שיעור מורשת לילדי ד1*

ויהי היום לפני 1348 שנה בדיוק, ד' בסיון למניינם, שנת העכו"ם, ירדה רוח הקודש אצל רבנו מאיר הגאון בעל הקטרקט ועשתה לו רעש של אוטו זבל, פונקט בשעה של הלטאטא את הבית לפני הקפה, כשהוא מסתכל על הלכלוך ולא מטאטא ויורד לאספרסו את סמי הגנב מהתחנת טוטו למטה.

יצא רבנו מאיר מאוהלו אשר באוהלו, התמתח, הביא מוחטה של ארבעים שנה קופסא וחצי אסקוט ביום ואמר למלאך אדוני, "למה באת להפריע את מנוחתי, במיוחד עכשיו שזוגתי תחייה שתחיה הלכה לשוק להביא יונות טבעוניים לשישליק, וסחבק רבנו יכול לישון באלכנוס ולהפליץ את פוק הדובדבן של אמצע האביב? וגם כן לא לטאטא את הבית!"

ותען רוח הקודש, "הו, טוב שאתה שואל, יען כי אני, בתוקף היותי שכינה, מקבלת מנייני מניינים של קבילה ותלונה, נבל ועגונה, חלב וגבינה ושלהבת השכנה, וכולם, כאיש אחד וכארבע אופניים, מעידים כי אתה, כבוד הרב ולא שאוויש, מפליץ כמו דגנרט וגם כן חונה בחניית נכים".

שמע רבנו הגאון את דבר התורה של קב"שנו שהוא חמוד אין דברים כאלה ושכינתו שגם כן נראית טוב אם מסתכלים מערבה כשהשמש שוקעת ומסתנוורים מראי צד של סובארו, ופסק הלכה: שבכל עת שבה חולף צרצר בשמי חולון, חייבת כל בת ישראל כשרה לומר שלוש פעמים שמע ישראל. וכל בן תורה מחויב בו ברגע להניח תפילין. עדיף על המכסה מנוע בצד של המאחורה של הבגאז'. אבל גם על בת דודתו זה בסדר.

ואכן ילדים, כזו היא הלכת ישראל, שופעת חוכמה ותבונה והיגיון וחורים לוגיים בגודל של קניון בראשון. ולכן עליכם, החל מהיום, להתעטף בטלית ולמלמל:

"בן גוריון היה פח אך נפתלי תותח

סמוטריצ'ון זה מלאך, ואישה – מלוכלך

תל אביבים הם זרע עמלק נוטף דבש

מי מהם יצילנו? רק בית המקדש!

הקדוש ברוך הוא אותך אוהבים

ערבים הם רעים, יהודים הם טובים!"

ככה שבע פעמים ביום על רגל שמאל כשאתם שעונים על שלושה ספרי נביאים. כי אם לא, לא תבוא הישועה, לא נגייס אתכם למג"ב, עם ישראל יתבולל ויתחנגל – ובית הספר שלכם לא יקבל תקציב טיולים בשנה הבאה. לא חראם?

נתראה אחרי החופש מתוקים!

———————————————-

* מאת טלית בת אל, בת שירות וקומיסרית של שבת

מטוב לבי אני משתף

האנשים שאתם רואים בפייסבוק הם לא אמיתיים. באמת, הם לא. זה יכול להיות אסתטית בבגד ים על החוף, נהנה במסעדה, מתחבקת עם חתיך שאינלתאר. לא משנה. מה זה משנה? זה לא אמיתי.

קחו את האסתטית, הנהנה, המתחבקת, ותוסיפו כפית סבל. ועוד כפית. עם סבל וזבל. שלא רואים בתמונה. אמא חולה, ילד אלכוהוליסט, אחות נרקומנית, יד שבורה, רגל קרושה.

ואז עוד כפית, ועוד כפית, ועוד כפית. בוס מחורבן, לקוחה שלא משלמת, אבא מתעלל, הפרעת אישיות, הפרעת אכילה, תסמיני גמילה, שנתיים שלילה, עין עצלה ועתיד באפלה. עוד כפית ועוד כפית ועוד, עד שהסבל מסתיר.

את האסתטית, הנהנה, המתחבקת, המצליחן, הווינר, המלכה.

ושם, מתחת להר הדמיוני של הזבל, בדיוק בדיוק ככה. שם הם אמיתיים לגמרי.

הקשיבו לפועל הזבל שלכם

יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין.
 
זו דרך טובה להתחיל פוסט. ושימו לב לרגע, כי זה כמעט שיעור כתיבה. "יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין" זו שורה שאפשר לסמוך עליה. לצאת לדרך עם משהו שאפשר לסמוך עליו זה לא מובן מאליו.
 
אז איפה הייתי? אה, כן. יש שיר אחד של ברוס ספרינגסטין, שהוא מעלה כינורות לבמה. והם מלווים אותו ואת הלהקה. והוא שר. כי זה שיר. שיר ארוך. יש בו פסנתר וגיטרה אקוסטית ואז הרבה הרבה כינורות וגם סולו סקסופון נהדר בסוף.
 
וזה שיר מיוחד שכזה, שמספר סיפור שאין צורך אמיתי לספר אותו, על אנשים פשוטים בקצה של הלילה, ועל דברים רגילים לגמרי בעצם. זה שיר על הטיפוסים שצועדים בלילה, בדרך חזרה מאיפשהו, למרות שהם בכלל בדרך לשום מקום. ספרינגסטין קלאסי. בסוף בסוף, יש פועל זבל לבוש בסאטן. וצריך להקשיב לו, לפועל הזבל. הוא שר.
 
נהדר. שיר נהדר. יחיד ומיוחד. ארוך נורא ודורש טיפה תשומת לב, אבל שלוש-ארבע דקות פנימה, ואתם בגן עדן מכושף. תסמכו עלי.
 
ולמה אני מספר את זה? כי הזוגתי לא פה. נסעה. אז בין סלייד לסלייד בפרזנטציה של הסדנה שאערוך יותר מאוחר היום, אני מקשיב לשיר. בווליום הולם. ואיך שהסתכלתי על הקליפ של ברוס שר את השיר הזה ערב אחד ברומא 2013, אני רואה את העיניים של אחת הכנרות שמה, מאחוריו על הבמה.
 
והוא שר. הוא שר he's singing, singing, he's singing – ולה יש מבט כזה של תענוג בעיניים שאתה באמת לא רואה כל יום. יש לה מבט של תינוק שטועם שוקולד, של נער שמגלה את האוננות, של אוהד שהקבוצה שלו מנצחת. העיניים שלה אוצרות את סך כל העונג בעולם.
 
היא יושבת שם ומנגנת, והוא שר. he's singing, וכולם עונים – he's singing!
 
ואז מתגנב הסקסופון. לא כי הוא חייב להיות שם. רק כי הוא רוצה. כמו נייר צלופן שכורך את עצמו סביב אננס שאתה מביא לילדה שלך, כמו שמלה מסאטן סביב מותן של שחקנית קולנוע צרפתייה, כמו הרוח שבאה ללטף אותך ומצילה אותך לרגע אחד מהקיץ בתל אביב.
 
רק לרגע אחד.
 
אה, נו. מה אומר עוד? אל תפספסו. הקשיבו לפועל הזבל שלכם. הוא שר.

הפסקה לשיר אחד מושלם באמצע הדרך

בחיים, אני אומר לעצמי לא פעם, צריך לחיות לאט יותר. לעצור, להשתנות, לגעת, להרגיש, להגיד. ואז אני רץ הלאה, כי למי יש זמן ללאט? 
ובכל זאת, הנה, אני יושב באוטו. השתקתי רגע את גל הלהיטים ברדיו שקורא לעצמו 88, ואני רוצה להתרפק לרגע על להיט אחד כזה. ואפילו עצרתי בצד בשביל לכתוב את זה. הנה, לאט לאט. 
העניין עם Back on the chain gang זה שהשיר הזה הוא מושלם. מושלם במושלמותו המושלמת. 35 שנה שהוא צץ לי ברדיו ומילה אחת רעה אין לי להגיד עליו אחרי כל הזמן הזה. 
איך שיר יכול להיות כזה שאתה לא יכול להחליט אם לשיר את הקול הראשון או השני, או את הריף גיטרה הממזרי הזה? איך? 
איך שיר נכנס לחיים של ילד בן 11 שאין מצב בחיים שהוא יבין את המילים, ועדיין, המילים שממציא בן ה-11 הן כאלה נהדרות ומרגשות? ואיך כל פעם שהוא לומד שורה חדשה במשך 35 שנה, השורות האלה טובות כל כך? 
איך שרים כל כך חם ובתוך וכל כך כל כך אינטליגנטי כמו כריסי היינד, ואם היא שרה כל כך טוב בהתחלה, איך זה שהשיר הזה רק משתפר? גם בבית השני וגם בבית השלישי הנהדר ב-Dm ואפילו עוד יותר בבית האחרון?
מה זה החוצפה הזאת? 
הנה. עצרתי בצד ואמרתי את זה. בחיים צריך לפעמים לא למהר ולעצור בצד. ולהתעכב על מה שנכון ומדויק ועובד כבר כל כך הרבה זמן. 
ובעיקר, אני חושב שבחיים שלי צריך לפעמים 

לאהוב ככה. באופן מוחלט ושלם וללא סייגים. שיר וסיפור וציור וילד ואישה.
 ואפילו לעצור בשבילם בצד לרגע. 

אדי ודר, 1 ביוני 2017, ברלין

אני עוקב בעניין מה אחרי הוויכוח הזה מסביב ל-88. יותר טוב או פחות טוב, אקלקטי נוקשה או אלטרנטיבי רך, קוריוזי או פרטיקולרי, אישי או קובלנצי.

דיון מרתק. אני מסכים עם כולם. כל מה שאני צריך זה לקרוא טקסט בעניין וישר אני מסכים איתו.

חוץ מאלה שמספרים שעקרו להם עין, חלצו להם ת'פקק, ריסקו להם את האמונה, הלכה להם המדינה, מעכו להם את הלב הוציאו להם את הפנקריאס. אלה אולי קצת מגזימים. בכל זאת, מדובר בתחנה של רוני ידידיה, הבן אדם שהצליח לא להגיד שום דבר מעניין מאז המצאת הטלגרם.

אני מודה שהתחנה הזו לא תמיד דיברה אלי. לא מעניין אותי ג'ז ולא מעניין אותי אלקטרוני ועוד מלאן תלפים לא מעניינים אותי. אני סתם אוהב את בועז כהן. ורוקנרול של זקנים. ובעצם, בואו נפסיק לדבר על 88 רגע: כי הפעם האחרונה שממש התאהבתי במשהו חדש שעכשיו יצא לרדיו השנה היתה 91 ואני הייתי בן 20.

אבל איך שאני התאהבתי בדבר הזה, יה רבנן! נפקחו לי העיניים ככה גדול גדול, כמו בפעם הראשונה שילד טועם במבה, ואמרתי לאח שלי שהשמיע לי את הדבר הזה: "מי זה הזמר הזה? בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה? גם אם הוא לא יפתח יותר את הפה לעולם, זה הזמר הכי טוב ששמעתי בחיים!"

לזמר ההוא קראו אדי ודר.

==

איפשהו בסוף מרץ קיבלתי אימייל מפרל ג'אם. הם מדברים אתי לפעמים, החבר'ה האלה שהקשבתי להם שש או שבע שנים בניינטיז, לפני כל הילדים והלחץ והעומס והספרינגסטין שלא משאיר אצלי הרבה מקום לאחרים.

באימייל היה כתוב שאדי ודר יוצא לטור סולו.

איך שאני גומר לקרוא את השורה הראשונה, אני שומע טריקה של דלתות וחלונות מסביבי: מימין, משמאל, מאחורה, מקדימה – וככה נשארתי לבד בעולם. אני והמודעה הזאת. וכמו הבן אדם הבוגר, הסבלני ודוחה הסיפוקים שאנוכי לא דיברתי עם נפש חיה (ולא הרשיתי לאף אחד לדבר אתי) עד שהשלמתי את הרכישה. ברלין. 1 ביוני. שלום ותודה.

כמובן, עשר דקות אחר כך גיליתי ש-1 ביוני זה שבועות, מה שאומר שכרטיסי הטיסה יעלו כפליים, אבל זה לא שינה שום דבר. נותרתי בחדר האטום עד שגם כרטיסי הטיסה ישבו בנחת בתיבת האימייל שלי. אם אתה לא מקשיב לחלומות הרוקנרול שלך בגיל 45, אז אתה בעצם מת. מת ומחכה לקבר, ולא משנה אם הוא יגיע בשבוע הבא או יחכה ארבעים שנה. זה טכני לגמרי.

ואז, דוקטור, נחתה החללית וחזרתי לארץ.

==

אלה לא שמה לב כי למדתי להסתיר את זה. אתה לא רוצה שאשתך תגלה בכל פעם שהולכים להופעה שאתה בכלל ילדה בת 12 שבוכה כל פעם שהיא חושבת על הארי סטיילס, לא ככה? אז עדיף להסתיר, אבל לא נשמתי. שעות ארוכות לפני שכל זה התחיל.

בחוץ פגשנו חברים מהארץ שקנו כרטיס ועוד כרטיס ועוד כרטיס ועוד כרטיס. מהטיפוסים האלה שלא נרגעים עד שיש להם כרטיס לשורה הראשונה (אבל אז כבר אין להם מה לעשות עם הכרטיס לשורה העשירית), וככה גם שיפרנו עמדות אבל לא ישבנו ביחד. תודה הני! כפרה עלייך, איזה כיף היה ככה להתראות שמה, במקום הכי טוב בעולם!

מה אני אגיד לכם? אתה יושב באיזה מצודה טבטונית ממהמאה ה-16 עם עוד 3,000 איש עם חולצות של פרל ג'אם (ורק הני ואני לובשים חולצות של ברוס, כי קתולי ופרוטסטנטי שניהם נוצרים – אבל הם לא באמת מתערבבים). ואז אדי יוצא החוצה ופותח את הפה.

איזה ממזר!

זה כמו הסירנות במיתולוגיה. אתה לא רוצה יותר שום דבר. רק להיות שם עם הקול הזה. טוב, אולי החוויה טיפ טיפונת פחות אירוטית, אבל באמת, רק טיפה. אין זמרים כאלה. אין. לא יכולים להיות.

ולא יכול להיות שהוא שר ככה.

מזל שהוא לא מדבר לעניין, כי, בואו נודה, אדי ודר הוא אחד האנשים המגניבים ביותר ביקום. הכל אצלו נכון. הוא זמר מושלם, הלב שלו והדעות שלו במקום הנכון. אתה לא סתם "מעריץ" של אדי ודר. אתה באמת ובתמים רוצה להיות חבר שלו. או לפחות להביא לו את הכדורים, להוציא לו אאוטים, להרים לו קרנות או לעמוד בשבילו בשער.

אז מזל שיש לו כושר ביטוי כזה מבולבל, וכל פעם שהוא פותח את הפה כדי לדבר נהיה לו בלגן במחשבות ויוצא לו חצי קוהרנטי. אחרת זה היה מושלם מדי.

==

כשהלכתי להופעה של ברוס בפעם הראשונה בכיתי איזה שעתיים וחצי רצוף. מהרגע שהקבוצות עלו על המגרש, הייתי כמו האבא של הכלה בחתונה: גוש עיסתי וממש לא קוהרנטי. מכירים את גושי הסליים של ילדות? אז ככה.

בשבוע שעבר זה לא היה ככה. אולי כי אני לא כל כך שומע את פרל ג'אם בעשרים השנים האחרונות, ואני מכיר בעיקר את שלושת התקליטים הראשונים שלהם. ואולי כי ברוס יש באמת רק אחד. אז איכשהו הצלחתי לשמור על פאסון עד immortality והשורה על אלה שמתים כדי לחיות. המון המון שנים לא שמעתי את השיר הזה. עד כדי כך שמעולם לא קישרתי אותו למוות של אבא שלי. עד השבוע שעבר.

ואחרי זה באמת היה קשה להפסיק את הדמעות, דוקטור.

==

אחת הסיבות לזה שלא כל כך שמעתי את פרל ג'אם בעשרים השנים הארונות, זה שלזוגתי קשה עם רעש. נגיד, בהתחלה כשרק התחתנו, אם הייתי צריך שהיא תלך הייתי משמיע את Review Mirror. הבעיה היא שאחרי הפעם השלישית שעשיתי את זה היא הסבירה לי בעדינות שבפעם הבאה היא לא חוזרת.

אז הרגע השמח, המאושר, המרגש, האקסטטי ביותר בשבילי היה Porch. בלי כל הרעש של פרל ג'אם. רק אדי, גיטרה ותוף בס אחד. אלוהים! מי זה האיש הזה? גם אם הוא לא יפתח יותר את הפה לעולם, זה הזמר הכי טוב ששמעתי בחיים!

ועוד יש לי הרבה לספר. על גלן הנסארד שחימם וחימם לי את הלב והצטרף לקראת הסוף, על סוסייטי ו-Just Breath, על רביעיית מיתרים שמנגנת את Alive ועל זה שחלומות רוקנרול היו ונותרו החלומות שהכי שווה לחלום ולהגשים.

אבל אולי אספר את כל זה אחרי הפעם הבאה שאראה אותו. הפעם זה ייקח פחות מ-25 שנה.

פקקטה חללים

הכי גרוע זה חללים שהתפקששו. מילא שהם לא יפי בלורית ותואר. נו, כמה אפשר? אבל הם גם לא מושלמים. היית מצפה שאם אתה כבר מקבל חלל, אז הוא ייהרג בהסתערות, או בדיוק כשהוא מטפל בחבר הפצוע שלו, או שייפול על רימון כמו חלל תרבותי.

אבל האמת היא שאין חללים כאלה. אין חללים מושלמים. אצל רוב החללים משהו התחרבן. אני זוכר שאבא שלי סיפר לי על החלל הראשון של יום הכיפורים, שנמחץ בין שתי משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. אני אגיד את זה עוד פעם: נמחץ בין משאיות תובלה בימ"ח ליד צומת גבעתי. לא כל כך הירואי, נכון?

טוב, בואו נחפש ביחד, אולי ביחד נמצא קצת מנשרים קלו, מאריות גברו:

נמחץ. הירואי? לא כך כל, הא?

בין משאיות תובלה. הירואי? לא יודע. לא נראה לי.

בימ"ח. מה, מה הירואי בימ"ח? קופסאות שימורים מנוילנות בוואקום? ימ"ח זה ההיפך של הירואי.

בצומת גבעתי. לא תל פאחר, לא תעלה, לא גבעת התחמושת, לא במיתלה, לא בפעולות התגמול, לא בארץ המרדפים, לא בגזרת דמור או בסלוקי. בפאקינג צומת גבעתי. אמצע הדרך בין קריית גת לאשקלון. ההירואי היחיד בין קריית גת לאשקלון, זה לנסות לאכול שם פלאפל. זאת כל הגבורה שאפשר להראות בכזה מקום.

אז תגידו, זה כולה הרוג אחד. מה, מה אתה עושה ממנו דוגמה? מה עם הנופלים בגבעת התחמושת, בעמק הבכא, בחווה הסינית, בבופור? מה עם החיטה צומחת שוב? אלה גיבורים, לא ככה. אלה חללים מושלמים! כל חלל, לתפארת מדינת ישראל. נפלו בגב ישר ונשק מדוגל, מסתערים ומצדיעים ביחד. לא ככה?

לא, לא ככה.

אין חללים מושלמים. זה תמיד חרא וחתיכות בשר מעופפות וקללות ובכי ומעיים נשפכים. למות במלחמה זה גועל נפש. אפילו דודי בלסר, אם היה מת במלחמה, היה הופך במקרה הטוב לכבד קצוץ.

וכל החללים האלה, כל הזהרה ושמוליקים ומנשה התימני ואליהו חרמון, כולם מתים במיץ של הזבל. לזה מתפוצץ רימון ביד וזה טובע במים, זאתי מתרסקת עם מטוס. ויש עוד מלא קונצים למות במלחמה. יש את החולים ויש את אלה שהולכים בתאונות דרכים. יש את התאונות האידיוטיות של קנה טנק שמצודד קצת יותר ואת ההתהפכויות של הנגמ"שים, יש את הדלתות הכבדות של הנגמ"ש מוחצות את טובי בחורינו, ויש את האלה שנרדמים ליד הנגמ"ש או הטנק ומה שנשאר מהם זה פיתה.

חושבים שזהו? איזה, עוד לא התחלתי בכלל. יש את אלה שעולים על מטען ולא נשאר מהם כלום ואת האלה שבעטו במימיה ועפה להם הרגל, יש את ז'אנר המדממים למוות שנכבים לך לאט לאט מול העיניים ויש את אלה שחוטפים כדור בראש. תגידו לי אתם, מה הירואי בלקבל כדור בראש וליפול לתעלה?

ויש כמובן את אלה שנהרגים מאש כוחותינו. אלה דווקא כן מתים בקרב. כמו הרוגים טובים. זה מכדור וזה מרסיס פגז וזה מרסיס מרגמה וזה מוולקן. זה מהפצצה מהאוויר וזה מהסתערות רכובה. הם נושאים בליבם כדורי עופרת ורסיסי מתכת, וכולם נורו עליהם מאחור. הם ערופים ושרופים, מרוסקים וקטועים וקטומים, והכל הכל מירי של חבריהם. בצבא, כל אחד יודע, נמצאים החברים הטובים ביותר.

ויש את המתאבדים. אלה, אפילו חברים הם לא צריכים בשביל למות.

אז אולי אולי, בכל תולדות הגבורה, אולי דווקא יש אחד שנורה בחזהו כשהוא מסתער על האויב המחופר. אבל אם עבר לו במשהו בראש בשניות האחרונות, שם בלי אוויר לנשום, כשהידיים כבדות כבדות מהיישור המקורב והברכיים חבוטות מהפזצט"א והלב חרד מול לועות הקלאצ'ים שניבטו מנגד, הוא בטח חשב לעצמו "ססעמק, מה אני עושה פה לבד?"

חללים הם כמו ילדים. לא "הילדים של כולנו". ילדים אמיתיים. הם כמו משפחות. לא משפחות מפרסומת. משפחות בשר ודם.

אין חללים מושלמים, כי אין ילדים מושלמים ואין משפחות מושלמות. האמת, אפילו אבל מושלם אין. כל אחד בוכה על עוד משהו. על המריבה האחרונה והמיותרת עם החלל הפרטי. על הפעם ההיא שיכולתי להתחשב אבל בחרתי שלא. על הכעס ועל המריבות ועל השכחה או ההסכנה וההשלמה. על הסכין שהותיר בגבו של האהוב. על הבגידה שלפני המוות או אחריו. אין חללים מושלמים ואין אבל שאינו מוכתם.

תזכרו את זה. תזכרו את זה טוב טוב ביום האסתטיקה הלאומי הזה, שבו כל גיבורינו החתיכים לובשים א' צנחנים וירכית ומחייכים את שיניהם הצחורות לנצח. זיכרו את האימה של עמוד שנופל על נערה, את הזיעה הקרה שהיא התחושה האחרונה של גבר צעיר לפני שהוא קרע לגזרים, את הפחד, הצרחות, הבכי, הקללות, הדם, הסוגרים הפתוחים, המעיים השפוכים. תזכרו באמת.

או שגם השנה, כמו תמיד, תשתתפו בטקס. "היום יותר מתמיד". אל תשכחו לבכות מהשירים היפים. כמה יפים הם השירים! המשיכו להגן "על רגשותיהם של מי שאיבדו הכל".

והכינו את הנער הבא לעולה.

על מתי והתזמורת

תחשבו רגע, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, חנן יובל. שלושתם על במה אחת. מה הפוטנציאל? האמת, לא משהו (ויסלח לי אפרים). כולה שני יוצמחים וזמרת שלא עשתה לבד שום דבר מעניין.
 
ובכל זאת, שלושתם על במה אחת, ופוף! בטח אחד הרגעים הכי חשובים במוזיקה העברית. אז תגידו, נכון, זה כי אלתרמן ורוזנבלום ואתה יודע מה קורה כששמים שניים כאלה ביחד. זה הכל עולה ביעף ושב נקטע בילל וכל זה.
 
אבל אני חושב שהיה שם עוד מישהו.
 
היה גם זיקו גרציאני.
 
וזיקו, זיקו היה ממזר גדול. היתה לו רגל שמאל אימתנית והוא היה מביא איתו את הנשיפה והמיתרים והפאתוס. את כל הציונות לדעתי הוא סחב בתיק הצד שלו. שמעתי הבוקר את יעלה ויבוא בדרך לבריכה. גם גידי, תגידו מה שאתם רוצים, הוא לא זמר גדול. אפילו לפני שהיה צרוד. אבל יעלה ויבוא? אוהו!
 
אני אוהב את כל הזמרים האלה. כולם עשו דברים גדולים לבד וביחד. אבל יש זמרים ויוצרים יותר גדולים מהם. הרבה הרבה יותר גדולים.
 
נגיד, מתי.
 
ותשים את מתי עם תלמורת פזהרמונית, ונהיה לך, ובכן, נהיה לך הואה גדול.
 
כשהודיעו שמתי והפילהרמונית, אז שאלתי את גיסי, שהוא גם כן כמוני, סאקר של קונצרטנטה דה לה שמעטה ומצילתיים ונשיפה ומיתרים, וקנינו כרטיסים שניים והתייצבנו הערב בהיכל התרבות עם השמנה והסלתא והצוקאהרה, כמו שני ציונים זקנים, לראות על מה המהומה.
 
ההוא (מתי, לא גיסי), נכנס עם הגיטרה ועם האיך זה שכוכב אחד לבד מעז, אבל אני שמרתי על פאסון. כי אולי ראיתי צנחנים בוכים, אבל גיסי הדוקטור ואני, אנחנו מחטיבת הנח"ל (הוא הרופא החטיבתי. אני הפצוע). אצלנו לא בוכים.
 
אבל בשיר השני מתי התחיל את היומיום אני הולך למעונך, ואנוכי, בלי יותר מדי טקס בישבן, התחלתי לבכות כמו פקידת לשכה במוצאי שבת, כמו שמן בלי פחמימה, כמו מתנחל בערב של שוברים שתיקה. ונזלו ונזלו הדמעות, כמו שמן מפיאט 124, כמו טחינה מחצי מנה סביח.
 
וההוא ממשיך. ותקשיבו, אני כבר הייתי באנא עארף כמה הופעות שלו. פעם אפילו ישבתי על הבמה בערד והוא הריק עלי בשביל באמצע שביל בצד. הייתי בארץ טרופית יפה בגיל שש, בהופעה בערד כשהוא חזר לארץ, בזאפה, בשוני, ברידינג, ים, ים של הופעות. אני כבר יודע למה לצפות.
 
אז ההוא ממשיך. כמו כירורג, הוא פותח לי את החזה ואת הבטן ומוציא ככה בזהירות את הלב ואת הריאות והכליות והטחול והסרעפת, ומסדר אותם שם יפה יפה על הבמה בין טרומבון לקרן יער, בין כינור לויולה, בין טובה לצריח – ושר. את כל השירי פסנתר האלה שלו, וזה כאילו הוא מפזר מלח על כל החתיכות שלי והן נמסות שם, כמו חשופיות, עד שצפה לי הנשמה החוצה – וגם היא מטפטפת.
 
הבנתם, כן? בכיתי כמו גלעד ארדן בתחקיר משטרה. כמו זהבה גלאון ביציע של לה פמיליה. כמו בוז'י במחזור.
 
כי ככה מתי. לא משנה בן כמה אני ולא משנה בן כמה הוא, הוא אצלי שם מהעריסה, מחזיק לי את היד ומגדל אותי. כמו שכתב פעם אהוד מנור, "ואיתך לא אפסיק לקשקש, ואנחנו כבר בני ארבעים וחמש".
 
והיום שוב, כמו תמיד, הוא לקח את ידי בידו ואמר לי. ושר לי את כל הלא חלמתי שתלכי ממני והמה קרה לילד שדיבר אל כוכבים וריסק אותי לרסיסים ואיחה אותי עם האהבה היפה והמצחיקה שלו.
 
והבנתי את זה שוב. הוא כבר לא זמר, או גיטריסט נפלא, או מוזיקאי מחונן מדי, או מלחין גאון. הוא כבר בתוך הנקבוביות, בכדוריות הדם האדומות, בלימפה, באוויר שבריאות. הוא כבר כל כך עמוק מתחת לעור ובתוך הלב, שאם תוציאו אותו, אני כבר לא אהיה אני, אלא מישהו אחר.
 
בסוף בסוף הוא אסף אותי בחזרה, סרעפת וטחול וכל זה ותפר אותי יפה יפה עם הנה הנה הנה ומקום לדאגה והלך הביתה. וכמו שאני מוחה כפיים ומוחא דמעות וקצת שבור מזה שזהו, חשבתי לעצמי שאיזה מזל שממש ממש בקרוב אני צריך ללכת אליו שוב לטיפול, כי גם היום, כמו תמיד איתו, השארתי אצלו עוד חתיכה מהנשמה.

פוסט גיקים: הסדרה שכולכם תתמכרו אליה ב-2019

לגיבור של סדרת הטלוויזיה שכל העולם ידבר עליה ב-2019 או ב-2020 קוראים קוות'. הוא ג'ינג'י, הוא מבריק, הוא סטודנט באוניברסיטה של מכשפים ואני עוצר עכשיו כדי לחסוך מכם ספוילרים בעוד שלוש שנים. אבל תזכרו: כשהתחלתם לראות את משחקי הכס ידעתי בדיוק מה יקרה לכם. אז ב-2019 או 2020 יקראו לזה "שם הרוח" או "רשומות קוטל המלך", ואתם תהיו מכורים לחרא הזה כמו שמתמכרים רק לסדרות הכי טובות שיש.

"שם הרוח", הספר הראשון בטרילוגיה, יצא בעברית לפני שש שנים בערך. מאז יצא ההמשך, All wise men fear או "פחדיו של האדם החכם" (אני תמיד מעדיף לקרוא באנגלית) ואני מחכה לחלק האחרון של הטרילוגיה כבר שלוש או ארבע שנים. בקיצור, הקריאה האחרונה של זה, שהסתיימה היום, היא הטיול השלישי שלי בעולם של קוות'. ההמתנה פה היא ארוכה ארוכה. יש רמזים, עם זאת, שהשנה או בשנה הבאה ייצא הספר האחרון.

אוקיי, קלפים על השולחן: פטריק רותפס שכתב את זה הוא פשוט סופר יוצא מן הכלל. ליגה בפני עצמו. מי שהתרגל במשך המון זמן לקרוא פנטזיה גנרית בנאלית, עם סופרים גנריים בנאליים ונטולי יכולת כתיבה של ממש צפוי כאן להפתעה ספרותית שאין דברים כאלה. אני אוהב את ז'ורז' אמאדו ואת גרסיה מרקס ואת דאגלס אדאמס ואת ג'ון אירווינג. רותפס הוא כזה סופר. לא איזה ז'אנריסט.

הוא כותב אפילו יותר טוב ממרטין, ומרטין הוא סופר אדיר.

אחד הדברים שמייצר עומק לאפוסים פנטסטיים הוא היסטוריה. ההיסטוריה לא כתובה כולה, אבל היא נמצאת בתוך הסיפור, ונותנת הקשרים וסיבות לדברים שקורים. בהרבה סדרות ההיסטוריה גם כוללת נבואה, שהופכת גם היא לציר מרכזי בעלילה.

למי שזוכר, גאנדאלף ואלרונד מספרים סיפורים להוביטים בדרך. הגמדים מספרים לבילבו על ההיסטוריה של מוריה ושל ארבור. ליער האפל יש היסטוריה, לפנגורן, לנקרת הלם, למורדור כמובן. כולם מוזכרים כחלק אינהרנטי מהסיפור. לגלדריאל ולאלרונד יש טבעות ספציפיות על הידיים. לטבעות האלה יש ערך היסטורי ברור ומובהק. לנאזגול יש עבר. תפסתם את הפרנציפ. טולקין היה כל כך יסודי בכתיבת ההיסטוריה, שהיא מחזיקה ספרים כמו הסילמריליון וסיפורים לא גמורים.

גם מרטין ככה. כולם מכירים את ההקשר של המלך המטורף, אאיריז, למה שמה שמתרחש בארץ התיכונה וגם מעבר לים. הקרבות בטריידנט, המוות של רייגר ושל ליאנה, הם ממש המנואלות שמניעות את העלילה, אבל זה רחוק מלהיות הכל. אפשר למצוא ברשת עצי משפחה של עשרה דורות אחורה של בית טרגריין, וגם לבתים האחרים יש היסטוריה עשירה. ויש היסטוריה אפילו יותר רחוקה, של "האנשים הראשונים" ו"ילדי היער". לדרקונים יש היסטוריה, לארצות הרחוקות רחוקות, אשאי וואלריה שהיתה ואינה.

הסיבה לכל הסיפורים הלא מסופרים או מסופרים למחצה הזו, היא כאמור, הקשר ועומק: הסיפור לא מתחיל עכשיו. הסאגה שמסופרת עכשיו היא רק עוד שיא אחד בהיסטוריה האנושית (או העלפית, או הדרקונית).

גם אצל רותפס יש היסטוריה. העולם שבו צועד קוות' היה שם מזמן ויש לא היסטוריה ארוכה, לצד עוד מארגים שנותנים המון המון נפח: שפות למשל. וכסף. וחוקים ברורים ומובהקים של מותר ואסור, שמי שעובר עליהם עומד בפני החוק. זה לא טולקין, זה לא מרטין, אבל זה שם.

המקום שבו רותפס כותב את הז'אנר מחדש הוא הפולקלור. הסדרה הזו היא הרבה יותר מסיפור לינארי. רותפס הוא הרבה יותר האחים גרים מזה. הוא מספר סיפור כמעט בכל פרק. ובספר השני בסדרה יש 150 פרקים. יש סיפורי מוסר ומשלים, יש אירועים היסטוריים, יש את עולם הפיות ונקודות ההשקה שלו לעולם האמיתי. יש סיפורים על הירח, על אבני הדרך הגדולות והעתיקות, סיפורים על צוענים ומלכים, על דרקונים, על בת האיכר, היתום, מסדר האבירים העתיק שנעלם כלא היה.

כל כך הרבה סיפורים!

וזה כתוב טוב שזה למות. לא איזה ג'ורדן או סנדרסון שרק עורמים עוד ועוד מילים. המון המון תבונה יש אצל רותפס. ושכבה פילוסופית מהודקת. והקשרים מתמטיים וכימיים (זה בסדר, לא באמת. רק מדברים על זה). ויש היגיון מאחורי כל קסם וז'אנרים מגוונים של קסם. ויש פוליטיקה של אקדמאים ועורמת רחוב של יתום עני. ולכל נס וקסם שמתרחש יש הסבר מאוד מאוד הגיוני. כזה שגם סבתא שלכם תבין. מעיף את המוח.

הסיפור אדיר ורותפס מספר נהדר, אבל הוא לא חף מבעיות. אני לא מאלה שחושבים שאלף עמודים זה יותר מדי, אבל אני כן יכול לזהות טעויות בדרך שבה הוא ממלא את אלף העמודים האלה. הוא סובל ממחלה של כותבי פנטזיה אחרים: התאהבות בקו עלילה משני עד לרמה שהוא לוקח מהסיפור העיקרי. קוות' מדלג מהרפתקה להרפתקה, ואחדות מהן ארוכות כל כך, שהמוטיבציה המרכזית קצת הולכת לאיבוד. התוצאה היא שבספר השני, נשאר לו מעט מדי זמן ומקום להשלים את קו העלילה המרכזי, והוא עושה את זה בחיפזון. חיפזון חינני אמנם, אבל שגיאת הקצב ברורה.

כל כך ברורה, שאני משוכנע שהיא מה שמעכב את הוצאת הספר השלישי. כי רותפס משתפר ומתחזק ותופס תאוצה במהלך הספרים שלו. כשאתה הטולקין הבא, אתה חייב ללמוד מהטעויות של עצמך.

אז יום אחד קוות' יהרוג מלך על המסך שלכם (קוראים לזה "רשומות קוטל המלך", אז זה ספוילר סביר, מה גם שזה עוד לא קרה). למחרת כל העולם ידבר על זה. גם אתם. אבל תזכרו שידעתם את זה הרבה הרבה לפני כולם, כי אני הייתי מספיק חנון כדי לקרוא את זה קודם ולספר לכם.

מתנה אפקטיבית – מדריך קצר

אני שונא להתחיל ככה פוסטים, אבל יאללה שיהיה: כ-ו-ל-ם אוהבים מתנות. מתנות זה נעים, מתנות זה טעים, מתנות זה מפתיע ולכולנו מגיע. אפילו אנשים ששונאים מתנות אוהבים מתנות.

אבל איזה מן חוכמה זה לקבל מתנה מן המניין? נגיד, איזה בובוניירה או ערכת שי או ספר. החוכמה, במתנות, זה לבקש. מה לבקש? להורות! נגיד, אני מעוניין בבקבוק וויסקי מיושן, או בתיבת סיגרים מפונפנים, או בשבוע בסן מוריץ. בשבילי. בשביל הילד. אולי איזה משהו קטן בשביל האישה.

וגם כן, לא חוכמה לבקש מתנות מכל אחד. יש לאתר מיליונר, מיליארדר, אם אפשר. ואולי אפילו שניים או שלושה. או עשרים. בציון ובניכר, ברחוק ובקרוב. ולהוציא רשימה.

הנה, עשו ככה:

אתה, אם אפשר, תארגן לי חליפה, מעוצבת שתהיה, יוקרתית ויפה

ואתה, בשקט ובתבונה, סדר לי בבקשה דירת פאר. לשנה.

וממך אבקש רק אחת לשבועיים, מחלקה ראשונה ליחיד. או לשניים

ואתה, מתוקף חברותינו רבת השנים, תארגן לי בבקשה מעטפת מזומנים

וכעת, כל שנותר לי ולמשפחתי

זה רק לארגן מין יועץ משפטי

שיבהיר לרביב ובכלל לאומה

שלי זה מותר וזו סתם מהומה.

ואם לא יספיק היועץ המשפטי

נתארגן על מפכ"ל, רב-שוטר אמיתי

שיחקור ויגלה כל רזי האמת

ויגיד "זה בסדר", לא צריך שום שופט.

אבל אם חלילה גם הוא יקרוס

אל דאגה – נימלט במטוס

כי זכרתי בזמן, מימימה ימים

לקבל גם מטוס מטובי התורמים.

ועד שתחליטו על עוד כתב אישום

אני כבר לא כאן (ודברו עם האו"ם).

אדוני השופט

21-12-2016-08-26-00

אז זהו אדוני השופט, שאני לא בן אדם אלים. באמת אלוהים בחייאת אדושם. יד על נמלה לא תראה אותי מרים. חבר באגודה להגנה על הארמדיל, סחבק. באלוקים. מוציא תמסחים למרעה. לב שלי מלא באהבה.

וגם כן בני אדם אוהב אדוני השופט כמו שאני אוהב את הילדים שלי. כמו שאני אוהב סלט חצילים במיונז כבודו בחייאת האמא שלי שתזכה לחיים ארוכים וטובים וטלויזיה 86 אינץ' אמן. באמת, מעביר זקנות את הכביש סחבק, עד שהן מתעלפות. ומתנדב בבתי יתומים. משכנע מתאבדים לתרום אברים לחברה להגנת הטבע! מרוב האהבת אדם כבודו, נהייתי זכיין של קופיקס והכל אני מוכר בארבע שקל. את מי שאתה רוצה תשאל.

ובאלוהים, כבודו, אני לא כזה. אני לא! נשבע לך בכל היקר לי ובסטטיק וירדנה ארזי שרציתי להפסיק. נשבע! אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי לא הצלחתי לא הצלחתי להפסיק לדפוק לבוז'י את המדפסת לפנים לפנים לפנים.

%d בלוגרים אהבו את זה: