפות? מה, אנחנו יודעים תאריכים של ימי אב? איך נזכור אותם? אנחנו הרי גברים לא כל כך מבריקים.
 
האמת היא שאני דווקא כן זוכר תאריכים. וגם מספרי טלפון פה ושם, עדיין. ואת התאריכי לידה של הילדים. וגם את מספרי תעודות הזהות שלהם. לפחות את של שני הגדולים. יש לי מידה קטנה של קוגניציה, ואני משתמש בה טיפין טיפין כדי לשמר דברים שהם חשובים בעיני.
 
מה שאין לי כוח, זה לקרוא אבות צעירים (או צעירים פחות) שמספרים כמה הם לא טובים באבהות ואיזה מלכה בת הזוג שלהם. באלוהים, אני מודה שניסיתי לקרוא את הטקסט האחרון בעניין, אבל התעייפתי פונקט אחרי הפסקה הראשונה עם האשתי נסעה לחו"ל. כאילו, דחילק, מה זה פה, סבנטיז? אתה גם מעשן על הילדים בסוסיתא?
 
אולי היום יום האב. אין לי מושג. אני לא חוגג את יום האב. אני גם לא מתרגש מלהכין לילדים שלי סנדוויצ'ים. (כמעט) כל יום. או מלהכין להם ארוחת ערב או צהרים, או ליל סדר או עוגה ליום ההולדת שלהם. זה לא כי אני מי יודע מה מוצלח. אני בסך הכל לא מי יודע כמה מוגבל. וחוץ מזה אני אבא שלהם. זה התפקיד שלי.
 
אולי היום יום האב. אין לי מושג. אני יודע שהיום אין שיעורים כי נגמרו הלימודים של הגדולים. הקטנה צריכה ללמוד עד סוף יוני. אני יודע את זה כי היא אשכרה מעניינת אותי. אני לא "מתעניין בה" מתוקף תפקידי כאבא. אני פשוט קרוע עליה. היא הבת הקטנה שלי ואחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם.
 
אולי היום יום האב. לא יודע. אני יודע שהיום צריך ללכת לצילום גב עם הילד ומחר לפיזיותרפיה, ושצריך לרשום את האמצעית לקיטנה וגם את הקטנה. היום התאריך האחרון! אני יודע שבשבוע הבא צריך לקחת את הבנות לשיננית, ושחשוב להקפיד שהם יצחצחו שיניים, כי הם מתעצלים לפעמים, אני יודע שצריך לשבת עם הגדול על ההחלטה לאיזה מגמה הוא הולך, ולהזכיר לאמצעית שהיא צריכה להיות יותר רצינית בלימודים בשנה הבאה. אני יודע שצריך לקחת את הקטנה ללונה פארק בשבת. אני זוכר שהבטחתי.
 
אני לא עוזר לזוגתי לגדל את הילדים שלנו. לא יותר מכפי שהיא עוזרת לי. אנחנו מתחלקים בעניין הזה של לגדל את הילדים שלנו, שבחרנו להביא לעולם. כל אחד עושה ככל יכולתו. בדרך כלל היא עובדת קשה. היא לא כותבת על זה שהיא מצליחה לעבוד נורא נורא קשה למרות שהיא טיפה מפגרת. אם היא היתה מתחזה למפגרת, אף אחד לא היה צוחק. היא אשת מקצוע ואמא. גם אני לא כותב על זה שאני לא מצליח לטפל בילדים כי זה מסובך. אני הרי כבר בן 44. אני חושב שלדרוך על בננה זה מצחיק, אבל לא מחזיק טקסט.
 
היום יום האב? וואלה לא יודע. מי בכלל חוגג את יום האב? גם את יום האם לא חוגגים פה מי יודע כמה. בכלל, אנשים שחוגגים את היותם הורים קצת מעייפים אותי. אם אני נשמע מרוצה מעצמי כי אני אבא מוצלח, אז אני מתנצל. אני לא עף על עצמי אפילו טיפה. כולה עושה את מה שאני צריך לעשות: כמו לאכול ארוחת בוקר, כמו ללכת לעבודה.
 
והייתי ממשיך לאכול את הראש, אבל תיכף יתחילו להיכנס לכאן ילדים. אז אולי עדיף להפסיק עכשיו, כי מה שהם צריכים זה את המבוגרים שדואגים להם ועוזרים להם בחיים.
 
לא ליצנים עם מקלדת.

תודה ביבי! תודה, תודה, תודה!

שמעתי את בנימין שלנו, כפרה עליו, אומר לשטייניץ ש"צריך להודות לראש הממשלה על אישור מתווה הגז." פייר, סוף סוף! סוף סוף מישהו קם ואומר את האמת. ומה הפלא שזה ראש הממשלה שמוביל את המהלך? מה הפלא? מה הפלא שהיחיד שבאמת יודע למי שצריך להודות, למי שייך הקרדיט, מיהו זה שבלעדיו כל זה לא היה קורה – הוא בנימין שלנו כפרה עליו.
 
מתי יוצא הליין של המדבקות בבני ברק "בנימין נתניהו – אני אוהב אותך" ו"אין עוד מלבדו"? מתי?
 
על הדרך, בחלוקת קרדיטים, הגיע הזמן לקום ועוד פעם להגיד תודה לביבי, אסור לשכוח. אסור לשכוח למי מגיע הקרדיט. ריכזתי פה כמה דברים שצריך להודות עליהם, ושלעולם לא היינו מגיעים אליהם ללא בנימין שלנו נשמה.
 
תודה ביבי. תודה ביבי על המגעים החמים עם הפלסטינים ו-22 מדינות ערב, שחסכו מאיתנו גל טרור. תודה!
 
תודה ביבי. תודה ביבי, על ההחלטות המחושבות ועל המבצעים המתוחכמים, על צוק ענן ועמוד איתן, על התחכום המדיני והצבאי שהוביל לחיסול החמאס, הטרור ודאעש.
 
