פוק של מלאכים

אני אוהב לשיר. כל כך אני אוהב לשיר, שאיך שאני פותח את הפה אני שומע את ארבע הנפשות הרכות, הרגישות והאוהבות שחיות איתי בבית לוחשות לי באהבה "באמא שלך, סתום כבר!"

בגלל זה אני שר רק קצת. כלומר, בעיקר ביום שישי, כשאני מבשל. אז הם כולם שותקים כמו כבשים, כי הם מבינים את מאזן האימה: אם אני לא אשיר, הם לא יאכלו. "נו טוב, שישיר. באמת שר יפה," הם מפטירים, ואז מישהו צועק "אבא, איפה האטמים?"

אניוויי, היתה פה עכשיו שבת מתוחה ואופטימית ושמחה להפליא, והזותי הזכירה לי את hope of deliverance. עכשיו אני, אין לי סבלנות לפול מקרטני. סיי סיי סיי וואט יו וונט, אבל הבן אדם מה זה מעייף. יש לדאגלס אדאמס שורה על זה שפול מקארטני מוציא עוד שיר משעמם תחת וקונה עם התמלוגים את ססקס תחתית, או משהו בסגנון.

(אגב, ובפרט לאנשים ש"עדיין מתגעגעים לבואי": ובכן, אני עדיין מתגעגע לדאגלס אדאמס. לפחות פעמיים ביום.)

אבל hope of deliverance הוא משהו קצת אחר. למרות הרפטטיביות המרגיזה שלו ולמרות הסיום החלש שלו, למרות המילים הדי נחותות שלו, יש בו משהו. משהו בפריטה על הגיטרה ומשהו בקול הזה של פול.

הקול הזה. הניקיון הזה. לעזאזל, איך הבן אדם שר.

בשנים האחרונות אני כל הזמן שומע שהביטלס היא בכלל הלהקה של ג'ורג' מרטין. ובאמת, האיש היה גאון. מהסולו קרן יער ב-for no one באלנור ריגבי, מהיאללה בלגן ב-all you need is love ועד הקקופוניה ב-a day in the life.

אבל רבאק, איך פול מקרטני שר!  איך הוא שר ב-I saw her standing there וב-for no one ובאלנור ריגבי ובפאקינג פני ליין והיי ג'וד, איך הוא שר ב-the long and winding road. איך הממזר שר. כמו איזה צינור 4 צול שעובר דרכו פוק של מלאך פרפומריות. מה זה בכלל הדבר הזה?


פה בבית שומעים הרבה לנון והריסון (כלומר, בימי שישי. ביתר הזמן צועקים "שקט!") ושוכחים את פול, כי למי יש כוח לכל הדבש דבורים טהור הזה?

ואז אתה מקשיב עוד פעם למילים המזעזעות של hope of deliverance from the darkness that surrounds us, ומה אני אגיד לכם? דווקא בסדר המילים. לא שיר רע לשיר בנובמבר 2020. איך אומר החבר שלי האוקראיני? אחרונה מתה התקווה.

וממילא, כל היתר מתים, או יותר גרוע מזה: רינגו.

אז we'll go with the plan.

(אתמול השכנה אמרה שהיא שמעה אותי שר, ובסך הכל לא היה נורא עד הפזמון. אז יש מצב שאני הולך לשיר גם בשבוע הבא כשאני מכין ארוחת שישי. אולי גם קצת פול מקרטני. בטח יעבוד טוב עם עוגת קצפת.)

אביגיל היתה או לא היתה?

אני אסביר לך, אני, לימדו אותי כשהייתי קטן, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת", וגם כן, "בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". ואני אף פעם לא נשארתי במקום אחד בתור ילד, אז לא בטוח שהזכרונות שלי אמיתיים. אולי הם בכלל משהו שחלמתי.

מכל הילדות היפות שהייתי מאוהב בהן בילדותי, ותכלס, הייתי מאוהב בכל הילדות היפות בעולם, אני זוכר ככה, מקבץ קטן. היתה שירה סקופ והיתה קרן ברזילי והיתה נורית רימון והיתה סופי מרסו והיתה הג'ינג'ית עם השערות הארוכות ארוכות מאחוזה (סמדר?) והיתה נורית עם חולצת הפסים מפאב הפרצופים בנתניה והיתה אפרת שהיתה מדריכת קליעה וסמב"צית ביחד איתי ב-905.

לא בטוח מי גרה איפה ובן כמה אני הייתי. המשותף לכולן זה שהן לא ידעו שאני שם. והיתה גם אביגיל גרגורי ואני זוכר אותה ככה, כמו שאני זוכר אותן, שמשות בוהקות כאלו, שאפשר להסתכל עליהן מהצד מרחוק ולפנטז שיום אחד הן יידעו שאני קיים.

וככה, אלכסנדר פן אומר, שיש לחן גורלות בלב העלילה. אבל מה שלא כתוב בשיר זה שאי אפשר לזכור לחן. אני חושב שקראתי את זה אצל מישהו בזמן האחרון. אי אפשר לקנות את הניגון כמו אצל יורם טהר לב. מה שנשאר זה רק שאריות של אייאייאיי ופריץ שחובט וזורק אותך מתוך האחוזה.

אז אני לא יודע אם אביגיל גריגורי היתה באמת. היה או לא היה? אני רק יודע שעל סף דלתה הצר גוועו הרבה לילות. כנראה. ועדיין אני קצת אוהב אותה. ואת הפחד החד. והכי הכי, אני לא מפסיק להתפעל מכמה איום ומצחיק עולמנו, אם אפשר בו עדיין כל כך לאהוב.

(תודה לאלכסנדר פן ויורם טהר לב וזעירא ומתי כספי ואריק סיני וחווה אלברשטיין. ולצ'וני שכתבתי לו את התגובה הזו בפייסבוק).

איך לא למדנו דבר: עיון מחודש ברוברט ג'ורדן ורעלים אחרים

אהלן אהלן,

לא כתבתי פה כבר שנים. אני רוצה לכתוב על הספרים שאני קורא מזה זמן ומהרהר איפה לשים את זה (להשים את זה זה אחד משיבושי העברית החביבים עלי), והיום לפתע חשבתי שאה נו ודאי, צפריר! גומרים הולכים!

אולפיכך:

אני קורא הרבה בשנה וחצי האחרונות. הרבה סלף הלפ, הרבה מאוד ספרות טובה. כרגיל, כמעט אך ורק אנגלית, גם בקינדל וגם באודיו.

בקיצור, התחלתי את the way of kings של סנדרסון. אני לא מחבב אותו במיוחד. אולי זה ישתפר. ואני גם בספר השלישי בטרילוגיה של ג'מיסין (גם עליה אני לא משתגע למרות שהיא הרבה יותר טובה). ואפילו קראתי בפעם הראשונה את good omens, באיחור מצער של איזה 25-30 שנה. אני בטוח שאז הוא היה יותר טוב. הוא עדיין משעשע. לא דאגלס אדאמס, אבל סימפטי. אה, וספר וחצי של the whitcher. לא עלה כיתה ובטח שלא בבית ספרנו. עבודה לקויה מאוד.

במילים אחרות, אני משתעשע במחשבות על ספרי פנטזיה כבר כמה חודשים. וככל שאני חושב על זה יותר, אני מוצא שהיצירה השלמה והחשובה ביותר היא זו של רוברט ג'ורדן. שור ברור, מרטין כותב יותר מקורי ויותר טוב, אבל מרטין לא גומר. רותפס כותב שבע רמות יותר איכותי, אבל ע"ע. וכן, אריקסן הוא בוודאי סופר יותר חשוב ו-Malazan book of the fallen הוא עבודה מבריקה ומטלטלת.

אבל רוברט ג'ורדן הוא היחיד שלקח את ה-D&D, את כל הסכמות, את כל המובן מאליו שיוצר סדרת ספרי רומח דרקון שבאמת אינה ראויה לדפוס – והפך אותה למשהו שמתחפש לספרות. לא בהצלחה רבה מדי, אבל הלו, הוא מנסה.

והוא גם בנה עולם שאף אחד לא מתקרב לרוחב היריעה שלו.

אז אתמול התחלתי לקרוא אותו שוב. עכשיו, דעתי על רוברט ג'ורדן ידועה. הבעתי אותה פה בעבר. זו לא דעה טובה. ועדיין, רציתי להבין מה גרם לי להמשיך לקרוא אותו במשך עשרים שנה, אפילו אחרי שהוא עשה טובה והתפגר. וככה הורדתי את כל הסדרה מחדש. כולל נספחים מזוינים מתוך אנתולוגיות legends ו-heroes והאסופה החביבה עלי: "לא סבלתם מספיק אז הנה עוד חצי מיליון מילה".

קראתי אתמול שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי אחוז מהסדרה. מה שאומר שאם אקרא שעתיים ביום במשך 200 יום, אולי אתקרב לסוף.

כן כן, אנשים לא לומדים כלום.

אני אעיר פה על הקריאה הזו אם אצליח להתמיד. הן בקריאה והן בכתיבה. אני לא מבטיח פה כלום.

ההערה הראשונה היא שאחד הפאקים האולטימטיביים של ג'ורדן הוא הצורך האובססיבי לגרום לדמות להתנהג כמו שהיא צריכה להתנהג: מוריין תנהג במורייניות, סיואן תהיה בת דייגים עם פה מלוכלך, אליידה תהיה מרושעת ולאן יהיה, ובכן, לאן. זה אפל ומדכא בדיוק כפי שזה נשמע במלקיירית.

הדבקות שלו בנוסחה, הצורך לגרום לכל דמות לנהוג בדיוק על פי האטריביוטס שלה בכל רגע נתון היא אחד הדברים הכי מעצבנים שאני מכיר. למזלי, קראתי את זה כבר, אז אני פשוט מדלג על ההבל הזה. אולי ככה אצליח לגמור את זה מהר יותר.

אבל יש עולם, יש אומות, יש גיאוגרפיה, יש קסם, יש *המון* דמויות. בטח יש מה ללמוד.

הנה, אני מנסה.

#אעדכן

עוד פעם: בקשה לבוא לקרוא אותי במקום אחר

אהלן אהלן,

 

אני שוב חוזר לעניין שהבלוג הזה לא פעיל ולא יהיה פעיל בעת הקרובה.

את הטקסטים שלי אני מפרסם כרגע כל יום בבלוג של כתיבה אפקטיבית. יש שם עדיין בעיות טכניות ואפשר להירשם לעדכונים רק דרך המחשב, אבל אם אתם רוצים לקרוא – זה המקום (אני, כמובן, רוצה שתבואו).

אני כותב שם הרבה על כתיבה, אבל גם על ספורט ועניינים אחרים.

תבואו לבקר.

אני במקום אחר

אהלן אהלן. מזמין את שניים-שלושה קוראי הנאמנים שעדיין פוקדים את גומרים-הולכים, לבוא לבקר במקום שבו אני נמצא כל הזמן. הנה הפוסט של היום. בימים הקרובים יעלו עוד הרבה, ואני מקווה להתמיד.

זה בלוג על כתיבה אפקטיבית, אבל גם על ממחשבות על עסקים – ולכו תדעו מה עוד.

 

אני לא זונח את גומרים הולכים, אבל לא צופה הרבה פעילות עתידית פה.

פונטש בננה

פעם בעומר היתה משפחה עם קיוסק. היו להם מלא מלא ילדים. מלא. וכל פעם שהתחיל הקיץ היה נוסף להם עוד ילד מוכר בקיוסק. ולא תגידו ילד תינוק. הם היו באים ככה מוכנים טינאייג'רים ישר לעבודה בקופה. סיפור אמיתי לגמרי. תשאלו את מי שאתם רוצים מעומר. יגידו לכם.

ובאייטיז היתה פריחה גדולה במרכז המסחרי של עומר. אשכרה בום כלכלי. וגם הקיוסק גדל והתרחב. בהתחלה הביאו קרמבו בגביע ואחרי זה קרמבו בצבעים ובורקס ועוד מאפים ועוד בזוקות ומסטיק בומר ובנג בנג ועוד ועוד דברים. ואפילו סמי מהמכולת היה קם לפעמים מהכסא שלו כדי לראות מה התחדש שם בקיוסק של המשפחה שהיה בדיוק באמצע של המרכז המסחרי, בין הספרי לימוד למספרה.

ויום אחד הלכו המשפחה הזאת. עלו כולם על הטרנספורטר של האבא שאף אחד לא הכיר כי הוא אף פעם לא היה בקיוסק, רק האמא והמלאן ילדים. והם התלבשו כולם יפה ונסעו כולם לבאר שבע. ככה נעלמו. פוף. כאילו בלעה אותם האדמה.

וזה אולי נראה לכם דבר של מה בכך, שאני כותב "כאילו בלעה אותם האדמה", כי זה מטבע לשון, כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא שזה בכלל לא ככה. איילות שקופאות מול פנסי רכב קרבים יש כמו זבל, אבל בעומר האדמה באמת פערה את פיה. באותה השנה בדיוק, משום מקום, נפער בור עצום מתחת לכרמים הישנים שבפאתי היישוב, אלה שניטעו בשנים הראשונות, כשהבורגנים של היישוב עוד רצו להיות חקלאים ולא הבינו שהם נידונו לחיים של סוחרים ואקדמאים וקבלנים ואנשי קבע.

ואיזה בור שזה היה! בטח שלושים מטר מקצה לקצה. וגם עמוק. אולי עשרה מטר. אולי קצת יותר. אני זוכר שלקחו אותנו מבית הספר לסייר בסמוך לבור, והזהירו אותנו לא להתקרב, שלא נמעד חלילה ונידרדר אל קיצנו בקרקעית הבוצית. ואפילו צוות מהחדשות בא וצילם, וכל היישוב ישב באותו ערב וצפה בטלוויזיה ב-30 השניות על הבור בעומר.

הגפנים, כמו גפנים, עוד נותרו מתוחות בין קצוות הבור ימים אחדים. זה לא שהיה להן באמת לאן ללכת. וחוץ מזה ככה זה גפנים. הן מתנהגות בהתאם לקודים חברתיים נוקשים. אבל בסוף, חוטי הברזל שקיבעו אותן אמרו שהם אינם יכולים עוד, והגפנים הגאות של ראשית ההתיישבות הבורגנית בנגב צנחו אל מותן בתהום המדברי, ואחריהן לא נותרו עוד שרידים מהתקווה המפא"יניקית הישנה שבעומר יקום מושב ציוני גאון ונדיב ואכזר. במקום זה נשארו בית העם. והבריכה היפה. והקיוסק.

אז כולם באמת נבהלו נורא. גם כי כמו שאמרתי המשפחה מהמרכז נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, ולאדמה ביישוב באותה עת אכן היתה נטייה בולענית מוכחת. אבל עוד יותר מזה כולם נבהלו כי הקיוסק היה סגור ואי אפשר היה לקנות בנג בנג ומסטיק בומר ובזוקות ומאפים ופסק זמן.

למרבה המזל, אחרי איזה שעתיים של יובש הם חזרו. ויצאו מהטרנספורטר כמו הגמדים בשיר של אריק אינשטיין, למרות שהם לא היו גמדים, אבל בכל זאת בשורה ארוכה ארוכה. ובסוף בסוף יצאה אחריהם, טיפונת עייפה ואולי קצת צולעת מהצפיפות בטרנספורטר ומהחום במרכז המסחרי, מכונה של גלידה אמריקאית.

מכונה של גלידה. מאמריקה! אפורה וכסופה וחגיגית כמו מטבח אלומיניום בסוללת תותחנים, או לפחות כמו קולט אדים. וכל עומר באה להסתכל על המכונה של הגלידה, ואיך היא משלשלת יפה יפה גלים גלים של גלידה שוקו וניל בטעם אפקה. כן כן, אפקה. ולטעום. כולם באו לטעום. איזה טעים שזה היה! בחיים לא טעמתם כזה דבר. אולי חוץ מהקרם בוואריה אינסטנט של אפיכל שבדיוק יצא מייצור ושעד היום מתמלא לי הגרון בדמעות מהגעגוע אליו.

וככה נהיה תור בכניסה לקיוסק. תור ארוך ארוך ארוך. ולא משנה כמה ילדים מהמשפחה עבדו בקיוסק, התור רק הלך והתארך, כי כולם כולם רצו גלידה אמריקאית שוקו וניל. וההיסטוריונים של היישוב מעידים שבאותה שנה היתה צניחה במכירות של הבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, כי אנשים הבינו שהם חייבים לעשות החלטות מושכלות עם הכסף שלהם, אז הם בחרו להימנע מהשקעה מסורתית במסטיק ובבפלות, ובמקום זה הלכו אול אין על הגלידה האמריקאית. לפעמים אפילו פעמיים ביום. באמת, זה היה קיץ של חיפוש אחרי האושר האישי בעומר. קיץ של אהבה.

ובגלל שהיה נס כלכלי במרכז המסחרי של עומר והתור לגלידה האמריקאית הגיע לערד, הלכו עוד פעם כל המשפחה עם הטרנספורטר לבאר שבע והביאו עוד מכונה של גלידה אמריקאית! והפעם, לא סתם גלידה שחור לבן. במקום זה הביאו גלידה פונטש בננה, ככה עם טש מודגש, בוורוד וצהוב. ומרוב ההתרגשות, כל התור שעמד עד ערד, עבר למכונה של הפונטש בננה.

ואם המכונה של השוקו וניל היתה אטרקציה, הפונטש בננה באה וריסקה את כל השיאים של הקודמת. לפי כל הרישומים המוכרים היא היתה האמריקאית פונטש בננה היחידה בנגב. אבל מעבר לזה, אין שום הוכחות שהיו עוד מכונות כמוה גם מחוץ לנגב. אם תשאלו אנשים מקרית גת, מגבעתיים, מתל אביב, מהגליל, מהלונה גל, אם הם טעמו פעם אמריקאית פונטש בננה, הם יסבירו לכם בחיוך שאתם מערבבים את ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה עם האייטיז. וזאת התבלבלות טבעית, אז הם לא כועסים עליכם, אבל אין דבר כזה גלידה אמריקאית פונטש בננה. זה או אמריקאית או פונטש בננה. אין גם וגם.

מה שאומר שיכול להיות שאולי אולי, מדובר במכונת הגלידה האמריקאית פונטש בננה היחידה בהיסטוריה המוכרת. ומצד אחד, בתור אחד שטעם וזוכר אני מתגאה כי אני אחד מני אלפים בודדים, אבל מצד שני לפעמים אני מתעורר בלילה שטוף זיעה מההחמצה האיומה של כל העולם שלא טעם! או שטוף בזיעה אחרת, וחושב שאולי אף פעם לא היתה גלידה אמריקאית פונטש בננה, וכל זה רק חלום.

ואתם אולי חושבים לעצמכם ש"מתעורר שטוף זיעה" זה סתם מטבע לשון כמו "כמו איילה שקפאה מול פנסי רכב קרבים", אבל האמת היא ש… לא, בעצם, אתם יודעים מה? אתם צודקים. "מתעורר שטוף זיעה" זה באמת סתם מטבע לשון.

בכל אופן, כמו שאתם בטח יכולים להבין, השילוב זה של ויטמן וסנוקרסט וגלידה מונטנה והאייטיז היה ניצחון גדול. כמו תקליט של מייקל ג'קסון, כמו קליפ של ברוס ספרינגסטין, כמו בנדנה של עפרה חזה, זה תפס בטירוף. אנשים מכל קצוות עומר נהרו באוטובוסים למרכז המסחרי לאכול עוד ועוד גלידה אמריקאית בטעם אפקת פונטש בננה, ולפעמים גם בטעם שוקו וניל, ומרוב הפופולריות של הגלידות האלה, ראינו יום אחד איך האבא של המשפחה נכנס לבד לטרנספורטר ומסתכל אחורה בדאגה על הקיוסק ונוסע לבאר שבע. ואחרי כמה שעות הוא חזר עם מכונת הגלידה האמריקאית השלישית.

היישוב היה כמרקחה. זתומרת, ככה נראה לי. לא סגור על מה זה מרקחה, אבל כולם דיברו עם כולם בהתרגשות. אולי אולי אפילו הרגיעו טיפה עם הפונטש בננה בתקופה של ההתארגנות של המכונה השלישית, כי אם לשפוט לפי ההצלחה של המכונה הקודמת, אז המכונה השלישית עמדה להיות השלמה ארצי של המכונות גלידה אמריקאית.

ואחרי כמה שעות באמת התחיל לצאת שלשול של גלידה חדשה מהמכונה. גלידה בטעם כחול לבן. נשבע לכם שאני לא ממציא את זה ושהלשון שלי עדיין מתגעגעת לרכות המלטפת הציונית ההיא.

אני חושב שהשנה היתה 1986. בטח הייתי מאוהב בשירה בעומר ובקרן בריאלי בחיפה (כי בן אדם, במיוחד אם הוא רציונלי, צריך לפזר את הסיכונים שלו, וכי לא הייתי בטוח איפה הבית שלי). ואם לא בהן אז בבנות רזות ויפות אחרות. ככה זה עם נערים צעירים במדבר. אין להם את הלוקסוס של להיות נון-קונפורמיסטים.

וכמובן, הייתי ספסימן של נוער משובח בציון של עוד-לא-ארבעים-שנה-למדינתנו-הקטנטונת. גם נולדתי בהתיישבות העובדת, גם בן לגיבור נכה צהל וגם התדפקתי על שערי הפנימיה הצבאית של מיטב בנינו ושליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה. ברטרוספקטיבה, הייתי טיפוס כל כך מייצג של כל מה שטוב ויפה כאן בארצנו הקטנה, שפלא שלא הדביקו עלי סטיקר של קרן היסוד והוציאו אותי לתפוצות להביא קצת תרומות.

אבל כמובן, בכל פריט תצוגה מושלם יש גם פגמים, ואצלי גם הפגמים היו מושלמים בדרכם הפגומה. הביישנות המשתקת, הגפיים הארוכות מדי, השן הצהובה והפזילה היסודית הסירו ממני את המדבקה של קרן היסוד והותירו אותי כאן, מוכה אהבה לארץ חמדת ולבנות יפות ורזות. לא בטוח מה יותר.

ומכיוון שכל כך אהבתי את הארץ, והיות שלטעום בלשוני רכת השנים את שירה מעומר או את קרן מחיפה לא היה סיכוי, הרי שהגלידה ההיא, של כחול ולבן, היתה שילוב יחיד ומיוחד (ושוב, היסטורי) של אהבה לרך למתוק, למולדת ולאישה. אם תרצו, היא היתה פסגת הציונות שלי ברגע הציוני ביותר שלנו. אם תרצו.

איזה טעם היה לה כבר איני יודע לספר. היה פה מתוק וטעים לפני שנולדתם, ילדים. הרבה יותר מתוק וטעים וצודק. כל כך מתוק וטעים היה וכל כך מזמן, ששכחתי כבר כמה. הגלידה האמריקאית כחול לבן, כמו כל מה שהוא כחול לבן, הבטיחה וקיימה. היא היתה ידידתנו הקרובה ביותר ותמיד יכולנו לסמוך עליה. והיא ביססה את העליונות של הקיוסק על כל יתר העסקים שפעלו במרכז המסחרי באותו קיץ. והיא הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מחויבת לביטחון ישראל ולשגשוג ישראל. והקיוסק.

סמי מהמכולת היה מהמהם בינו לבינו, בולע רוק בצער ומביט בצער במקרר הגלידות שעמד במכולת ככלי אין חפץ בו. ויטמן וסנוקרסט רשמו שפל של כל הזמנים. אפילו האופים מהקונדיטוריה הצרפתית יצאו לרגע כדי לטעום את הכחול, הצהוב, הוורוד, השחור והלבן – וחזרו במבט מזועזע, יורים פ' דגושה אופה אל רעהו. צרפתים, אפילו יותר משהם יהודים, הם אנטישמים.

הכחול והלבן המשיכו להשתלשל ממכונת הגלידה האמריקאית, וגם הפונטש והבננה, השוקו והווניל. שמעם יצא מבאר שבע ועד צומת שוקת, ממחנה נתן ועד חצרים. לא היה לכם משהו יותר קר בלב מדבר ב-1986.

עד שמשהו קרה. אולי הריבית החונקת של הבנקים, זכר להיפר אינפלציה, אולי טעמו של הציבור התהפך בן לילה. דברים כאלה היו קורים פעם. תשאלו את רבין. אולי הסתיו הגיע מוקדם באותה השנה.

בסתיו כבר לא הייתי שם, אז אני לא יודע. אולי נסעתי לחיפה, אולי לבית ספר אחר. כשחזרתי, בתחילת החורף, המכונות לא היו שם יותר. אולי הספק בא ולקח אותן, אולי הבנק עיקל, אולי פערה האדמה את פיה והמכונות שעמדו שם, גאות ואמריקאיות ועצובות, נשמטו לתהום נשייה שבדיוק עברה. בכל זאת, עומר. לא תאמינו כמה תהומות נשייה עברו שם באייטיז. כמה מהן אפילו קפאו כמו איילות מול פנסי רכב קרב.

בקיץ של 87 כבר שכחו את התקליט הישן של מייקל ג'קסון. ברוס ספרינגסטין נפרד מהבנדנות, וכולם רקדו לאסט נייט איי דרמט אוף סן פדרו. אני זוכר שהייתי יושב בצד ובוהה בנערות רזות ויפות בלב כבד מביישנות ובדידות ומוזיקה יורוטראשית מהגיהינום.

הפונטש בננה לא חזרה יותר. וגם הכחול לבן. כמו פוליס. כמו ניק קרשואו ופול יאנג, כמו הבור. נשאר מהם רק זיכרון. קצת טראשי. קצת רומנטי.

ושנים אחר כך, כשסוף סוף אזרתי אומץ והתכרבלתי עם הרזה והיפה הראשונה שלי בלילה בכנס של הגדוד, שנערך דווקא בעומר, היא טמנה את ראשה עמוק בצווארי ואמרה, "איזה מצחיק שאתה אומר פונטש עם טש. ואיזה רעיון מצחיק זה גלידה אמריקאית בטעם פונץ' בננה. ולמה אתה שוב שומע את השירים הישנים והעצובים האלה?"

ואני נאנחתי, ונופפתי לאבא של הילדים של הקיוסק שהיה שם לבד בלב המרכז המסחרי, בלי כל הילדים שלו שגדלו ועזבו. רק הוא והבנג בנג והמסטיק בומר והבזוקה והמאפים והפסק זמן, אבל הוא רק הביט בי בחזרה ולא זיהה אותי יותר. ונעל את הקיוסק.

המדריך להזדקנות ללא טיפה של מודעות עצמית

"הסיבה שאני לא הולך לכנסים," אני אומר לאשתי כבר 431 שנה, "היא שאין לי מה להגיד לאנשים. קודם אני פוגש אותם ולא יודע מיהם, כי יש לי זיכרון של דג זהב חלוד. אחר כך אני עומד לידם ובוהה בלי שום מושג מה להגיד. בסוף אני משפיל את עצמי בניסיונות להוציא את הכוסברה מהשיניים. ולא משנה אם אכלתי כוסברה או לא אכלתי כוסברה".
וככה בכל מקום. אין לי מה להגיד. לפחות ככה זה היה, עד הערב.
 
==
 
מכירים שנופל עליכם בן אדם, אאוט אוף שומקום, צועק את השם שלכם ונעמד לכם ככה בפרונט של הפנים, איזה שמונה או עשרה סנטים מהאף, עם ריח של עמבה – ומתחיל לאכול לכם את הראש? נשבע לכם באלוהים, כרגע עשיתי את זה למישהי. אולי אני אתייג אותה עכשיו רק כדי שיהיה לה מושג מי זה שהטריד אותה ככה מתחת לבניין אלקטרה, בדיוק כשיורד הערב ועולה התקוה.
 
"אז מה את עושה עכשיו?" אני שואל אותה. "ומה עם הבנזוג? הוא עדיין שמה בעיתונות?" "ומה באמת עושים בחברה החדשה הזאת שלך?" "ומי זה המנכ"ל?" "אה, זה ההוא שהיה בשמה עם זאתי. כן, היכרתי את בת אחותו. תמסרי לה ד"ש".
 
וכמו שהיא אומרת לי בעדינות שהיא נורא ממהרת, אני נזכר בכתבה שקראתי וקשורה לעבודה שלה, ורואה איך היא לובשת את הפחד מוות בעיניים, ו"אין, הוא לא יעזוב אותי עכשיו לעולם".
 
בסוף קלטה אותי מטריד ילד שאמר שלוש שקל במקום שלושה, נתנה לי סנוקרת קטנה לסנטר ועד שהתאוששתי ברחה למשרדים של גוגל.
 
==
 
בניסיון להתאושש מההשפלה הזאת, אני נכנס לסופר המפונפן שלנו בשכונה, והולך לירקות לקנות פלפל חריף אחד כמו שאשתי ביקשה. שור אינאף, הפלפלים ארוזים בחבילות של שמונה. שזה סביר ובסדר. אבל אז אני קולט את עצמי פונה לבן אדם לידי בירקות, ומתלונן על זה שאורזים את הפלפלים ביחד, בעוד הזוגתי בפירוש ביקשה אחד.
 
וזה, מה אני אגיד לכם. זה לא כמו לגלות שהבן היחיד שלך כהניסט. זה כמו לגלות שאתה כזה. מילא מה יגידו השכנים. מה אני יגיד?
 
(חוץ מזה שמגניב לכתוב יגיד במקום אגיד, יש פה טיעון לגיטימי להתייחס לעצמי בגוף שלישי.) (והנה, אני מסביר את הבדיחות של עצמי. אין, היום הזה כנראה לא יפסיק להידרדר.)
 
==
 
ככה זה בואכה גיל 46. אתה מגלה ביתר שאת שתפסת את הכסא של הדוד שכולם מקווים שעוד פעם יהיו לו טחורים והוא לא יבוא; אתה מאבד מאסת שריר בקצב שכחלון מאבד חוליות בעמוד השדרה; והמקום היחיד שבו השערות שלך עדיין גדלות בקצב סביר, הוא האוזניים.
 
כשהייתי בן 11 או 12 היינו בשמיניות באוויר, אני ושני האחים שלי. דליק ווליניץ העיר ש"צפריר הוא הלקוני שבחבורה". אמרתי לכם קודם: לא היה לי מה להגיד, אז הייתי לקוני. השבוע הערתי לאחי "צפריר הוא הלקונה שבחבורה".
 
אבל לא נורא. יש לי משפט שאני נורא אוהב שתמיד מתאים. גם לרגעים האלה: מרגיש זקן? זה בסדר חביבי, זה הכי צעיר שתהיה אי פעם.

מה למדתי היום

מה למדתי היום

היום היה יום מיוחד, עשיר, רב מעללים, משנה משחק, משנה תודעה, משנה חיים, מה זה משנה?

היום גיליתי סופסוף מה אפשר לעשות עם גוגל אנליטיקס. גוגל אנליטיקס – ואני מספר לכם את זה כי אני יודע ואתם לא, ואני בן אדם נדיב ונורא ואכזר וסתמי – מספר לכם מה קורה באתר שלכם. כמה אנשים מגיעים לאתר, מה הם עושים באתר שלכם, כמה זמן, באיזה עמודים. כאלה. הוא אפילו מספר לכם איזה המרות הם עושים באתר שלכם.

תסלחו לי רגע שאני מתעכב על הסעיף האחרון. אני, אני בן אדם שמתעכב. אני ממש טוב בזה. עד גיל 16 היה לי עיכוב התפתחותי, ויש כאלה שחושבים שזה עוד לא עבר. אז אני אתעכב על העניין של ההמרה. כשאנשים אומרים "המרה", הם מתכוונים שהגולשים עשו משהו באתר שלכם. קנו, נרשמו, עברו לעמוד הסודי של הבונים החופשיים, השאירו הודעת נאצה. כאלה.

אצלי זה לא ככה. אצלי זה המרה באמת. אול דה וויי. מוסלמי נכנס אצלי לאתר – ויוצא בודהיסט. אול דה וויי, אני אומר לכם. וזה לא פלא. זה לא פלא. אני הרי בן אדם אפקטיבי. אמרו לי תביא המרות, אני מביא המרות. נו נונסנס.

הבעיה שלי זה שאין לי שליטה אמיתית על ההמרות, וככה לפעמים נכנסים נוצרים ויוצאים יהודים, אבל לפעמים גם נכנסים שמאלנים ויוצאים ימנים. לפעמים נכנסים אוהדי בית"ר ויוצאים נהגים באגד. פעם נכנס לי לאתר אחד שקונה זהב במזומן. יצא מתמודדת באקס פקטור.

סיפור אמיתי.

אז בקיצור, אחרי שהתעכבתי על מה שחייב אותי בהתעכבות, ואחרי שהבנתי שאי אפשר באמת לעקוב ככה אחרי המרות, כי זה עושה לך אי סדר בהיפוקמפוס, אני יספר לכם את מה שלמדתי היום (ניסיתי רגע לכתוב ככה יספר במקום אספר, בשביל להישמע בן אדם אותנטי. לא יודע אם זה עבד. תעדכנו אותי): למדתי להסתכל על האנליטיקס. באמת באמת להסתכל.

כן כן, יש באנליטיקס עמוד של זמן אמת, ושמה כתוב כמה אנשים יש לך באתר בכל רגע נתון ובאיזה עמוד הם נמצאים ואיזה דברים מוזרים יש להם במגירה של העבודה. וככה היתה אצלי רואת חשבון שיש לה מברגה, והיה אצלי מנהל משרד שיש לו משחת שיניים במגירה וגם כן מנהלת זוטרה שיש לה חבילות לגו קטנה כזאת ב-29.90. ושתי אצבעות של קולגה. קנתה ספר.

ככה זה האנליטיקס בזמן אמת, זה כמו סדרת טלוויזיה, אבל כזאת שאתה לא מבין. כמו הסמויה, אתם יודעים. כמו סרט סטודנטים אמנותי. ומה שממש מגניב, זה שבזמן שאתה מסתכל על האנליטיקס, האנליטיקס מסתכל עליך בחזרה.

וככה, הוא משדר למישהו בטיבט או בבולגריה שהוא רואה עכשיו בן אדם בן 46 עם קצת משקל יתר וזיפים בצד אחד ואצבע באוזן, עם ערגליות במגירה, שמסתכל על האנליטיקס שלו.

וזה מה שלמדתי היום. שבאמת, לא משנה כמה זמן עבר מאז שמת את זה שמה, ולא משנה אם יש לך מנעול ולא משנה אפילו אם לא התכוונת בכלל לשים את זה במגירה וזה סתם התפלק: יום אחד. יום אחד כשלא תהיה מוכן. יום אחד, כשתחשוב שסוף סוף הילדים עזבו את הבית ועכשיו הכל הכל בסדר.

אז יום אחד מישהו יגלה מה שמת במגירה.

קוקוס

תגיד, אני שואל את המוכר בפיצוציה המפונפנת ברמת אביב. יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

אין לו.

ויום אחר כך בפיצוציה המפונפנת בפאתי ביצרון אני שב ושואל מוכר בפיצוציה מפונפנת אחרת, ואתה, יש לך קוקוס?

הוורוד הזה?

נדמה לי שראיתי פה אחד פעם, אומר לו לקוח אחר.

כן, אני פונה אליו. זה אותו אחד. הוא עובר ממקום למקום. אני מחפש אותו כבר הרבה זמן.

אני מתגעגע לסבנטיז. לסוף הסבנטיז בערד. מעבר לכביש היה מדבר. מדבר וערימות חול של קבלנים. ערימות בגובה השמיים, שהייתי טובע בהן וצונח בהן וממלא בהן את הנעליים, שתמיד תמיד פחדתי ממוטות הברזל שהיו חבויים בהן, שאולי אחד מהם יינעץ בי חלילה. ובכל זאת צנחתי והתגלגלתי ומילאתי את נעלי חול. לא ננעץ.

אני מתגעגע לאוסף חיפושיות פרת משה שיש לי בשקית.

שחררתי אותן.

תשמעו סיפור:

יום אחד אספתי חלזונות. חלזונות אי אפשר לשים בשקית. לקחתי את הדלי של אמא ועברתי מכבעול לגבעול בגינה במשק ואספתי אותם והנחתי בדלי. מאות חלזונות. המונים.

חזרתי לחדר של ההורים והנחתי את הדלי במקלחת והלכתי לחדר הילדים.

למחרת, כל קירות המקלחת היו מנוקדים חלזונות. מאות חלזונות. אולי אלפים. איך שאני חטפתי על זה!

אני מתגעגע ל"מלאו כיסי באגוזים". לא לשיר, אלא הבטחה לאגוזים שיש על עץ הפקאנים של יצחק בנורדיה. אגוזים שמפצחים באבן. לעוני ולעושר המוחלט של ילד עם סוכריה חמוצה אחת. לשמיים. כל כך הרבה שמיים, בכל כך הרבה צבעים. ולמדבר שהיה פעם, פסע אחד והינהו. לאורחת גמלים שהיתה נקרית לרגע. למסע הארוך ארוך אל חורשת אורנים סוכנותית. לצל. לזבובים.

לזבובים לא.

אני מתגעגע למרשמלו. לעולם לא יהיה עוד מרשמלו כזה. אולי עוד לא המציאו את הפלסטיק אז, אבל המרשמלו היה רך מבחוץ, עם רמז ללחות שמחכה בפנים. "באמריקה קולים אותם על האש", אומר לי מישהו בידענות. נדמה לי שזה היה אסי מור. מישהו מכיר את אסי מור מערד? הילד הכי חכם בכיתה.

ולחבילות שקדי המרק. אלה שאי אפשר היה לפתוח בלי לשפוך את כל תכולתן על רצפת המטבח ולחטוף מכות מאמא. לשקית הבמבה של תומר אחי, שפתח את הראש בגללי, ועכשיו יש לו זעזוע מוח.

"אז מה, אין לך קוקוס, הא?"

"לא. כבר אין."

שלוש הערות לשעת בוקר מפוקפקת

1. שלוש שעות וארבעה ק"מ לתוך היום הזה, האוטו כבר עבר מעצמו מהחניה של בית הספר לכחול לבן מחוץ לבית וההרצאה של הבוקר כמעט כמעט כמעט מוכנה. אני, כמו בן אדם תרבותי שמסתובב ער בשעות באמת מטרידות, עסוק בשאלות כבדות משקל באמת: הארוחה של עכשיו היא בוקר או צהריים? ומה המדיניות לגבי שעועית ירוקה בשש בבוקר?
 
חוץ מזה, יש לי חשד מוצק שהבירה של עשר בערב הורגת לי את הלילה. ככל שאני אוכל יותר מסודר ובריא, ככה משקל הנזק של הדברים הפחות טובים כבד יותר. ונכון, האמירה הזאת מבוססת מדעית בערך כמו שהחתולה שלי יציבה נפשית (והיא לא), אבל ממילא הרמתי כבר ידיים באשר לכל האמירות המבוססות לגבי תזונה וכושר.
 
"תקשיב לגוף!" מישהו יגיד לי עכשיו.
 
הקשבתי. הוא אמר שלא לשתות חצי ליטר בירה איגל ב-3.80 שקל זה גובל בפגיעה בשכבות החלשות. ואם יש דבר שאני לא מוכן לעשות – זה לפגוע בשכבות החלשות.
 
2. בסוף כן עשיתי החלטה (עשיתי החלטה? קיבלתי החלטה? נתתי? החלטתי החלטה? שמישהו ישיג לי את הממונה על ההחלטות!) של אחרי החגים. לא גדולה מדי. לא הודעתי לעולם שאני טבעוני, צמחוני או המנהיג הלגיטימי היחיד של הונדורס החופשית. לא הבטחתי שהשנה אני הולך לעשות את האקזיט שישנה את המזרח התיכון. כולה הבטחתי לעצמי לא לעלות על המשקל חודשיים. עד אמצע דצמבר.
 
יש מחקרים שמעידים שזה שסיפרתי על ההחלטה שלי יחזק אותה ויעזור לי לעמוד בה. יש גם מחקרים שאומרים שזה שאמרתי את זה בקול רם גורם לי להרגיש כאילו כבר עמדתי בהחלטה, ולכן רוב הסיכויים שלא אעמוד בה.
 
אבל אני, אני אגיד לכם איזה מחקר באמת בדקתי ונוכחתי באמיתותו המוחלטת הנכונה מעל כל שיעור: אם יש סיכון של ממש לבטן של זכר פריבילגי סחי עם הפרעת אכילה בינונית וסבירה במאה ה-21, אז זה חטיף קוקוס. כן כן, הוורוד הזה.
 
כמו קליק בייט, כמו פצצת אטום, כמו המגפה השחורה, כמו קדחת הצבעונים, כמו מונותאיזם: לא משנה אם פיתחו את זה לפני עשר שנים, מאה שנה או 3,000 שנה – זה עדיין עושה את הנזק.
 
אבל רבנן, איזה טעים.
תוצאת תמונה עבור חטיף קוקוס
 
3. כתיבה זה כמו פרונקל: כמה מכוער, ככה נעים לשמוע את זה עושה כססס. כתיבה זה כמו כוס תה: לא משנה אם זה רותח או פושר – את המקלדת שלך זה יהרוג. היום ומחר אני מלמד קצת כתיבה במקומות סגורים, אבל בשבוע הבא יש טעימונת חינם, פתוחה לציבור, מסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי. אם תיכנסו לעמוד של Wix hub תמצאו את ההזמנה. ויהיה אחלה אם תבואו.
 
%d בלוגרים אהבו את זה: