אבא שלי לא היה טוב בדברים (כי צריך לחייך)

אבא שלי, כפרה עליו השלום לו ללבן בן בתואל ולרחל, לא היה כל כך טוב בדברים.

בגלל זה, אפילו בתור חלל הוא קצת מוגבל. נכון, חלל ז"ל, אבל חלל דל, חלל מחדל. חלל עם כוכבית. מסכן, השם ייקום דמו, איך הלך. ואפילו בללכת לא היה כל כך טוב.

אבל עזבו אתכם מהקדמות, תקשיבו סיפור.

יצחק גבריאל (להלן גבי) בן מרים ויעקב בשן נולד ללא שפם במחנה פליטים בסנטה מריה דה לאוקה, שיושבת ממש בשפיץ של העקב של איטליה. 

כששאלו אותו מה המוצא שלו, היה אומר "הונגרי ורומני". 

"נולדת ברומניה או בהונגריה?"

"באיטליה".

כל כך קטן וכבר בן בלי בית. סוג של ניצול שואה, אבל כזה שנולד ב-1947. ככה הוא היה. לא טוב בדברים.

יעקב ומרים לקחו הילד הקטן ועלו על אוניית מעפילים. קראו לה "לא תפחידונו". המאפיין הכי בולט שלה היה שלא היו לה שום מאפיינים בולטים. וגם כן, עלה עליה צוות צילום, אז יש איפשהו ביוטיוב סרטים על הדרך משם לפה.

כלומר, לא לפה. הבריטים, יימח שמם, הם היו יותר גרועים מהגרמנים, תפסו אותם ושלחו אותם לקפריסין.

כלומר, אותם הם שלחו. אבל גבי, מסכן, כפרה עליו חמוד, עדיין ללא שפם, סבל משלשול חמור. אז הבריטים, רחמנים בני רחמנים שהם, שאלוהים ייקח אותם, נתנו להורים שלו ולו להיכנס לארץ. רק להם.

"היית מעפיל?"

"כן!"

"עברת או נתפסת ונשלחת לקפריסין?"

"נתפסתי, אבל לא נשלחתי לקפריסין".

אני אומר לכם, בן אדם לא טוב בדברים. גם בהעפלה.

ב-1965 התגייס גבי לצנחנים. הוא היה בחור יפה בלורית ותואר, ללא שפם, ומסכן, שאלוהים יסלח לכולנו, היה קצר רואי כמו צוללן ברדודים של הכנרת. באלוהים, לא ראה ממטר. העדשות של המשקפיים שלו היו כל כך עבות שהן היו עושות מילואים בתור טיירים של קומנדקר.

אבל כמה עיוור, ככה היה אינטליגנטי, רהוט וחינני. בזכות זה הלך לצנחנים, שמה אמרו לו "אתה עיוור" ושלחו אותו לשיריון. על הדרך, הוא בדיוק קיבל צהבת. גם זה לא עזר.

אם במקרה אני לא מדייק בפרטים ההיסטוריים זה גם כי לך תזכור, זה היה מזמן.
וגם כי אין את מי לשאול, כי הנ"ל ז"ל. וחלל. האומלל. 

וגם כי גם אני לא מי יודע מה חזק בדברים. הגנטיקה פה לא לטובתי, יו קנואו.

וככה, בן אדם יפה בלורית ותואר, ללא שפם, עם הכנה קומפלט לגבעת התחמושת, הצליח לחמוק מכל הבלגן של ששת הימים. אם זכרוני אינו מטעה אותי (ואם אני מכיר את זכרוני, בליינד הוא מטעה אותי), גבי הצעיר היה בן בחורינו המצוינים שכבשו את שכם בשישים ושבע.

אם אתם רוצים לדעת איך כבשנו את שכם, אז זה הלך ככה: היה קרב עיקש ומלא גבורה ועזוז, שבמהלכו טור הרק"ם של אבא, ובכן, נסע לשכם.

זהו.

ככה כבשנו את שכם. רק ירייה אחת נורתה. גבי היה מספר שקצין צעיר שעמד בצריח של אחד מהכלים צנח מת מאש הצלפים העיראקים. אף אחד לא סיפר להם שהירדנים נכנעו. וזהו זה. אולי אחר כך נורו עוד כמה יריות. זה הכל.

(בשם הדיוק ההיסטורי צריך להגיד שלפני זה התחולל קרב קשה ועתיר נופלים בעמק דותן. שרו עליו לא מעט שירים. למיטב ידיעתי, גבי לא היה שם.)

עשרים וחמש שנה אחורי זה, סחבק בן גבי היה רץ בקסבה (של שכם) בחצי היום כשהשוק פתוח אחרי ילדים בני 12 וחוטף מהמרפסות והגגות בקבוקים ובלוקים ומכונות כביסה.

תמיד הייתי חוזר הביתה ואומר לו, תודה אבא. אין עליך. תודה על שכם. 

לא היה טוב במתנות, אבא שלי, אללה ירחמו.

מה שכן, בששת הימים גבי נפגע לראשונה בעת שירותו הצבאי.  ככה כשחושבים על זה, בלהיפגע בעת שירותו הצבאי הבן אדם דווקא היה לא רע בכלל. הסיפור על הפגיעה הזאת, הוא מרגעי הגבורה הפחות מסופרים של 1967:

תחת אש מרגמות, תותחים וטנקים שהפגיזו ללא הרף (אבל בגזרה אחרת), גבי יצא להתקין אנטנה על ג'יפ. היה זה יום קיץ חמים וסימפטי, וגבי ידע שזה הרגע שלו, אתם יודעים, לעשות את העבודה המלוכלכת עבור כולנו – ןלהבריג. אלתרמן אפילו כתב על זה יפה "אז הרגיש גבריאל שכאילו, הוא מוכרח האנטנה להבריג".

היתה תאונה. למרבה הצער, היום כל הנפגעים כבר עימנו, ולכן כל מה שנוכל לספר, זה שגבי הישיר עיניו – והאנטנה השפילה מבטה. התוצאה: נשרף לו פיוז בשפה העליונה ואחד העצבים שם מת. לתמיד. וחבל, כי זה היה עצב טוב. אם תרצו, זה סיפור מלא עצב על מותו של עצב, אבל אנחנו נדלג עליו. נזכיר רק שגבי לא היסס לרגע.

וגידל שפם.

ב-82 גבי היה בן שלושים וחמש. היו לו שני ילדים מקסימים ואותי. גייסו אותו בעשרה ביוני. הוא עוד הספיק לבקר בבית לחופשונת קצרה, להביא לנו שקית צנוברים מלבנון ולהשאיר ליד הדלת זוג נעליים עם מה שנחרט בי כריח הגרוע ביותר שהרחתי מימי.

ב-28 ביוני, באקט של גבורה שלא יתואר כמעט, אבא שלי, שהיה מפקד מוצב קטן ומיותר (המוצב. לא אבא שלי) בגזרת דמור, הכין קפה לשומר בעמדה. כזה הוא היה: גיבור ללא פחד, לוחם ללא חת. עם חצי כפית סוכר בבקשה.

וכמו שהוא יושב עם השומר לשחור מבושל קטן של שעת לילה מאוחרת, כמה יריות נורו, כמה רימונים נזרקו. וזהו.

על ארבעה בנים במוצב דיברה התורה.

זה שקיבל שריטה וצרח.

זה שלא נפגע כלל.

זה שנורה בליבו וצנח מת.

וההוא עם הפינג'אן, הגיבור. אבא שלי.

בסוף מצאו אותו זרוק על איזה גדר חרוכה אחת. הוא השתמש בקרעים מהמדים כדי לחסום את עורקי הרגליים. המסוק הגיע מאוחר מאוד, אחרי יותר מעשרים דקות. הוא כבר היה צריך להיות מת.

אבל הוא לא מת. מסכן. הוא לא היה טוב בדברים.

הוא איבד שתי רגליים. כל היתר נשארו בסדר, ברוך השם, ברוך השם.

אבא שלי היה איש שקט ומופנם, מרוחק ומסויג. הוא גם היה האיש הכי חכם, הכי מתוק והכי מקסים שיכולתם לפגוש. אם הייתי צריך להכין רשימה של כל הדברים שלמדתי ממנו, הייתי צריך חיים שלמים כדי לכתוב אותה.

אולי בעצם זה מה שאני עושה.

הוא היה עורך וכותב שנון ומבריק. הוא הצליח ללמוד במהירות דברים שאנשים אחרים לא יצליחו ללמוד לעולם. היה בית ספר מהלך לביטוח ובנקאות, מימון וכלכלה – והיתה בו נדיבות נהדרת שאיפשרה לחלוק את כל זה בשמחה ועדינות. היה לו גם אוצר של בדיחות גרועות שספק אם אפשר לשחזר באדם בודד שאינו אני. והוא היה הזמר הגרוע ביותר בהיסטוריה. הוא לא היה טוב בדברים, הוא היה פלא. פלא מקסים ואמיץ ומלא אהבה.

מלא אהבה. מלא כאב.

ב-1999 ירדתי מהמטוס מפריז. התכוונתי לנסוע הביתה לתל אביב, אבל במקום זה אלה חיכתה בשדה ולקחה אותי לבידוד של שבוע אצל ההורים שלי באבן יהודה. שם למדתי שלגבי היה די, והוא התאבד בירייה במלון בירושלים.

"למה אתה כותב 'התאבד בירייה במלון בירושלים'", הוא שואל אותי באחת מהשיחות שלנו, ואני עונה לו: "כדי לענות על שאלות של אנשים. אפילו אם הן לא חשובות".

הוא בא אלי הרבה. ברגע האחרון לפני השחר. לפעמים אפילו בקצה של השנ"ץ. עם העיניים החכמות והנוקבות שלו, והעדשות העבות-עבות. ככה, חבוש קסדת פלד. לא טוב בדברים, אבל מאור גדול ובעיקר אבא. אני כבר כמעט בגילו. אולי אנחנו נראים כמו אחים, הוא בתלתליו היפים ואני עם הליפה הזו על הראש, אבל הוא לגמרי האבא שלי. איתו אני הרבה יותר קטן. הוא אבא שלי.

שלא היה טוב בדברים. שאפילו בתור חלל הוא קצת דל ומעט מוגבל למרות הז"ל טוטאל.

אולי הוא לא היה טוב בדברים, אבל הוא היה האבא הכי טוב שיכולתי לקבל.

(כתבתי את זה ביום הזיכרון של 2020)

סנדרסונים שהצחיקו פחות

יש לי חבר שאני אוהב כמו גור חתולים. כמה שהוא גדול ומונומנטלי וחכם  ועמוק, ככה בבפנוכו שלו הוא מתוק כמו גור של חתולים. אנד יו קנואו, דר אר מני מני סוגים של חמוד, אבל גורים של חתולים וכלבים? וול, יו קנט ביט דט קיינד אוף חמוד.

בחיים האמיתיים שלו הוא לא גור של חתולים, אלא מנהל מוצר. תמיד הוא מתעסק בכל מיני עניינים טכנולוגיים שבאופן מפתיע אני מצליח להבין. קצת. בשנה האחרונה הוא בעניין של אפליקציית בינה מלאכותית שכותבת. כן כן, נכון, כותבת. במקום בני אדם.

ממה ששמעתם, גור החתולים האהוב שלי מפתח מוצר שיחליף אותי.

מצד אחד, זה עלול להישמע נורא. מצד שני, כל החיים שלי התאהבתי בפולניות, אז מה זה עוד קצת סלף דיסטרקשן? הצד השלישי האופטימי הוא שלא רק שהפולניה ההרסנית היא הדבר הכי טוב שקרה בחיים שלי, אלא שגם מנועי בינה מלאכותית קודמים תרמו בלי סוף לעיסוקים שלה ושלי, אז אני בטח בסוף ארוויח מזה מיליונים.

בקיצור, ברינג דה מאדר פאקר און. אני לא פוחד. מקסימום ייצא לי מזה עוד קצת מרק עוף.

הדיון על מחשב שכותב ספרים הוא דיון ישן. קראתי כמה מאמרים במהלך השנים על מחשבים שכתבו ספרים לא רעים בכלל, וגם על אנשים שרוטים שקוראים את הספרים האלה.

ותראו מה זה שרשרת מזון: יש לכם אנשים שרוטים שמתכנתים מחשבים שיכתבו ספרים. מתחת לזה יש אנשים שרוטים שקוראים את הספרים שכותבים המחשבים שכתבו האנשים השרוטים. מתחת לזה יש אנשים שרוטים (אני) שקוראים מאמרים על הספרים שכתבו מחשבים שתכנתו אנשים שרוטים, וכמובן, בסוף יש את אלה שעושים לזה לייק ופשוט עוברים הלאה. אני לא מבין למה חושבים שהאנשים בפייסבוק שטחיים כשהם מפגינים כזו תצוגת חשיבה בהירה.

אבל עוד פעם הלכתי רחוק. מה שרציתי להגיד מלכתחילה, זה שכבר יש תשובה לשאלה איך נראה רב מכר היסטרי שכתב מחשב, והתשובה לזה היא פשוט ספר של ברנדון סנדרסון.

גמרתי עכשיו להאזין לספר השני בסדרת The Stormlight Archive. 1087 עמודים. אני את סנדרסון לא קורא יותר אות אות, מילה מילה. קראתי את האלומנסרז וגם את הספרים האחרונים שלו בסדרה של ג'ורדן (ולצורך העניין, גם את ג'ורדן עצמו), ולפיכך אני מוצא ששילמתי כבר את חובי לחברה. אז  אני שומע את הספרים האלה באודיו. רק 55 שעות לספר. ואם אתם שומעים במהירות 1.8 כמוני, זה מצטמצם לבקושי 30 שעות.

בקטנה.

סנדרסון הוא חתיכת יצור מוזר. בראש ובראשונה, הוא מספר סיפורים נהדר. מנגד, הוא סופר הרבה הרבה פחות מוצלח. הייתי כותב "סופר גרוע", אבל זה לא זה. הוא בעיקר כל כך שיטתי, שהשיטתיות מושכת את השטיח מתחת לכל מה שיכול להיות מסעיר ומפתיע ויצירתי. ההתנהגות ה"גיבורית" וה"מרושעת" הזכר והנקבה – ובמיוחד החוש הומור שלו – כולם נראים כאילו כתב אותם קוד ולא בן אדם. 

הכל הכל, אבל הכל הכל מציית לחוקים.

סנדרסון הוא חסיד גדול של חוקים. מערכות קסם צריכות לציית לחוקים ברורים. העולם צריך לציית לחוקים ברורים, הזכרים, הנקבות (אני מניח שגם כל מי שאינו זכרי או נקבי מציית לחוקים מסוימים), מערכות היחסים, המתח בין הדמויות, המפגשים ביניהם – הכל הכל עבד לפי מערכת חוקים.

וגם הכתיבה: אני מניח שהוא כותב איקס מילים ביום, שלקוראי האלפה, הבטא והגמא שלו (יש כאלה, אני לא ממציא), יש אקסלים עם תאריכים ויעדים, וגם לעורכים, לפרוף רידרים, למגיהים, לסוכנים, לכולם כולם יש חוקים. יש לי תחושה שהוא אוכל בשעות קבועות, יוצא לחופשות בתאריכים קבועים למקומות שהוגדרו מראש לפי מדד קבועים של מרחק טיסה, טמפרטורה ומדד דמוקרטי סביר.

הבנתם את הפרנציפ, נכון? ובכן, לפי סנדרסון, זה שהבנתם את הפרנציפ לא אומר שאי אפשר לכתוב על זה עוד 50 אלף מילה. ואם אפשר לכתוב על זה 50 אלף מילה, למה בעצם לא נכתוב על זה עוד 250 אלף מילה?

התוצאה של המחשב הכותב הזה היא מעניינת. הרבה פעמים היא חיננית ואטרקטיבית. הרבה פעמים היא גם מעייפת ומתישה. האם היא עומדת בסטנדרטים סבירים של ספרות. ובכן, תחליטו אתם. או שתבקשו ממנו לכתוב חוק לטובת העניין.

מה שכן, אם נגיד משעמם לכם באמצע ספר של סנדרסון, אתם לגמרי יכולים לחכות שנה ולהמשיך לקרוא אותו מאותו מקום. שום דבר לא יקרה. אתם יכולים גם לקפוץ 100 עמודים קדימה. גם זה בסדר. יו וויל קאטץ' אפ. אתם יכולים להעריך שהפסדתם בממוצע 43 דיאלוגים מיותרים, 63 משחקי מילים מביכים למדי (ושניים מצחיקים!) ו-493 מאבקים מצפוניים פנימיים שב-74% אחוז מהם, הגיבור יעשה את הדבר הנכון.

השורה התחתונה היא שבאמת אין סיבה לבקש ממחשבים לכתוב ספרים, לא כשהסנדרסונים ממשיכים למכור מיליוני עותקים מהסדרות האלה. יש למחשבים כל כך הרבה אפליקציות אחרות לנסות לפתח ולהיכשל גם בהן? למה ללכת על משהו שכבר פתרו?

בינתיים, סנדרסון הוא ממש כיף לפרקים. אני לגמרי הולך לפחות להתחיל את הספר הבא. במחשבה נוספת, אולי באמת הגיע הזמן לנסות לשמוע אודיו בקצב של 2.5-3?

#ספרים2021 #ספר28

ספרים לפסח 2021: דוס פסוס, ניקול קראוס, מרגרט אטווד ועוד

בואו, אני אגיד לכם משהו, אנשים לא מדברים פה מספיק בעברית על ג'ון דוס פסוס. אתה חושב שאתה מבין בספרים ובכתיבה ובאיך עושים ספר, איך זה מתחיל ולאן זה הולך ומה הכיוון ולאן זה יכול להתפתח ולהתגנב, ואז אתה נופל על ג'ון דוס פסוס.

ואיכשהו, בגלל הקונטמפורריזם שאנחנו סובלים ממנו (יש מילה כזו, קונטמפורריזם? אם אין אז דיבס. זה לגמרי משהו לדבר עליו.) (ובדקתי. אין דבר כזה, מה שאומר ש-contmporerism איז נאו TMed ואני לגמרי מלמד על זה חוג בספרות. לו רק רציתי ללמד חוג בספרות. הקטע של הקריאה נשמע לי שיגעון, אבל החלק של הללמד? וול, spare me. אבל בטח כבר יש ואני חי בסרט), אני אחזור על עצמי כי התחלתי את המשפט הזה מזמן: בגלל הקונטמפורריזם הזה שאנחנו סובלים ממנו, אנחנו מאבדים ספרים טובים להחריד. להחריד.

(ולא תאמינו איזה חרא אנחנו קוראים אין דה פרוסס, כשאנחנו תקועים בכל מה שיצא עכשיו. ואני רוצה לעצור רגע ולהגיד על הילה בלום, שעל אף קונטמפורריותה, הספר שהיא הוציאה לפני חודש לא יוצא לי מהראש, ושלח אותי לקרוא דברים נהדרים, אז קודוס על זה, הילה. באמת קריאה בעלת משקל ומשמעות.)אניוויי, אנחנו לא מדברים מספיק על דוס פסוס. וחזרתי עכשיו

לטרילוגיית USA שלו. אני באמצע 1919. זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי קורא את 1919 ב-2020, אבל בואו, שום דבר לא היה נחמד ב-2020, אז נדלג. והספר הזה, מה אני אגיד לכם, הטרילוגיה הזו, היא כל כך חכמה ועמוסה כל טוב ומקורית ומתוחכמת ואקספרימינטלית וממלאת את הלב והתודעה ויה רבנן. תקשיבו, לא בטוח שיש את זה בעברית, אבל זו קריאה כל כך כל כך עמוקה ומשמעותית, שבאמת, אתם חייבים את לעצמכם. וזה נכון במיוחד אם אתם חסידים של אמריקנה.כדאי להתחיל ב-The 42nd Parallel ולהמשיך עמוק עמוק אל הטרילוגיה הזאת. עברו יותר מ-90 שנה מאז שהוא כתב את הספרים האלה, והם טריים כמו תפוז מהעץ. והחשיבה החברתית, כלכלית, קהילתית של האיש הזה, שמן הסתם היה חתיכת טיפוס רדיקלי לזמנו, היא כל כך רלוונטית לימינו שזה מעיף את המוח.

[בין לבין אני מעיר כאן שאני יודע שהפוסטים שלי מעניינים פחות ופחות אנשים. ומצד אחד זה קשה, כל העניין הזה של לקבל פחות לייקים, מצד שני, הבן אדם חייב להתבגר. ולהגדיר את עצמך דרך הפופולריות שלך ומה שאנשים חושבים עליך זה כל כך מטופש. וכשאתה מסתכל לצדדים וחושב שרבאק, אני בן 50. מה שחושבים עלי הוא לא רק לא חשוב, הוא אפילו מזיק. הדברים האלה חייבים להחליק על העור. הם כל כך לא חשובים. אז אין דבר שכל זה כבר מעניין פחות אנשים. זאת הדרך שלי לגדול.]

חוץ מזה, אני קורא את The History of Love בגלל חברה שלי שדחפה לי אותו בגרון, ורוצה להעיד פה שגם במקרה דנן, מדובר בספר מיוחד במיוחד, ואם לדבר במילותיו, הרי שהוא מרגש כמו שאתה רוצה שספרים ירגשו אותך. ובכלל, הוא פלא רב ממדי ואולי אדבר על זה בהמשך.

מה עוד? אני גומר את Awareness של אנתוני דה מלו (שוב!) ומסמן לעצמי להאזין לו שוב ב-Audible בעוד שלושה חודשים בדיוק. זה ספר ההתפתחות האישית החשוב ביותר שקראתי בחיי, וכל סיבוב בתוכו הוא עולם ומלואו.

וגם: סיימתי את "שבעה סוגים של עמימות" שקיבלתי מ-ליטרטי של נטע גורביץ (מזל טוב נטע! את אחת מהבנות המוצלחות ביותר שלא פגשתי מימי. האחרות ברשימה הן ג'יין בירקין, סופי מרסו, קנדי מתקנות בית השכר ולאה גולדברג. תוספת מאוחרת: לולה מעפיפונים). איזה ספר, יה רבנן! איזה ספר! רומן כל כך חכם, כל כך יפה, כל כך עשיר, כל כך אופטימי, כל כך מדכא, כל כך מתוחכם, כל כך קריא ומעניין ונוגע. נטע קיבלה משימה לדוג לי ספרים לא קונטמפורריים בני זמננו, ובינתיים זה האמא של האמא של הדוז פואה.

אחרונים ודי:

* נוצות הוא החיים באר הראשון שאני קורא. הוא לא חף מבעיות, אבל הוא חתיכת מספר מחונן. מחבר יפה יפה בין ש"י עגנון למאיר שלו. ספר נהדר שדרש את הזמן שלו אבל נתן יופי של החזר על ההשקעה (הנה, קונטמפורריזם, בייבי).

* שני הראשונים בטרילוגיית maddaddam של מרגרט אטווד: מכיוון שאני מבריק במידה קראתי קודם את שנת המבול בעברית, רק כדי לגלות שהוא השני בסדרה. את הראשון מצאתי ב-Audible באנגלית. כמובן, למי שרגיש לשפה ויש לו את האנגלית פור איט, עדיף לקרוא/לשמוע ספרות ספקולטיבית באנגלית. ועוד כמובן, ככל שאנחנו נוסעים בחיינו לכיוון העתיד, ככה הספרות הספקולטיבית היא פחות ספקולטיבית.

זו הפעם הראשונה שאני קורא את אטווד. אני מוצא שהיא מדכדכת, ובתפיסת המציאות שעוברת דרכה יש מעט מאוד נחמה. התחושה היא קצת כמו קורמק מקארתי, אבל עם פחות אהבת אדם. אולי יותר כמו קורמק מקארתי המוקדם. אפרופו זה, לחובבי אמריקנה בעלי קיבה חזקה אני ממליץ מאוד על blood meridian של מקארתי, שהוא באמת עוקר קרביים. מה שמעניין אצלו זה שהוא כותב את מה שאטווד מספרת בטרילוגיה הזו, אבל הוא עושה את זה באמצע המאה ה-19. ולא, זה לא עבר אלטרנטיבי שהוא כותב עליו. זו היסטוריה אמיתית לגמרי.

(בכל אופן, אחרי הספר השלישי בסדרה וגם סיפורה של שפחה, אולי אחשוב אחרת על אטווד. בינתיים אני עושה לה עוד קצת מקום.)

* בין לבין קראתי גם אדם הנצחי של ז'ול וורן. עוד עתיד חליפי קטנטן. ז'ול ורן המאוחר הוא מהורהר יותר מסופר הילדים שכתב את המסע אל בטן כדור הארץ 30-40 שנה קודם, אבל הלו, אנשים בגיל 70 צריכים להיות חכמים יותר מאשר בגיל 30. או לפחות רשעים פחות.
טוב, נכון, לא כולם. דוס פאסוס, למשל, הפך עם השנים לנבל.

בכל אופן, לקוות כדאי. כשמקווים יוצאת ההיסטוריה של האהבה. כשלא מקווים? כשלא מקווים נשארים עם סדרות פנטזיה לא גמורות וסופרים עם חוזים גדולים מדי עם נטפליקס ו-HBO.זהו. ותקראו את דוס פאסוס. כדאי לכם.

#ספרים2021#ספרים22-26

הערה: אם מישהו בעולם קורא את הבלוג הזה ויכול לעזור לי טיפה לסדר אותו כך שאפשר יהיה לכתוב מימין לשמאל בקלות רבה יותר, אנא דבר איתי. זה יעזור לי ויקל עלי לעדכן אותו לעתים קרובות יותר.

עלבונות וספרים

אתמול כתבתי בניוזלטר שלי שאין לי יותר זמן לסדנאות ללקוחות פרטיים ואני נשאר רק עם חברות. על הדרך כתבתי גם:

בשבוע האחרון הסרתי את עצמי מהמון דיוורים מיותרים וקבוצות נוראיות בפייסבוק (ביי תוכניסטים, שלום לכתיבה שיווקית, סאלאמאת חשדניסטים, משווקיסטים, עצמאיסטים וגאוניסטים – טירחנתם לי את האם-אם-אמא של הצורה. סעו לשלום ואל תשכחו לקחת את התבניות הבנאליות שלכם.)

מסתבר שהיו אנשים שנעלבו.

וזה מעניין, איך אנשים תמיד קוראים דרך העיניים שלהם. הם לא קוראים את מה שאתה כתבת, אלא את מה שהם קוראים. ואת מה שעובר לאנשים בראש, לא משנה כמה תנסה – לא באמת תצליח להבין.

אבל זה מעליב? תאמינו לי, זה כאין וכאפס לעומת מה שאני חושב על הספר ה-17 שקראתי השנה.

(כתיבה אפקטיבית אומרת שאתה מתמקד רק בדבר אחד בכל פוסט, אבל זה העמוד שלי בפייסבוק, אז אפקטיביות מעניינת לי את התחת, ועכשיו, כמה מילים על שני ספרים.)

א.

הספר שלא אומר מה שמו ומי כתב אותו:

את הספר הזה התחלתי לקרוא בעיצומו של יום האישה. בדיוק גמרתי ספר נשי אחד והייתי בעיצומו של אחר, ודילגתי על פוסטים בעד יום האישה ונגד יום האישה ותעשי רק מה שאת אוהבת ולביאות וסיסטרז אר דואינג איט פור themselves. פייסבוק, אתם יודעים. פייסבוק כמו שרק פייסבוק יכול להיות: בנאלי, רפטטיבי, מטופש, קולני ומהמם מהמם מהמם.

באמצע כל זה התחלתי לקרוא פוסט. התחלה לא טובה, אבל פסקה שנייה שהיא התחלה אמיתית. וואו של ממש.
עשר דקות אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הספר, כי, ובכן, אין דרך טובה להגיד את זה, חשבתי לעצמי: ככה מספרים סיפור.
וכן, אני יודע, זו אומנות. סיפורים אפשר לספר בהמון דרכים: אבל ככה מספרים סיפור.

או ככה לפחות חשבתי.

אחר כך כתבתי:

טרחנות במקום עלילה, התרחשות פנימית ללא מערכות יחסים, ללא התפתחות, ספר שנולד בתרועה ומת בעמוד 20. מאות "ואז" ו"לפתע" ו"פתאום", משלב גבוה במקום כתיבה טובה. זה כאילו כל פלאי הסופר המודרני, נטול המו"ל, נטול העורך, נטול המודעות, התכנסו כולם לספר אחד.

אנשים באמת צריכים להיזהר עם כתיבת ביוגרפיה משפחתית, שינוי השמות והפיכתה לעאלק רומן. תאמינו לי, עשיתי את זה פעם וזה היה הטקסט הגרוע ביותר שכתבתי מימי. תודה להשם שרק ארבעה אנשים קראו את זה.

סוג של מסקנה נוספת: אל תלכו לוובינרים של הוצאות ספרים דמיקולו שמבטיחות לכם ספר בשמונה שבועות או ארבעה חודשים. ואם אתם כן הולכים וגם קונים את הרפש השיווקי הזה, אל תתפלאו שאף אחד לא רוצה לקרוא את הספר שלכם. אלה היו ה-50 או 100 אלף שקל שלכם שהחלטתם לזרוק לפח בשביל זה? תסבלו אתם.

אנחנו לא עשינו שום דבר רע.

ואני מעדיף לא להגיד מי כתב ומה שם הספר, כי למה להעליב?

#ספרים2021 #ספר17

ב.

אתמול גם קראתי גמרתי את מכרות המלך שלמה, שקראתי במסגרת החזרות לספרי מרגנית וההשלמות של ספרי נעורים שלא הספקתי.

אני רוצה להגיד לכם משהו: לפעמים, יש חלון זמן לעשות משהו. למשל, יש ספרי נעורים שצריך לקרוא בנעורים. בימים שבהם לא היה גוגל מאפס ותקינות פוליטית וניסיון חיים. בימים שלפני שקראתם רומנים טובים באמת ופנטזיות אפיות שלוקחות את כל הקונצפט של "ספרי הרפתקאות", ובוזקת עליו אנתרופולגיה טחונה, רכז ימי הביניים, תמציות פילוסופיות ודרקון.
אחרי שקראתם את סטיבן אריקסון ופט רותפס, מה אני אגיד לכם, ספרות נעורים מהמאה ה-19 היא קצת כמו לחזור לשחק במשחקים האלה של גיים אנד ווטץ' מהאייטיז.

זה נחמד לכמה דקות, אבל אחר כך אתה לא מבין למה אתה מבזבז על זה את הזמן.

#ספרים2021 #ספר16

ג.

בחזרה להתחלה, זה שאני נפרד מקבוצות לא טובות בפייסבוק (ומלקוחות לא טובים), זה קצת כמו ספרים של ריק ריירדן. או קסנדרה קלייר. או של ווייז והיקמן. העובדה שאני לא קורא אותם (או לא קורא אותם יותר) לא הופכת אותם ללא ראויים לאנשים אחרים. כל זה מתכנס גם לטעם, גם לניסיון, גם לגיל וגם לקוצר רוח מסוים.

עדיף לא להיעלב ולעשות את מה שעושים. וגם, אם אפשר, לקרוא מדי פעם משהו טיפ טיפה יותר טוב.

פוק של מלאכים

אני אוהב לשיר. כל כך אני אוהב לשיר, שאיך שאני פותח את הפה אני שומע את ארבע הנפשות הרכות, הרגישות והאוהבות שחיות איתי בבית לוחשות לי באהבה "באמא שלך, סתום כבר!"

בגלל זה אני שר רק קצת. כלומר, בעיקר ביום שישי, כשאני מבשל. אז הם כולם שותקים כמו כבשים, כי הם מבינים את מאזן האימה: אם אני לא אשיר, הם לא יאכלו. "נו טוב, שישיר. באמת שר יפה," הם מפטירים, ואז מישהו צועק "אבא, איפה האטמים?"

אניוויי, היתה פה עכשיו שבת מתוחה ואופטימית ושמחה להפליא, והזותי הזכירה לי את hope of deliverance. עכשיו אני, אין לי סבלנות לפול מקרטני. סיי סיי סיי וואט יו וונט, אבל הבן אדם מה זה מעייף. יש לדאגלס אדאמס שורה על זה שפול מקארטני מוציא עוד שיר משעמם תחת וקונה עם התמלוגים את ססקס תחתית, או משהו בסגנון.

(אגב, ובפרט לאנשים ש"עדיין מתגעגעים לבואי": ובכן, אני עדיין מתגעגע לדאגלס אדאמס. לפחות פעמיים ביום.)

אבל hope of deliverance הוא משהו קצת אחר. למרות הרפטטיביות המרגיזה שלו ולמרות הסיום החלש שלו, למרות המילים הדי נחותות שלו, יש בו משהו. משהו בפריטה על הגיטרה ומשהו בקול הזה של פול.

הקול הזה. הניקיון הזה. לעזאזל, איך הבן אדם שר.

בשנים האחרונות אני כל הזמן שומע שהביטלס היא בכלל הלהקה של ג'ורג' מרטין. ובאמת, האיש היה גאון. מהסולו קרן יער ב-for no one באלנור ריגבי, מהיאללה בלגן ב-all you need is love ועד הקקופוניה ב-a day in the life.

אבל רבאק, איך פול מקרטני שר!  איך הוא שר ב-I saw her standing there וב-for no one ובאלנור ריגבי ובפאקינג פני ליין והיי ג'וד, איך הוא שר ב-the long and winding road. איך הממזר שר. כמו איזה צינור 4 צול שעובר דרכו פוק של מלאך פרפומריות. מה זה בכלל הדבר הזה?

פה בבית שומעים הרבה לנון והריסון (כלומר, בימי שישי. ביתר הזמן צועקים "שקט!") ושוכחים את פול, כי למי יש כוח לכל הדבש דבורים טהור הזה?

ואז אתה מקשיב עוד פעם למילים המזעזעות של hope of deliverance from the darkness that surrounds us, ומה אני אגיד לכם? דווקא בסדר המילים. לא שיר רע לשיר בנובמבר 2020. איך אומר החבר שלי האוקראיני? אחרונה מתה התקווה.

וממילא, כל היתר מתים, או יותר גרוע מזה: רינגו.

אז we'll go with the plan.

(אתמול השכנה אמרה שהיא שמעה אותי שר, ובסך הכל לא היה נורא עד הפזמון. אז יש מצב שאני הולך לשיר גם בשבוע הבא כשאני מכין ארוחת שישי. אולי גם קצת פול מקרטני. בטח יעבוד טוב עם עוגת קצפת.)

אביגיל היתה או לא היתה?

אני אסביר לך, אני, לימדו אותי כשהייתי קטן, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת", וגם כן, "בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". ואני אף פעם לא נשארתי במקום אחד בתור ילד, אז לא בטוח שהזכרונות שלי אמיתיים. אולי הם בכלל משהו שחלמתי.

מכל הילדות היפות שהייתי מאוהב בהן בילדותי, ותכלס, הייתי מאוהב בכל הילדות היפות בעולם, אני זוכר ככה, מקבץ קטן. היתה שירה סקופ והיתה קרן ברזילי והיתה נורית רימון והיתה סופי מרסו והיתה הג'ינג'ית עם השערות הארוכות ארוכות מאחוזה (סמדר?) והיתה נורית עם חולצת הפסים מפאב הפרצופים בנתניה והיתה אפרת שהיתה מדריכת קליעה וסמב"צית ביחד איתי ב-905.

לא בטוח מי גרה איפה ובן כמה אני הייתי. המשותף לכולן זה שהן לא ידעו שאני שם. והיתה גם אביגיל גרגורי ואני זוכר אותה ככה, כמו שאני זוכר אותן, שמשות בוהקות כאלו, שאפשר להסתכל עליהן מהצד מרחוק ולפנטז שיום אחד הן יידעו שאני קיים.

וככה, אלכסנדר פן אומר, שיש לחן גורלות בלב העלילה. אבל מה שלא כתוב בשיר זה שאי אפשר לזכור לחן. אני חושב שקראתי את זה אצל מישהו בזמן האחרון. אי אפשר לקנות את הניגון כמו אצל יורם טהר לב. מה שנשאר זה רק שאריות של אייאייאיי ופריץ שחובט וזורק אותך מתוך האחוזה.

אז אני לא יודע אם אביגיל גריגורי היתה באמת. היה או לא היה? אני רק יודע שעל סף דלתה הצר גוועו הרבה לילות. כנראה. ועדיין אני קצת אוהב אותה. ואת הפחד החד. והכי הכי, אני לא מפסיק להתפעל מכמה איום ומצחיק עולמנו, אם אפשר בו עדיין כל כך לאהוב.

(תודה לאלכסנדר פן ויורם טהר לב וזעירא ומתי כספי ואריק סיני וחווה אלברשטיין. ולצ'וני שכתבתי לו את התגובה הזו בפייסבוק).

איך לא למדנו דבר: עיון מחודש ברוברט ג'ורדן ורעלים אחרים

אהלן אהלן,

לא כתבתי פה כבר שנים. אני רוצה לכתוב על הספרים שאני קורא מזה זמן ומהרהר איפה לשים את זה (להשים את זה זה אחד משיבושי העברית החביבים עלי), והיום לפתע חשבתי שאה נו ודאי, צפריר! גומרים הולכים!

אולפיכך:

אני קורא הרבה בשנה וחצי האחרונות. הרבה סלף הלפ, הרבה מאוד ספרות טובה. כרגיל, כמעט אך ורק אנגלית, גם בקינדל וגם באודיו.

בקיצור, התחלתי את the way of kings של סנדרסון. אני לא מחבב אותו במיוחד. אולי זה ישתפר. ואני גם בספר השלישי בטרילוגיה של ג'מיסין (גם עליה אני לא משתגע למרות שהיא הרבה יותר טובה). ואפילו קראתי בפעם הראשונה את good omens, באיחור מצער של איזה 25-30 שנה. אני בטוח שאז הוא היה יותר טוב. הוא עדיין משעשע. לא דאגלס אדאמס, אבל סימפטי. אה, וספר וחצי של the whitcher. לא עלה כיתה ובטח שלא בבית ספרנו. עבודה לקויה מאוד.

במילים אחרות, אני משתעשע במחשבות על ספרי פנטזיה כבר כמה חודשים. וככל שאני חושב על זה יותר, אני מוצא שהיצירה השלמה והחשובה ביותר היא זו של רוברט ג'ורדן. שור ברור, מרטין כותב יותר מקורי ויותר טוב, אבל מרטין לא גומר. רותפס כותב שבע רמות יותר איכותי, אבל ע"ע. וכן, אריקסן הוא בוודאי סופר יותר חשוב ו-Malazan book of the fallen הוא עבודה מבריקה ומטלטלת.

אבל רוברט ג'ורדן הוא היחיד שלקח את ה-D&D, את כל הסכמות, את כל המובן מאליו שיוצר סדרת ספרי רומח דרקון שבאמת אינה ראויה לדפוס – והפך אותה למשהו שמתחפש לספרות. לא בהצלחה רבה מדי, אבל הלו, הוא מנסה.

והוא גם בנה עולם שאף אחד לא מתקרב לרוחב היריעה שלו.

אז אתמול התחלתי לקרוא אותו שוב. עכשיו, דעתי על רוברט ג'ורדן ידועה. הבעתי אותה פה בעבר. זו לא דעה טובה. ועדיין, רציתי להבין מה גרם לי להמשיך לקרוא אותו במשך עשרים שנה, אפילו אחרי שהוא עשה טובה והתפגר. וככה הורדתי את כל הסדרה מחדש. כולל נספחים מזוינים מתוך אנתולוגיות legends ו-heroes והאסופה החביבה עלי: "לא סבלתם מספיק אז הנה עוד חצי מיליון מילה".

קראתי אתמול שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי אחוז מהסדרה. מה שאומר שאם אקרא שעתיים ביום במשך 200 יום, אולי אתקרב לסוף.

כן כן, אנשים לא לומדים כלום.

אני אעיר פה על הקריאה הזו אם אצליח להתמיד. הן בקריאה והן בכתיבה. אני לא מבטיח פה כלום.

ההערה הראשונה היא שאחד הפאקים האולטימטיביים של ג'ורדן הוא הצורך האובססיבי לגרום לדמות להתנהג כמו שהיא צריכה להתנהג: מוריין תנהג במורייניות, סיואן תהיה בת דייגים עם פה מלוכלך, אליידה תהיה מרושעת ולאן יהיה, ובכן, לאן. זה אפל ומדכא בדיוק כפי שזה נשמע במלקיירית.

הדבקות שלו בנוסחה, הצורך לגרום לכל דמות לנהוג בדיוק על פי האטריביוטס שלה בכל רגע נתון היא אחד הדברים הכי מעצבנים שאני מכיר. למזלי, קראתי את זה כבר, אז אני פשוט מדלג על ההבל הזה. אולי ככה אצליח לגמור את זה מהר יותר.

אבל יש עולם, יש אומות, יש גיאוגרפיה, יש קסם, יש *המון* דמויות. בטח יש מה ללמוד.

הנה, אני מנסה.

#אעדכן

עוד פעם: בקשה לבוא לקרוא אותי במקום אחר

אהלן אהלן,

 

אני שוב חוזר לעניין שהבלוג הזה לא פעיל ולא יהיה פעיל בעת הקרובה.

את הטקסטים שלי אני מפרסם כרגע כל יום בבלוג של כתיבה אפקטיבית. יש שם עדיין בעיות טכניות ואפשר להירשם לעדכונים רק דרך המחשב, אבל אם אתם רוצים לקרוא – זה המקום (אני, כמובן, רוצה שתבואו).

אני כותב שם הרבה על כתיבה, אבל גם על ספורט ועניינים אחרים.

תבואו לבקר.

אני במקום אחר

אהלן אהלן. מזמין את שניים-שלושה קוראי הנאמנים שעדיין פוקדים את גומרים-הולכים, לבוא לבקר במקום שבו אני נמצא כל הזמן. הנה הפוסט של היום. בימים הקרובים יעלו עוד הרבה, ואני מקווה להתמיד.

זה בלוג על כתיבה אפקטיבית, אבל גם על ממחשבות על עסקים – ולכו תדעו מה עוד.

 

אני לא זונח את גומרים הולכים, אבל לא צופה הרבה פעילות עתידית פה.

פונטש בננה

פעם בעומר היתה משפחה עם קיוסק. היו להם מלא מלא ילדים. מלא. וכל פעם שהתחיל הקיץ היה נוסף להם עוד ילד מוכר בקיוסק. ולא תגידו ילד תינוק. הם היו באים ככה מוכנים טינאייג'רים ישר לעבודה בקופה. סיפור אמיתי לגמרי. תשאלו את מי שאתם רוצים מעומר. יגידו לכם.

ובאייטיז היתה פריחה גדולה במרכז המסחרי של עומר. אשכרה בום כלכלי. וגם הקיוסק גדל והתרחב. בהתחלה הביאו קרמבו בגביע ואחרי זה קרמבו בצבעים ובורקס ועוד מאפים ועוד בזוקות ומסטיק בומר ובנג בנג ועוד ועוד דברים. ואפילו סמי מהמכולת היה קם לפעמים מהכסא שלו כדי לראות מה התחדש שם בקיוסק של המשפחה שהיה בדיוק באמצע של המרכז המסחרי, בין הספרי לימוד למספרה.

ויום אחד הלכו המשפחה הזאת. עלו כולם על הטרנספורטר של האבא שאף אחד לא הכיר כי הוא אף פעם לא היה בקיוסק, רק האמא והמלאן ילדים. והם התלבשו כולם יפה ונסעו כולם לבאר שבע. ככה נעלמו. פוף. כאילו בלעה אותם האדמה.

וזה אולי נראה לכם דבר של מה בכך, שאני כותב "כאילו בלעה אותם האדמה", כי זה מטבע לשון, כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא שזה בכלל לא ככה. איילות שקופאות מול פנסי רכב קרבים יש כמו זבל, אבל בעומר האדמה באמת פערה את פיה. באותה השנה בדיוק, משום מקום, נפער בור עצום מתחת לכרמים הישנים שבפאתי היישוב, אלה שניטעו בשנים הראשונות, כשהבורגנים של היישוב עוד רצו להיות חקלאים ולא הבינו שהם נידונו לחיים של סוחרים ואקדמאים וקבלנים ואנשי קבע.

ואיזה בור שזה היה! בטח שלושים מטר מקצה לקצה. וגם עמוק. אולי עשרה מטר. אולי קצת יותר. אני זוכר שלקחו אותנו מבית הספר לסייר בסמוך לבור, והזהירו אותנו לא להתקרב, שלא נמעד חלילה ונידרדר אל קיצנו בקרקעית הבוצית. ואפילו צוות מהחדשות בא וצילם, וכל היישוב ישב באותו ערב וצפה בטלוויזיה ב-30 השניות על הבור בעומר.

הגפנים, כמו גפנים, עוד נותרו מתוחות בין קצוות הבור ימים אחדים. זה לא שהיה להן באמת לאן ללכת. וחוץ מזה ככה זה גפנים. הן מתנהגות בהתאם לקודים חברתיים נוקשים. אבל בסוף, חוטי הברזל שקיבעו אותן אמרו שהם אינם יכולים עוד, והגפנים הגאות של ראשית ההתיישבות הבורגנית בנגב צנחו אל מותן בתהום המדברי, ואחריהן לא נותרו עוד שרידים מהתקווה המפא"יניקית הישנה שבעומר יקום מושב ציוני גאון ונדיב ואכזר. במקום זה נשארו בית העם. והבריכה היפה. והקיוסק.

אז כולם באמת נבהלו נורא. גם כי כמו שאמרתי המשפחה מהמרכז נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, ולאדמה ביישוב באותה עת אכן היתה נטייה בולענית מוכחת. אבל עוד יותר מזה כולם נבהלו כי הקיוסק היה סגור ואי אפשר היה לקנות בנג בנג ומסטיק בומר ובזוקות ומאפים ופסק זמן.

למרבה המזל, אחרי איזה שעתיים של יובש הם חזרו. ויצאו מהטרנספורטר כמו הגמדים בשיר של אריק אינשטיין, למרות שהם לא היו גמדים, אבל בכל זאת בשורה ארוכה ארוכה. ובסוף בסוף יצאה אחריהם, טיפונת עייפה ואולי קצת צולעת מהצפיפות בטרנספורטר ומהחום במרכז המסחרי, מכונה של גלידה אמריקאית.

מכונה של גלידה. מאמריקה! אפורה וכסופה וחגיגית כמו מטבח אלומיניום בסוללת תותחנים, או לפחות כמו קולט אדים. וכל עומר באה להסתכל על המכונה של הגלידה, ואיך היא משלשלת יפה יפה גלים גלים של גלידה שוקו וניל בטעם אפקה. כן כן, אפקה. ולטעום. כולם באו לטעום. איזה טעים שזה היה! בחיים לא טעמתם כזה דבר. אולי חוץ מהקרם בוואריה אינסטנט של אפיכל שבדיוק יצא מייצור ושעד היום מתמלא לי הגרון בדמעות מהגעגוע אליו.

וככה נהיה תור בכניסה לקיוסק. תור ארוך ארוך ארוך. ולא משנה כמה ילדים מהמשפחה עבדו בקיוסק, התור רק הלך והתארך, כי כולם כולם רצו גלידה אמריקאית שוקו וניל. וההיסטוריונים של היישוב מעידים שבאותה שנה היתה צניחה במכירות של הבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, כי אנשים הבינו שהם חייבים לעשות החלטות מושכלות עם הכסף שלהם, אז הם בחרו להימנע מהשקעה מסורתית במסטיק ובבפלות, ובמקום זה הלכו אול אין על הגלידה האמריקאית. לפעמים אפילו פעמיים ביום. באמת, זה היה קיץ של חיפוש אחרי האושר האישי בעומר. קיץ של אהבה.

ובגלל שהיה נס כלכלי במרכז המסחרי של עומר והתור לגלידה האמריקאית הגיע לערד, הלכו עוד פעם כל המשפחה עם הטרנספורטר לבאר שבע והביאו עוד מכונה של גלידה אמריקאית! והפעם, לא סתם גלידה שחור לבן. במקום זה הביאו גלידה פונטש בננה, ככה עם טש מודגש, בוורוד וצהוב. ומרוב ההתרגשות, כל התור שעמד עד ערד, עבר למכונה של הפונטש בננה.

ואם המכונה של השוקו וניל היתה אטרקציה, הפונטש בננה באה וריסקה את כל השיאים של הקודמת. לפי כל הרישומים המוכרים היא היתה האמריקאית פונטש בננה היחידה בנגב. אבל מעבר לזה, אין שום הוכחות שהיו עוד מכונות כמוה גם מחוץ לנגב. אם תשאלו אנשים מקרית גת, מגבעתיים, מתל אביב, מהגליל, מהלונה גל, אם הם טעמו פעם אמריקאית פונטש בננה, הם יסבירו לכם בחיוך שאתם מערבבים את ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה עם האייטיז. וזאת התבלבלות טבעית, אז הם לא כועסים עליכם, אבל אין דבר כזה גלידה אמריקאית פונטש בננה. זה או אמריקאית או פונטש בננה. אין גם וגם.

מה שאומר שיכול להיות שאולי אולי, מדובר במכונת הגלידה האמריקאית פונטש בננה היחידה בהיסטוריה המוכרת. ומצד אחד, בתור אחד שטעם וזוכר אני מתגאה כי אני אחד מני אלפים בודדים, אבל מצד שני לפעמים אני מתעורר בלילה שטוף זיעה מההחמצה האיומה של כל העולם שלא טעם! או שטוף בזיעה אחרת, וחושב שאולי אף פעם לא היתה גלידה אמריקאית פונטש בננה, וכל זה רק חלום.

ואתם אולי חושבים לעצמכם ש"מתעורר שטוף זיעה" זה סתם מטבע לשון כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא ש… לא, בעצם, אתם יודעים מה? אתם צודקים. "מתעורר שטוף זיעה" זה באמת סתם מטבע לשון.

בכל אופן, כמו שאתם בטח יכולים להבין, השילוב זה של ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה והאייטיז היה ניצחון גדול. כמו תקליט של מייקל ג'קסון, כמו קליפ של ברוס ספרינגסטין, כמו בנדנה של עפרה חזה, זה תפס בטירוף. אנשים מכל קצוות עומר נהרו באוטובוסים למרכז המסחרי לאכול עוד ועוד גלידה אמריקאית בטעם אפקת פונטש בננה, ולפעמים גם בטעם שוקו וניל, ומרוב הפופולריות של הגלידות האלה, ראינו יום אחד איך האבא של המשפחה נכנס לבד לטרנספורטר ומסתכל אחורה בדאגה על הקיוסק ונוסע לבאר שבע. ואחרי כמה שעות הוא חזר עם מכונת הגלידה האמריקאית השלישית.

היישוב היה כמרקחה. זתומרת, ככה נראה לי. לא סגור על מה זה מרקחה, אבל כולם דיברו עם כולם בהתרגשות. אולי אולי אפילו הרגיעו טיפה עם הפונטש בננה בתקופה של ההתארגנות של המכונה השלישית, כי אם לשפוט לפי ההצלחה של המכונה הקודמת, אז המכונה השלישית עמדה להיות השלמה ארצי של המכונות גלידה אמריקאית.

ואחרי כמה שעות באמת התחיל לצאת שלשול של גלידה חדשה מהמכונה. גלידה בטעם כחול לבן. נשבע לכם שאני לא ממציא את זה ושהלשון שלי עדיין מתגעגעת לרכות המלטפת הציונית ההיא.

אני חושב שהשנה היתה 1986. בטח הייתי מאוהב בשירה בעומר ובקרן בריאלי בחיפה (כי בן אדם, במיוחד אם הוא רציונלי, צריך לפזר את הסיכונים שלו, וכי לא הייתי בטוח איפה הבית שלי). ואם לא בהן אז בבנות רזות ויפות אחרות. ככה זה עם נערים צעירים במדבר. אין להם את הלוקסוס של להיות נון-קונפורמיסטים.

וכמובן, הייתי ספסימן של נוער משובח בציון של עוד-לא-ארבעים-שנה-למדינתנו-הקטנטונת. גם נולדתי בהתיישבות העובדת, גם בן לגיבור נכה צהל וגם התדפקתי על שערי הפנימיה הצבאית של מיטב בנינו ושליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. ברטרוספקטיבה, הייתי טיפוס כל כך מייצג של כל מה שטוב ויפה כאן בארצנו הקטנה, שפלא שלא הדביקו עלי סטיקר של קרן היסוד והוציאו אותי לתפוצות להביא קצת תרומות.

אבל כמובן, בכל פריט תצוגה מושלם יש גם פגמים, ואצלי גם הפגמים היו מושלמים בדרכם הפגומה. הביישנות המשתקת, הגפיים הארוכות מדי, השן הצהובה והפזילה היסודית הסירו ממני את המדבקה של קרן היסוד והותירו אותי כאן, מוכה אהבה לארץ חמדת ולבנות יפות ורזות. לא בטוח מה יותר.

ומכיוון שכל כך אהבתי את הארץ, והיות שלטעום בלשוני רכת השנים את שירה מעומר או את קרן מחיפה לא היה סיכוי, הרי שהגלידה ההיא, של כחול ולבן, היתה שילוב יחיד ומיוחד (ושוב, היסטורי) של אהבה לרך למתוק, למולדת ולאישה. אם תרצו, היא היתה פסגת הציונות שלי ברגע הציוני ביותר שלנו. אם תרצו.

איזה טעם היה לה כבר איני יודע לספר. היה פה מתוק וטעים לפני שנולדתם, ילדים. הרבה יותר מתוק וטעים וצודק. כל כך מתוק וטעים היה וכל כך מזמן, ששכחתי כבר כמה. הגלידה האמריקאית כחול לבן, כמו כל מה שהוא כחול לבן, הבטיחה וקיימה. היא היתה ידידתנו הקרובה ביותר ותמיד יכולנו לסמוך עליה. והיא ביססה את העליונות של הקיוסק על כל יתר העסקים שפעלו במרכז המסחרי באותו קיץ. והיא הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מחויבת לביטחון ישראל ולשגשוג ישראל. והקיוסק.

סמי מהמכולת היה מהמהם בינו לבינו, בולע רוק בצער ומביט בצער במקרר הגלידות שעמד במכולת ככלי אין חפץ בו. ויטמן וסנוקרסט רשמו שפל של כל הזמנים. אפילו האופים מהקונדיטוריה הצרפתית יצאו לרגע כדי לטעום את הכחול, הצהוב, הוורוד, השחור והלבן – וחזרו במבט מזועזע, יורים פ' דגושה אופה אל רעהו. צרפתים, אפילו יותר משהם יהודים, הם אנטישמים.

הכחול והלבן המשיכו להשתלשל ממכונת הגלידה האמריקאית, וגם הפונטש והבננה, השוקו והווניל. שמעם יצא מבאר שבע ועד צומת שוקת, ממחנה נתן ועד חצרים. לא היה לכם משהו יותר קר בלב מדבר ב-1986.

עד שמשהו קרה. אולי הריבית החונקת של הבנקים, זכר להיפר אינפלציה, אולי טעמו של הציבור התהפך בן לילה. דברים כאלה היו קורים פעם. תשאלו את רבין. אולי הסתיו הגיע מוקדם באותה השנה.

בסתיו כבר לא הייתי שם, אז אני לא יודע. אולי נסעתי לחיפה, אולי לבית ספר אחר. כשחזרתי, בתחילת החורף, המכונות לא היו שם יותר. אולי הספק בא ולקח אותן, אולי הבנק עיקל, אולי פערה האדמה את פיה והמכונות שעמדו שם, גאות ואמריקאיות ועצובות, נשמטו לתהום נשייה שבדיוק עברה. בכל זאת, עומר. לא תאמינו כמה תהומות נשייה עברו שם באייטיז. כמה מהן אפילו קפאו כמו איילות מול פנסי רכב קרב.

בקיץ של 87 כבר שכחו את התקליט הישן של מייקל ג'קסון. ברוס ספרינגסטין נפרד מהבנדנות, וכולם רקדו לאסט נייט איי דרמט אוף סן פדרו. אני זוכר שהייתי יושב בצד ובוהה בנערות רזות ויפות בלב כבד מביישנות ובדידות ומוזיקה יורוטראשית מהגיהינום.

הפונטש בננה לא חזרה יותר. וגם הכחול לבן. כמו פוליס. כמו ניק קרשואו ופול יאנג, כמו הבור. נשאר מהם רק זיכרון. קצת טראשי. קצת רומנטי.

ושנים אחר כך, כשסוף סוף אזרתי אומץ והתכרבלתי עם הרזה והיפה הראשונה שלי בלילה בכנס של הגדוד, שנערך דווקא בעומר, היא טמנה את ראשה עמוק בצווארי ואמרה, "איזה מצחיק שאתה אומר פונטש עם טש. ואיזה רעיון מצחיק זה גלידה אמריקאית בטעם פונץ' בננה. ולמה אתה שוב שומע את השירים הישנים והעצובים האלה?"

ואני נאנחתי, ונופפתי לאבא של הילדים של הקיוסק שהיה שם לבד בלב המרכז המסחרי, בלי כל הילדים שלו שגדלו ועזבו. רק הוא והבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, אבל הוא רק הביט בי בחזרה ולא זיהה אותי יותר. ונעל את הקיוסק.