תודה על עסקת שליט ביבי. בגאונותך, הוכחת שוב שאפשר לא להיכנס לטרור! לבד, רק אתה השכלת להראות לכולנו איך מנהלים משא ומתן ולדאוג באמת ובתמים לאינטרסים של כולנו, ושוב, בלי להיכנע לטרור.
 
תודה ביבי, על בלימת האיום האיראני. אם לא עמידתך האיתנה, המעצמות היו עלולות לחתום על הסכם עם האיראנים, לבטל את האמברגו ולאפשר את המשך קיומו של פרויקט הגרעין האיראני. איפה היינו אם כל זה היה קורה. תודה לך, גאון!
 
תודה לך ביבי, על היחסים הנפלאים עם אומות העולם, עם השבדים והבריטים, האמריקאים והצרפתים. תודה תודה תודה, אין עליך! תודה על הכנעת מני BDS וחרמות, תודה על מיגור האנטישמיות. תודה!
 
תודה על המחירים בסופר, ממילקי ועד פלפל, מביסלי בצל ועד בצל ועד בכלל. תודה על השכר מרקיע השחקים של כולנו, עד אחרון העשירונים! על שעות העבודה הנוחות ועל החופשות הארוכות. אין ולא היה עוד גיבור מעמד העובדים כמוך.
 
ותודה ביבי על מחירי השכירות. תודה גם על מחירי הדירות. איפה, איפה היינו ללא הגאונות השלטונית שלך? הבטחת להתגבר על משבר הדיור ובעשר אצבעותיך התגברת! לפעמים אני מנשק את המקום שבו צריכות להיות האצבעות שלך בפוסטר. כמה נחישות! כמה חזון! כמה כושר ביצוע! בזכותך ביבי, רק בזכותך למשפחה הממוצעת יש בית, יש אופק, יש עתיד!! ובאמת תודה גם על יאיר, ביבי. איפה היינו בלעדיך?
 
איפה?

אין גבול

התדהמה של כל כך הרבה ישראלים מהמהלך שביצע אתמול בנימין נתניהו נובעת מהטעם הפשוט, שרובנו פשוט לא מבינים את האיש. אנחנו לא מבינים מה מניע אותו, מהם הערכים שלו. מהם טוב ורע בעיניו. עבור רוב בני האדם, ההבדלה בין טוב לרע אינה מורכבת. היא מוחלטת. היא לא אישית. יסוד הבחירה שבה מוגבל.
אצל בנימין נתניהו, אין טוב ורע. יש רק טוב ורע לבנימין נתניהו. מהי בכלל מדינת ישראל עבור בנימין נתניהו? היא כלי. היא מקום למשול בו. מדינת ישראל היא הישות שממנה שואב מר נתניהו את תוארו ואת כוחו. אם לא יהיו לו התואר והכוח הללו, למדינת ישראל לא יהיה כל ערך עבורו. לכן, הביטחון של המדינה ותושביה, השגשוג הכלכלי שלהם, עצם הישרדותם – כל אלה הן שאלות משניות לחלוטין בעולם הערכים הנתניהוהי.
ואם צריך להפקיד על ביטחון הכלי הזה, שאנחנו לפעמים קוראים לו בעיניים מצועפות "מולדת", בידיו של ציניקן ברוטלי, גס ומושחת – אז נפקיד. החשוב הוא לא הביטחון, לא ההרתעה, לא שלום אנשי עוטף עזה או חיי ילדיהם. לא לא. כל זה שולי לגמרי בעולם של בנימין נתניהו. כל אלה בטלים בשישים מול תוארו וכוחו של נתניהו עצמו.
ואם צריך לעקוד לשם כך את הצבא ומפקדיו, את מצביא העבר שבחודשים האחרונים היה האצבע בסכר שמותיר את ישראל בגדר "מדינה" מסודרת להבדיל משבט לבנטיני שטוף שנאה – נו, אז נעקוד. ודאי שנעקוד.
בנימין נתניהו הפך למשל בשאלה פילוסופית על גבולותיו המוסריים של אדם דמיוני, והוא מתפקד בהתאם למשל. ובמין לגלוג אוניברסלי משעשע, מראה האדם שהקיף את ישראל בגדרות ובגבולות פיזיים עד חנק – שלו עצמו, להבדיל מהכלי שממנו הוא שואב את עוצמתו – אין ולו גבול אחד.

כשסאנסה פגשה את ג'ון סנואו, כשקולטיין יגיע לארן

ראיתי את המשפט הראשון בטקסט של חגית גינזבורג בטמקא (לא, לא יהיה פה לינק לטמקא. יש גבול), והוא הזכיר לי את מה שאני מסביר פעם אחר פעם אחר פעם לכל מי שרוצה לכתוב פנטזיה.

"שיקום מי שלא הזיל דמעה ברגע שבו שערי טירת שחור נפתחו וסאנסה סטארק ניצבה שם…" כותבת גינזבורג, ומתכוונת בעצם, "שיקום מי שלא הזיל דמעה כשסאנסה סטארק פגשה את אחיה, ג'ון סנואו".

נו ברור. ברור שכולם התרגשו נורא, ואפילו מי שהיה צריך קקי התאפק. זה אחד העניינים החשובים ביותר בז'אנר הסדרות הארוכות-ארוכות-ארוכות (ואני מתכוון לספרות. משחקי הכס בטלוויזיה, נחמדה ומרגשת ככל שתהיה, היא שיקוף של סדרת ספרים): הקטליזטור האולטימטיבי של עלילה הוא המפגש. הרגע שבו גנדלף יפגוש מחדש את ארגורן, לגולס וגימלי, את פיפין ומרי, את פרודו; הרגע שבו אדמונד יפגוש מחדש את שלושת אחיו; הרגע שבו קרוקוס שב ופוגש את אספלר ב-Malazan. ועוד ועוד ועוד.

כל מפגש הוא קטליזטור בסדרת פנטזיה. זה הכלי הבסיסי ביותר של הסופר בז'אנר (נו טוב, זה ודרקון). לעומת זאת, הפגישה הנוספת, האיחוד, היא תמיד שיא. היא תמיד רגע שנשאף אליו. הנה, עכשיו שכולם בעניין של משחקי הכס, תחשבו בבקשה על הרגע שבו טיריון ישוב ויפגוש את אחיו. את אחותו; או על הפגישה הבאה בין סאנסה לראמזי; בין בראן לבין האנושות, ובפרט האחים שלו. כל מפגש כזה יהיה רגע קריטי בעלילה, מקום שבו הסיפור מתקדם לשלב הבא שלו. כמו הפגישה בין סאנסה לג'ון, אבל גם כמו המפגשים האחרים שקרו כרגע ועברו יותר בשקט – הגרייג'ויים, למשל. ג'ורה ודנאריס, למשל (מישהו זוכר שפעם קראו לה דני?). והחביב עלי ביותר: המפגש האחרון של ז'אקו ואריה.

זהו, זו רק היתה תזכורת קטנה לסופרים ולאנשי הז'אנר: המפגש הוא הדרך הטובה ביותר לספר סיפור. המפגש המחודש הוא תמיד שיא.

רוצים את אבן הבניין הקריטית האחרת לסיפור הפנטסטי? היא קלה. היא הרגע שבו הגיבור מגיע. בילבו לדרקון, פרודו להר (ובחזרה לפלך), רוברט לווינטרפל, אדארד לקינגז לנדינג, ג'ון לקאסל בלאק יאדה יאדה יאדה – דני לקינגס לאנדינג. שח מט.

רוצים לקרוא את ההגעה הנפלאה ביותר בפנטזיה  בת זמננו? תקראו על קולטיין ב-Deadhouse Gates, הספר השני של Malazan Book of the Fallen. בכלל, אחרי קרוב לעשרים שנות מרטין, אולי בכלל צריך להעביר את הכתר לאריקסן ולהגיד שזה כנראה ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי.

אז בבית הספר

  1. תקשיבו לי טוב טוב רק לרגע, החיים הם זמן לא טוב להפסיק לעשן. כשהייתי ילד לא נשארתי במקום אחד. ההורים שלי נדדו ונדדו, ואולי בגלל זה לא השארתי חותם בשום מקום. רק עברתי ורפרפתי לרגע, בכנפיים כבדות עצובות לפני שאני ממשיך הלאה. בגלל זה, למזלי, אף אחד לא מזמין אותי אף פעם לפגישות מחזור. מי? צפריר? איזה צפריר. אה, ההוא. עזבו, אף אחד לא זוכר אותו.
  1. המקום שבו שהיתי יותר מכל מקום אחר הוא עומר. בברלי הילס של באר שבע. והיום, לגמרי במקרה, אחרי שבאמת כבר שכחתי את עומר כליל, נקלעתי לסוג של פגישת מחזור. זאת היתה הופעה של בחור אחד משם. תיכף אגיד עליו משהו. אבל היו שם בעיקר המון המון אנשים בני ארבעים וארבע, המון חלומות שמתו מזמן, המון המון פצעים שלא יתאחו לעולם. פצעים ששכחתי מזמן. פצעים שאי אפשר לשכוח.
  1. הגרושים והגרושות (וגם אלה שלא התגרשו מעולם ורק נראים ככה בדמיוני) מבית ספר עומרים עדיין נראים לי כמו סרט נעורים אמריקאי בטורבו, רק שלושים שנה אחר כך. מרגע שעברתי בדלת הפסקתי להביט בעיניהם של אנשים. שלא יראו שאני פה. שלא ישימו לב חלילה. שלא יזכרו אותי. שלא יזכירו. הם עדיין יפים נורא, האנשים מעומר. אני לא זוכר ולו אחד מהם. או שאני זוכר את כולם. אני זוכר כמה יפות היו הבנות. עכשיו הן כבר נשים בתום צעירותן, ועדיין הן יפות כמו אז. הצלחתי לזהות אחת מהן, אני חושב. אבל הן נותרו ממש כמו אז: משהו לא מושג, חבילת בונבוניירה יקרה שלעולם לא תהיה שלי. כמה זר חשתי ביניהן אז, לפני 30 שנה. ממש כמו הערב.
  1. מישהו שאל אותי אם אני כותב, או אמר שהוא קורא אותי. ואני כל כך מתאמץ לא לכתוב! אנשים כותבים אוהבים שקוראים אותם, אבל מה על הקוראים שלא אמורים לקרוא. מה על האנשים שהיו עיוורים להיותך פעם. האם אתה רוצה שיראו אותך סוף סוף, או שמא מוטב שפשוט ימשיכו לא לראותך? כל כך התאמצתי לא להכיר איש, ואולי היו אלה השנים שעברו ועברו ועברו. בסופו של דבר אכן כמעט לא היכרתי אף אחד. רק כמה חברים מפייסבוק שאני אוהב ומוקיר. לא זיהיתי פנים, לא זכרתי שמות. ידעתי שעלי לזהות אותם, אבל לא הצלחתי. או שלא ניסיתי. רק את הלבד זיהיתי. את הלבד המוחלט הזה אני מכיר כאילו לא נעלם מעולם, כאילו תמיד היה כאן, כאילו לא עזב.
  1. יצאתי משם והייתי במרחק של 18 דקות הליכה מהבית. כמה רציתי איזה מסלול של עשרה קילומטר, או בריכה לשחות בה אנה ואנה, עד ששומעים בה רק את השרירים ואת הריאות. מקום שאין בו זכרונות. למזלי, הייתי בתל אביב. 18 דקות. והלכתי הביתה וחשבתי לעצמי שמה שיש לי כאן בשכונה הזאת, בעיר הזאת, זה לא רק את הכאן והעכשיו, אלא גם אפשרות של עבר אחר, של אנשים ונשים שלא היכרתי, אבל ודאי היו אוהבים אותי לו הייתי גדל איתם. וככה, תל אביב נותנת לי הרבה יותר מעכשיו. היא נותנת לי גם סיכוי לשנות את מה שאינו ניתן לשינוי.
  1. ההופעה היתה של קובי ויטמן, שהוא כותב ויוצר וזמר וילד מהכיתה שלי. בשבילי הוא תמיד יהיה הילד עם הגיטרה ששר אתי שירים של תיסלם. הערב מישהו שדווקא זכרתי בחיבה סיפר לי שרקדנו יחד, קובי ואני, בים ההולדת שלו בכיתה ז'. נו, תמיד היה לי טעם טוב. וקובי חוץ מזה שהוא בחור נהדר ומוכשר, יש לו יכולת נהדרת לדבר ולכתוב ולשיר באנדר סטייטמנט. הלוואי שהיו לנו עוד אנשים כאלה. הוא רק הוציא תקליט. כדאי לכם להקשיב לו.
  1. כשהגעתי הביתה העברתי את הקטנה מהמיטה שלי למיטה שלה, ונישקתי את אמא שלה וחשבתי לעצמי כמה טוב שיש לי את כל זה, וכמה עצוב זה להיות ילד שאף אחד לא הכין אותו לכל הילדות הזאת. חשבתי לעצמי שלמרות שבמשך שנים רבות כל כך האשמתי את הילדים האלה מבברלי הילס של באר שבע שהרחיקו אותי מהם, אבל בעצם, הבדידות באה לי מבפנים. וכמה טוב שכבר איני ילד, חשבתי, ושכבר איני שם עוד. שאני פה.

ברוס ספרינגסטין בלוס אנג'לס, 17במרץ 2016

(אני מעלה לבלוג באיחור מה, יען כי זנוח הוא הבלוג ושכוח. אבל יש דברים שאני צריך פה. כדי לזכור)

1. כבר שבוע אני מתרגל בודהיזם. מתרגל את הלהיות בכאן ובעכשיו. ולא רק מתרגל, אלא גם אוכל לארנון את הראש עם העניין הזה. לדעתי, אם תגידו לו כאן ועכשיו, לא משנה איפה ומתי, הוא יברח ביללות, מדמם מהאוזניים.

מילים לחוד ומעשים, יו קנואו. לא הצליח לי. אוקיי עוד פעם הופעה. עוד פעם The river מההתחלה עד הסוף. הלו, אני כבר ראיתי את זה פעמיים. נכון, יש רגעים עצומים בלי סוף. כשברוס שר את השיר הכי מחורבן בתקליט וזה נשמע כמו השיר הכי טוב ביקום, אני מעיר לארנון שמשהו פשוט לא בסדר עם האיש הזה. זה כאילו יש חוקים ליקום ויש חוקים לברוס, אבל עדיין. The river. עוד פעם. זה הכל.

2. הצד הרביעי של התקליט, כרגיל, משנה הכל. The price you pay היה ונשאר אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, ואני מתייפח בפינה בעדינות. הדמעות הן מדד טוב, כי הן תולדה של רגש. אם אתה בוכה, משהו קורה לך שם בפנים.

3. אנחנו הכי הכי קרובים לבמה שאפשר. כשברוס נעמד מעלינו אני לא מצלם. לא רוצה וילון. כשהוא מתרחק אני מצלם, ולרגע חושב מה יקרה אם הוא יקפא עכשיו על הבמה כמו בצילום. מה אם עצרתי בעצמי את כל הדבר הבלתי נתפס הזה שהוא הופעה של ספרינגסטין, ככה בקליק. קיצר, הטלפון חזר לכיס.

4. בודהיזם זה על הכיפאק, אני חושב לעצמי, אבל לבודהיסטים יש בעיה איומה. אין להם חוש הומור. הם לוקחים את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות. אני מצחיק את עצמי. כאן ועכשיו.

5. היקום זה עניין משעשע למדי. ביני לבין הבמה יש חובב ספרינגסטין שהביא את הבחורה שהוא יוצא איתה – דייט שלישי ומדד חרמנות בשמיים. היא לא ממש מכירה את ברוס, זו ההופעה הראשונה שלה והיא עם המרפקים על הבמה. יש אנשים שלא זוכים לזה גם אחרי עשר הופעות. אלוהים נותן אגוזים, אתם יודעים. חוץ מזה היא גרושה פלוס שניים, מקועקעת בכל הגוף. היא גם שיכורה לגמרי וחרמנית שאתם לא מבינים. אני קולט פתאום שמדד הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שלי ריסק את תקרת האולם. סו מאץ' פור בודהיזם וחוסר שיפוטיות.

6. אני רוצה לדבר רגע על עצמי. תמיד אני מדבר עליו. אבל המחשבות הנהדרות האלה הן שלי. ועם כל הכבוד לכמה שברוס נהדר, גם אני די בסדר. הנה, תראו איך כתבתי יפה.

אלה הערות שאני משרבט לעצמי תוך כדי הופעה. ככה זה. לא תמיד אני מי יודע מה קוהרנטי.

7. כשהכל הסתדר סוף סוף והייתי בכאן ובעכשיו ובסולו סקסופון של the promised land וייללתי כמו קריקטורה של עצמי, ידעתי שזהו. הכל מושלם. ובאמת אין מה לזוז מכאן ועכשיו. כאן ועכשיו הכי טוב.

8. ואז התחיל Backstreets. יש אנשים שקוראים את הטקסט הזה ולא מכירים את ספרינגסטין. הם לא מבינים שזו ההופעה השמינית שלי והשיר שתמיד הכי הכי רציתי לשמוע. לקח שמונה הופעות. מה אני אגיד? היה שווה לחכות?

אני לא יכול להסביר. אי אפשר להסביר רגעים שהיקום מסתדר מסביבך, עם ספוט בצד על הגיבור שלך, ששר לך את השיר שאתה הכי אוהב. אי אפשר להסביר את זה.

9. אחר כך הכל היה מואר ונפלא. ב- thunder road ברוס נעמד מעלינו, וזה היה כאילו השמש זרחה ושם והולידה אותו עבורנו. והוא נראה צעיר כמו הבחור שכתב את יצירת המופת הזו. הוא גם חייך והיה מאושר לגמרי. כמונו.

10. סטן גולדסמית – או אולי גולדשטיין? – הוא עיתונאי שמסקר הופעות של ברוס עבור עיתון בניו ג'רזי. היתה לנו היתקלות פעם אחרי שצחקתי על אינדיאנים, או משהו. לפני ההופעה ביקשתי ממנו סליחה, לנקות את האווירה. הוא היה כבר ביותר הופעות של ספרינגסטין מספרינגסטין עצמו. היום, באיזה בדיחה אוניברסלית משעשעת, הוא עומד ממש לידי ושואל אותי מה ברוס אמר בדיוק, כדי לכתוב עוד דיווח לקוראיו הנאמנים.

כשברוס שר את Born to run, אפילו סטן יוצא מדעתו. לפעמים אני חושב שכולנו עכברים בניסוי של ברוס. לא אכפת לי. רק שימשיך ללחוץ ככה על הכפתור של העונג.

11. בסוף אתה יושב מרוח על הרצפה עם חיוך של ג'ריקן קרוע שאפילו בשפכטל אי אפשר למחוק לך מהפנים. ונזכר שפעם יצאת מהופעה ואמרת שזו היתה אגדה. שלא יכול להיות שכל זה קרה לך באמת.

והערב? היה כמו אז, רק יותר טוב.

התמונה היא שלי, עם אנשים שהאור הגדול שהם מפיצים נגע גם בי הערב. ותודה להם על זה.

20160317_234216

ברוס ספרינגסטין בלוס אנג'לס, 15 במרץ 2016

(אני מעלה לבלוג באיחור מה, יען כי זנוח הוא הבלוג ושכוח. אבל יש דברים שאני צריך פה. כדי לזכור)

איפה מתחילים? שום רגע בחיים לא דומה לקודמו. אני חושב. אולי בשביל מי שעובד בקו ייצור זה אחרת, אבל אני לא משוכנע. לא, אין רגע אחד כקודמו. אף פעם.

ההופעות של ברוס גם הן אף פעם לא דומות. אין הופעה שהיא כמו תמיד. אין תמיד. יש רק עכשיו. ואיזה עכשיו, אלוהים.

לפיכך, מה שקרה אתמול לא יקרה יותר. הוא גם לא צריך לקרות יותר. הוא פשוט התרחש. ומה שעבר לי בלב בשלוש וחצי שעות האלה, אני לא בטוח שאפשר לשחזר את זה ככה, מהראש, עם מקלדת.

אבל ננסה.

ברמה הטכנית, הטור הזה של ברוס שונה מאוד מכל קודמיו. בדרך כלל אין לך מושג מה יהיה השיר הבא. בטור הזה הוא מבצע בכל הופעה את אותו תקליט כפול, כך שאתה יודע בדיוק מה יהיו 21 השירים הראשונים. האלתור נשאר ל-13 או 14 השירים האחרונים.

זה עלול להישמע כמו חילול קודש, אבל כששמעתי שהטור הזה יהיה ככה, התאכזבתי. אני אוהב את המתח וההפתעות והציפייה לשירים ספציפיים שאף פעם לא שמעתי בהופעה. הפעם הציפייה כל כך הרבה יותר מוגבלת. זה לא זה, חשבתי.

אז חשבתי. אף רגע בחיים לא דומה לקודמו. אף הופעה של ברוס לא דומה לאחרת, אפילו אם השירים הם אותם שירים בדיוק. הוא קוסם.

ולא משנה כמה פעמים זכית להיטען באנרגיה האינסופית הזו שלו, זה תמיד מפתיע מחדש. כמה כוח, כמה עוצמה, כמה שמחה ואהבה. כמה עכשיו יש בעכשיו שלו.

וכל זה זרם לי בגוף. כמעט שלוש שעות וחצי של הטוב המוחלט הזה, של רגש גולמי. ואפילו זכיתי לעשות את זה עם אנשים שחשו, כנראה, משהו מספיק דומה, כדי שהרעות איתם תהיה אפילו יותר מיוחדת מכפי שהיתה מלכתחילה.

זו היתה הפעם השביעית שלי, וזו היתה הפעם הראשונה. לגמרי. אמרתי לארנון כשזה התחיל, שדברים כאלה קורים אולי פעם בחיים.

"כן," הוא ענה לי. "ולפעמים גם פעמיים בשבוע".

אתמול היה היום הכי נפלא בחיים. ומחר? מחר אגשים את החלום האחד הזה שמלווה אותי כבר כל כך הרבה זמן.

מחר הולכים לראות את ספרינגסטין.

חמש חתונות ולוויה אחת

בדרך כלל אני לא משתמש בבלוג שלי כדי לקדם פוסטים שנכתבים במקומות אחרים, אבל אני מאוד מחבב את הפוסט שכתבתי הבוקר, אז אתם מוזמנים לקרוא אותו פה.

מישהו לנהום איתו

מכירים את האנשים שמעידים על עצמם ש"אני בן אדם ש <הוסיפו כאן תיאור דרמטי או לא דרמטי כלל>"?

אני לא בן אדם כזה.

*הפוגה לעיכול אירוניה*

פעם רבצתי אצל החברה שלי בבית, והטלוויזיה היתה פתוחה על MTV. היינו מאוד רזים באותו יום. זה היה ב-1993, כשהתחנה הזו עוד היתה מלאה בהבלחות של רוק ופולק. בעצם אולי היא עדיין כזאת. לא יודע. הפסקתי ב-1993.

בכל מקרה, גיטרה אחת, מאוד מאוד ידידותית, ניגנה משהו שאולי היה אקורד Am, שהוא תמיד טוב לאוזן של אנשים שאוהבים את המוזיקה שאני אוהב, והזמר הפציע עם שה לה לה לה לה ואני ביקשתי ממנה להיות בשקט רגע. הקשבתי באוזניים קרועות לבחור ההוא, שנראה כאילו מישהו שבר לו ביצה על הראש, ומתוכה נזל משהו שנראה כמו מוש בן ארי. זה היה אדם דוריץ, לשיר קראו מיסטר ג'ונס.

זה מזכיר לי שורה של ספרינגסטין:

I had a gun

You know the rest

היא ניסתה למשוך את תשומת לבי בארבע או חמש הדקות שבאו אחר כך, אבל אי אפשר היה. יש רגעים כאלה מיוחדים שבהם אתם שומעים שיר שהוא בדיוק בדיוק זה, ואתם יודעים שלא תשכחו אותם אף פעם. זה היה רגע כזה.

**

מוזיקה היא עניין מתעתע, כי גם אם אתה לא מבין שום דבר במוזיקה, אתה מבין הכל. אתה מבין שהיא לוחצת לך על כפתורים. שהיא עובדת או לא עובדת. שהיא מתאימה לך או לא. זה לא מקרי שאנשים ממשיכים כמעט לנצח לבדוק קודם כל מה הדברים שאתה אוהב לקרוא ולשמוע. אין לך תיוג מדויק יותר של האדם שמולך מהטעמים האלה שלו.

יש אנשים שאוהבים המון המון סוגים של מוזיקה. שמכירים אין סוף זמרים ושירים ולהקות ותופעות וגל חדש וגל נורא חדש ופרוג רוק וג'אנגל ודראם אנד בייס וג'ז היספאני מדטרויט. באלוהים, אני לא מבין אנשים כאלה. זה כאילו שלא משנה מה העיניים שלך יראו – הם יאהבו את זה; לא משנה איזה בושם תריח – הוא יתאים לך. זה כמעט מטריד.

ויש אנשים ששומעים מוזיקה אחרת לגמרי. אפלה וגותית ומתקדמת וכהה. מישהי שלחה לי לא מזמן שיר שהיא אוהבת. אני באמת באמת מחבב אותה, והיא שלחה את השיר ההוא כדי לאחל לי מזל טוב או משהו. הוא נשמע כאילו חתול נכנס לארון הסירים שלי ומנסה לנסר את המחבת פלדה עם מסור דיסק. זה היה נורא. וחשבתי לעצמי (בזעזוע מסוים), אלוהים, כמה מרכזי העונג שלנו שונים! היא בטח שומעת מהמותן!

אבל זה לא חייב להיות מזעזע. זה יכול להיות פשוט לא מתאים. נגיד, בגיל 19 או 20 עדיין הייתי מוכן לניסויים במוזיקה, ושמעתי במשך כמה שבועות דיסק של פרויקט מפורסם למדי שנקרא this mortal coil. ולמרות שהוא היה מאוד כהה ונטול צבע ומהורהר וברלינאי ומדוכדך, הוא גם היה הרבה פעמים מלודי ויפה, ועדיין, הקשבתי ושוב הקשבתי ושוב הקשבתי, וזה לא פגע לי במרכזי העונג. נאדה.

לעומת זאת, הפעם הראשונה ששמעתי את לד זפלין – בול בפוני! הפעם הראשונה ששמעתי את זיגי – ידעתי שזה לכל החיים! הפעם הראשונה ששמעתי את רודריגז – בן אדם, איפה היית ארבעים שנה?!

**

מישהי אמרה לי היום על משהו שכתבתי מוקדם יותר השבוע שהוא תיאר באופן מדויק את החוויות שלה בצעירותה. ועניתי לה שכן, זה ככה, כי אנחנו כאלה יצורים בנאליים ולא מיוחדים. וזה נכון. ועדיין, יש כאלה שדומים לנו ויש כאלה שלא.

כמעט כל החברים שלי, מאז ומעולם, נהו אחרי מוזיקה. זה לא מקרה שרוב מערכות היחסים שאני מנהל בימים אלה מבוססות על מוזיקה. השיוך שלי אל האנשים האלה הרבה יותר חזק מאשכנזים ומזרחים ושמאל וימין.

**

בכלל התכוונתי לכתוב על Counting crows. הם מסתובבים לי בראש כבר שבוע או שבועיים. אחרי ששמענו את השיר ההוא ב-MTV קניתי את התקליט הראשון שלהם ומאוד אהבתי אותו, אבל נדמה לי שבאותו זמן כבר לא היה לי זמן למוזיקה. כמה אידיוטי. בן אדם בן 21 שאין לו זמן למוזיקה. זה אולי הדבר הנורא ביותר שעשיתי לעצמי, זה שהפסקתי אז. אם לא הרגע ההוא של ברוס, המפוחית והפסנתר שנתקלתי בהם לגמרי במקרה לפני 12 שנה, האקורד הראשון של Thunder Road – יכול להיות מאוד שהייתי נשאר בלי מוזיקה עד היום.

אני לא מצליח לתאר לעצמי את החיים האלה אילולא הרגע ההוא.

אז למרות שכל מה שאני מכיר מ-Counting crows הוא התקליט הראשון, לחצתי על פלייליסט שלהם היום בדרך לירושלים. יש לסולן שלהם משהו שטיפונת מזכיר את אדי ודר, היכולת המאוד מיוחדת לשיר מהחלל שקרוב לחיך העליון. לרובנו יוצאת נהמה כשאנחנו מנסים לשיר ככה, אבל לאדם דוריץ זה מצליח.

ושירת הנהמות הזו – חשבתי לעצמי בדרך – היא שיקוף כמעט מדויק של הנער, העלם שהייתי. האיש הצעיר הזה שכל כך רוצה שישימו לב אליו, שיידעו שהוא כאן, שמפחד לגעת בחיים, שמתגעגע. מהרחם הוא מתגעגע. עוד לא יצא וכבר רוצה שיהיה כמו פעם.

אני חושב על זה לפעמים – כמעט מתחשק לי לומר "כולם חושבים על זה לפעמים", אבל אמרתי, שאני מנסה להימנע מלהיכנס לנעליים של אחרים, מלבטא איזה אמת מוחלטת. אז אני חושב על זה לפעמים וחושד שאני לא מיוחד במיוחד, שהגעגוע הזה, הרצון במשהו שכמעט היה או שכמעט בטווח ידי, נורא מאפיין אותי. מה היה אם הייתי רופא, אם הייתי זמר, אם הייתי סופר, והגעגוע הזה לאפשרויות שלי, לדרכים שלא בחרתי או שלא הצלחתי ללכת בהן, הוא נשאר לתמיד.

והמשמעות של זה היא שהילד ההוא, הנער ההוא, העלם ההוא. כולם כולם הם אני. עדיין. עם כל המאוויים האלה והגעגוע והאפשרויות. נכון, הרבה יותר מיושב ורגוע ומאורגן על עצמי ומרוצה מהחיים, אבל הוא עדיין פה, העלם ההוא.

**

אז כשאני שומע את אדם דוריץ שר את sleep in perfect blue bulldings, אני שומע את עצמי. ובכלל כשאני שומע אותו שר, בלי להכיר כמעט שום דבר, רק מהגיטרה הזו, שלוחצת לי על הכפתורים, והנהמה המתמשכת שהיא השירה שלו, אני שומע את כל מי שהייתי ומי שהייתי יכול ורוצה להיות.

ואיפה, איפה עוד אתה יכול לקבל את כל זה?

מתי ואני

נו, קראתם כבר הכל. "שמעתי את זה בעריסה" (תוניסאים שומעים את זה באריסה), "הוא היה אהבתי הראשונה", "אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיו", "אולי התקליט ששמעתי יותר מכל אחד אחר". בלה בלה בלה.

אני בתקופה לא טקסטואלית במיוחד, אבל הבטחתי לחבר לכתוב את הטקסט הזה לקבוצה שלנו, אז הנה:

זה פשוט כי אני אוהב אותו.

ההופעה הראשונה שהלכתי אליה היתה של ארץ טרופית יפה. הנה לינק קטנטן:

 גם מתי היה שם וגם אני. על הדשא מול החדר אוכל. האמת היא שצריך להגיד "החדר האוכל" במבטא פורטוגזי, ואם הייתם שומעים אותי עכשיו אז הייתם יודעים שזה בדיוק מה שאני עושה. אבל זה בסך הכל טקסט. עוד טקסט על מוזיקאים שאנשים אוהבים.

היה מצחיק בקיבוץ שלי. אנשים לא עבדו יותר מדי, אבל ניגנו ושרו נהדר. והכי אני זוכר מאותו היום את ג'וליאן שגרן הפנטומימאי הולך ועושה עם הידיים קולות של תנרגולת, וכל הקטנים של המשק – ואני ביניהם! – הולכים אחריו כמו גוזלים אחרי אמא אווזה.

 ובקיבוץ היתה גם אמא שהיתה משוגעת על מוזיקה. רוב המוזיקה שלי הגיעה ממנה. ומתי, מתי היה האהבה של יום שישי בצהריים. מתי היה האיש של הספונג'ה הרבה הרבה לפני שהוא שר "ספונג'ה עושה לי טוב"; הוא היה המוזיקה של המשק והקיבוץ הרבה הרבה לפני "שביל באמצע, שביל בצד".

כי אי אפשר, פשוט אי אפשר היה לשטוף את הבית בלי "יום שישי חזר". אין, הניקיון לא בא בלי "סיכוי קרוב למצוא גן עדן ברחוב", והשקט לא היה חוזר הביתה בלי "אם אני דפוק ומיילל משמע אני קיים." ואני שרתי את המילים בקול גדול הרבה הרבה לפני שהבנתי אותן.

**

ב-88 או 89 הייתי בפסטיבל ערד. זה נשמע כמו איזה זיכרון ייחודי, אבל זה לא. כל שנה הייתי בפסטיבל ערד, אבל ב-88 או ב-89 היתה הופעה חינם של מתי באיזה אזור פתוח, ואני ישבתי שם, ליטראלי על הבמה.

וההופעות של מתי בשבילי הן קצת מצחיקות, כי בלב אני יודע לבד מה יהיה השיר הבא. אני שומע בבטן את "יום יום אני הולך למעונך" אפילו אם למתי לא גונב עוד דבר. אני פשוט יודע. אני יודע מתי יבוא "עוד תראי את כל הדרך" (בהתחלה) ומתי יגיע "לקחת את ידי בידך" (גם כן בהתחלה), והגוף מנחש לי את השיר הבא בעצמו. ומתי פשוט שר את מה שאני מצפה שהוא ישיר עכשיו. בהופעה ההיא ישבנו כל כך קרוב, שאולי אולי הוא הסתכל עלי פעם או פעמיים ושאל: "מה עכשיו?"

"מי יידע," צחקתי לו. "מי יידע?"

**

אני לא יכול להסביר כמה אני אוהב את מתי. כמה שירים של מתי אני אוהב וכמה תקליטים. אין לזה סוף. אני גם לא רוצה להתעכב על העניין של הגאונות המוזיקלית. זה כל כך מוכר וידוע ומובן מאליו. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את ברוס ואת פול סיימון ואת ג'ורג' הריסון וג'ון לנון. כמו אח גדול ואבא חלופי ומדריך חכם. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב מוזיקה, ואם הוא לא היה, החיים האלה לא היו החיים האלה.

המוזיקה של מתי כל כך יפה וכל כך מעודנת וכל כך רומנטית, שהיא היתה מושלמת לצפריר הילד והנער. מישהי, לא חשוב מאיזה עדה, עשתה פה הקבלה בין מוזיקה לסקס. בקלות אני יכול להראות הקבלה בין מוזיקה לבתולין. בלי למצמץ. מהם שירים אם לא משהו להיאחז בו באין אומץ להיאחז במישהי? המוזיקה של מתי תמיד נתנה לי להביט בהן מצועף עיניים ותמים ואוהב ומרוחק ובתול כמו בלטה. כמו בלטה.

אפרופו זה, אני חושב שיש שיר כזה, כמו בלטה. גם כן שיר בתולים טוטאל. לא קשור למתי, אבל יפה נורא.

**

ב-1993 נכנסה לחיי ההיא שהפכה למיתולוגית. שם לדעתי כבר היה סקס – בכל זאת, אפילו גרנו ביחד – אבל אני לא בטוח לגמרי. אניוויי, גם היא נורא אהבה את מתי כספי. פולניה מבת ים שאוהבת את מתי כספי. היקום בטוח ניסה להגיד לי משהו, אבל לא הקשבתי. ובדיעבד אני אומר שגם אם הייתי מקשיב סביר להניח שלא הייתי מבין.

בקיצור, קראו לה איה. היה לנו הדיסק של גרייטסט היטס של מתי ואהוד מנור בחדר, והיא נורא אהבה את "מי כאן ראה את באני שלנו". אני יודע. תמיד היה לי טעם בעייתי בנשים. אבל היו לה ירכיים – למות כאן ועכשיו. ורגליים ארוכות ארוכות במיני ומגפונים וכל הציוד הנלווה שגורם לך לסלוח לנשים על רוב הדברים שיש להן להגיד.

מתי, אגב, עזב את הארץ ב-93. הלך לאמריקה. רחוק רחוק. עזב אותי ולא הופיע אפילו קצת. התגעגעתי הרבה. מזל שהיו הירכיים להשכיח את זה מעט.

אה, הנה שיר!

**

ב-95 נפרדנו. מה נפרדנו מה? הכלבה לקחה הפקלאות והלכה ללמוד עבודה סוציאלית בשדרות, או משהו. לקח לי שנים להתאושש. פעם נסעתי אליה באמצע הלילה באיזה רכב שלוויתי מחבר במילואים. כל הדרך מצומת המיקי מאוס בגוש עציון לפאקינג שדרות, בלילה שאפילו הירח לא העז להוציא בו את הראש.

הגעתי לשדרות ב-11 בלילה והתחלתי לחפש אותה. ככה, מסתובב ושואל איפה גרות הסטודנטיות ממכללת ספיר. בסוף מצאתי אותה. בדיוק היתה באמצע איזה מאבטח תוניסאי מקמ"ג שבא לבקר אותה. ככה זה כשיש לך תוניסאי על השולחן במערכה הראשונה. הסבירה לי שהוא לא חכם כמוני אבל יש לו המון פוטנציאל. כשנכנסתי חזרה לאוטו של החבר שלי, שבור לרסיסים, מאיר אריאל גיחך עם "מצאה לה צעיר ערבי משכיל". הפעם דווקא הבנתי מה היקום מנסה להגיד לי, אבל בכלל לא חשבתי שזה מצחיק.

**

בכל מקרה היו לנו עוד כמה רגעים של רומנטיקה ונוזלי גוף בשנתיים שלאחר מכן. בהתחלה חשבתי שהיא לא מסוגלת לעמוד בקסמי. אחר כך הבנתי שכל פעם שהיא צריכה 100 בסמינריון, אני מקבל שבוע של סקס.  זה לא היה דיל רע אם לא הייתי מאוהב בה כל כך. ואולי לא הייתי מאוהב בכלל. אולי סתם לא ידעתי לשחרר. מה זה משנה?

אז יום אחד הכרחתי אותה להבטיח שכשמתי יחזור נלך ביחד. והיא הבטיחה.

**

מתי חזר ב-97 להופעה ראשונה בבריכה בערד. קניתי שני כרטיסים ויצאתי לדרך. אולי התקשרתי, אולי נסעתי. Who gives a fuck? אה, התקשרתי. אולי פעם אחת, אולי שבעים.

בסוף היא ענתה ואמרה שזהו, ודי ולא. ושאני צריך להמשיך הלאה, ואני נשברתי לרסיסים בפעם האלף.

אבל להופעה הנפלאה-נפלאה ההיא בבריכה בערד נסעתי בסוף. בלעדיה. נסענו אחותי הנהדרת ואני. לקחנו את הפאג'רו של אבא. אז עוד היה אבא ועוד היה פאג'רו, ונסענו רחוק רחוק לערד. היה לי שיער בלונדיני עד התחת כמעט, והבנות האתיופיות במרכז המסחרי בערד עשו לי המון המון צמות קטנטנות, וככה נראיתי כמו האח האוקראיני של מוש בן ארי, סרגיי.

ואז מתי עלה לבמה, ואני אמרתי לו מה הוא הולך לשיר עכשיו. שוב ושוב ושוב. כמו מאז. כמו תמיד. וכמו שתמיד תמיד קורה לי בכל פעם שאני רואה אותו. עד היום.

**

רומנטיקה, לא רומנטיקה, בסוף דווקא כן התחתנתי עם מישהי. היתה מאוד נחמדה. באמת מעניין מה קורה איתה. בכניסה לחופה השמענו את מתי (וסילביניה) שר את סמבה לשניים.

**

אחרון אחרון חביב. טיפונת לינקים.

שיר שאני שר לגמרי לאשתי, כי אני טיפוס חרמן ("המגדים אשר בטנא, אין יפים מאלה!"):

 

שיר שאני עדיין שר לבני הבכור, גבר כלבבי:

(אגב, אחת ההופעות הנהדרות ביותר שהוקלטו בעברית. תראו איזה יופי מתי שר אוף ביט. כמה מוזיקליות! ואיזה יופי של שתי גיטרות, אללה איסטור.)

שיר שאני עדיין שר לעתים לבנות כשהן הולכות לישון:

והשיר שאני שר בכל פעם שאחי הקטן מוציא גיטרה ומנגן לי. זה שיר שנעים במיוחד לשיר. ובכלל, לא כל אחד יכול לשיר את מתי. לא בטוח שאני יכול, אבל נראה אתכם עוצרים אותי.

(בביצוע מההופעה ההיא בערד)

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 5,369 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: