נתיב הבריחה

למי שתוהה, אני מורחק מפייסבוק בגלל שימוש במילים אסורות מתישהו בשנות השבעים. בקיצור, אני עובר על חומרים ישנים ואולי אעלה את חלקם לכאן. הנה אחד.

אה, כן, על הדרך: אתם מוזמנים לסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי.

בואו לישראל, יהודים! פה טוב! פה אין ערבים, וכאן כולנו כולנו ערבים זה לזה. כאן, בארץ הקודש אין מוסלמים ואין ג'יהאד ואין מלחמות דת. נהפוך הוא, כל בוקר אנחנו בונים פה קצת את בית המקדש השלישי בדרך לבית ספר של הילדים.

פה, יהודים, אין "כושר היפר מרשה". פה הכל הכל כשר. בשופרסל כשר ובמגה כשר, ברמי לוי וביינות ביתן, באיי אם כשר ובפי אם כשר. בכולם כולם כשר. יקר אולי, אבל באבו-אבו-אבוה כשר. וגם מסריח, אבל אכבר כשר.

בואו אלינו יהודים. אין לנו פה בולנז'רי אבל יש לחם תושיה עם זיתים. וגם פטיסרי אין, אבל פיצוציות יש בלי עין הרע, עם קרמבו לכל יהודי. חבל שלא באתם לפי חודשיים, כשהוא עוד היה טרי.

בואו אלינו יהודים, בואו! יקר פה ועצוב פה ומדכא פה, אבל כולם כולם יהודים, וכולם כולם יסתכלו לכם על הכיס ועל האוטו ועל הכרס ועל הילדים ויגידו לכם שאתם צרפתים מלוכלכים, כי ככה זה פה: כולנו יהודים!

בואו יהודים, בואו ארצה! אנחנו אולי לא נירה בכם, לא נשחוט אתכם, לא נתנקש בכם ולא נרצח אתכם, אבל תסמכו עלי – אנחנו כבר נוציא לכם את החשק לחיות.

וכך נחסמתי מפייסבוק

בשבת, שודדי הגופות של פייסבוק איתרו שני קוקסינלים בטקסטים שלי מ-2010-11. נחסמתי ל-24 שעות.

הבוקר חיכה לי הפוסט המפליל הזה, והנה אני חסום לשלושה ימים נוספים. מכירים שאסור לכם להגיד מילה, אבל לא מעכשיו, אלא מ-2007? זה מה שקרה לי. וככה זה כשאתה עובד אלילים. האליל לגמרי יכול להתהפך עליך.

תמותו, פייסבוק. תמותו.

פוסט מפליל:

איך שאני קם אתמול באמצע של הלילה להשתין, אני פוגש את הבן שלי הקטן בדרך לשירותים. כזה חמוד, גמד, מטר שמונים. ולובש פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול. "מה נהיה איתך?" אני שואל אותו. עושה לי, "כלום. מת להשתין." "טוב אבל מה אתה לובש?"

ההוא מתעצבן עלי. כל הזמן הוא מתעצבן עלי. ילדים בני 15, או שהם מתעצבנים עליך, או שתיכף הם יתעצבנו עליך. "מה נראה לך אני לובש?" הוא צועק. "אתה לא רואה? פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול!" "אבל למה?" "אני מתחפש לבר רפאלי," הוא אומר לי, ועוד פעם אני מקלל שנתתי לו ללכת לבית ספר דמוקרטי. באלוהים, מרוב הפלורליזם שמה כולם קוקסינלים.

"אבל למה אתה מתחפש לבר רפאלי?" אני צורח עליו באמצע הלילה ומעיר את אמא שלו ואת הבנות ואת השכנים ואת הכלבים של השכנים ואת החולדות של הרכבת הקלה וגם כן את הסתם חולדות, לא של הרכבת הקלה.

"למה לא?" ההוא שואל אותי בתימהון של אהבל.

"כי היא בחורה!!" אני צורח. "היא בחורה ואתה ילד. ילד גמד, אבל גמד זכר קקמייקו!"

"בגלל זה זה תחפושת," הוא מסביר לי.

"אה," אמרתי לו. "וואלה". ולכולם מסביב אני אומר "תחזרו, תחזרו לישון לפני שאני מתעצבן". "ותגיד," אני שואל אותו, "למה בר לובשת פינצטה, ארבע שפופרות משחת שיניים, טוסטר משולשים וחבילה של מרלבורו מנטול? למה לא תלבש, נגיד, וישר של קורולה 2008 יד שנייה מרופא, חבילת קונצרטה 36 מיליגרם, מזרון יוגה בצבע אפור אדמה וחוט דנטאלי?"

"באמת אבא," עוד פעם הוא מתעצבן עלי. "מאיפה אני יודע כאלה דברים? תשאל את הבנות. ובחייאת דינאק, תן כבר להשתין."

— אוף טופיק — רשימת התפוצה הנשגבת של כתיבה אפקטיבית

אהלן, צהרים טובים ואביב מוריק לכל עוקבי, מוקירי, מלמדי ו-וויי וויי וויי. היום נפל דבר בישראל, נולד מוסד בכנען, בא לשכונה בחור חדש, הושק מוסד בציון, או במילים אחרות – אני יכול להמשיך עם המילים הנרדפות עד שייפלו לי השיניים. ת'כלס, נראה לי שהן כבר נופלות.

איפה הייתי? אה! היום התחלתי להוציא לרשימת התפוצה את טיפ הכתיבה השבועי ההו-כה מרגש ואוונגרדית שלי. אתם יכולים לשתף אותו, אתם יכולים להקפיץ אותו עם טופו, אתם יכולים לתת לי לייק אבל אל תצפו לקבל אחד בחזרה – ואתם יכולים לשלוח לי אימייל ל-bashanpr@gmail.com ולהצטרף לרשימת התפוצה שלי, מועדון שמקבל כל חבר באשר הוא, אפילו אוהדי בית"ר.

וחוץ מזה, תקראו ת'טיפ, אולי תלמדו משהו. מה רע?

יודעים מה הדבר השני הכי גרוע* שאתם עלולים לעשות בזמן שאתם כותבים?

הדבר השני הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

אתם מבינים, כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא!

*הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

תזכורת 1: נרש מתם כבר לסדנת הכתיבה השיווקית האפקטיבית שלי? תכף תיגמר ההרשמה המוקדמת – ולכו תדעו, אולי כבר לא יישאר לכם מקום, לא עלינו. בקיצור, בואו. אתם מאוד מאוד רצויים.

תזכורת 2: לא טוב לכם טיפ כתיבה שבועי – אתם יכולים להיפרד מרשימת התפוצה. אני אשאר כאן לבד בחושך.

 שבוע נפלא,

 צפריר

052-7294433

http://tsooff.co.il/?page_id=2732

אין עוד מאבק

בואו נשים את האמת על השולחן. מדינה יהודית זה טוב. זה טוב ליהודים וזה טוב לציונות וזה טוב לממלכה. מדינה דמוקרטית? זה הרבה פחות טוב. העניין של הדמוקרטית, בינינו, זה עניין של שמאלנים אנטישמים שמומנו על ידי תומכים גרמנים, וחבל להוסיף על כך מילים מיותרות.
יהודית זה זה טוב, דמוקרטית זה ממש לא. בדמוקרטיה יש איזונים ובלמים, יש תקשורת, תקשורת שחותרת תחת הממלכה. תקשורת שבמקום לעודד, במקום להשליך פרחים על מלך קיסרי הסולטאנים וזוגתו היפה, רוצה לא עלינו לדווח דיווחי אמת ו(כסו את אוזני העוללים, אנא מכם) אפילו לבקר את השלטון!
אני אגיד את זה שוב: תקשורת. שרוצה. לבקר. את. השלטון. כאחרון הבוגדים, כזרע הסכינים בגב האומה, כגייסות תומכי האויב. לבקר את השלטון! התקשורת! אכן כן, צלמים בהיכל וחזירים מעופפים בקודש הקודשים. ככה זה עם דמוקרטים.
יהודית זה טוב, דמוקרטית זה ממש לא. בדמוקרטית, אנא מכם, כסו את עיני הפעוטות, בדמוקרטית קמות פעילות ומוחות נגד ראש הממשלה. כן כן, ישמור אותנו השם הטוב מלשון הרע. פעילות. קמות. וזועקות את שוועת מתיהן העולה מן האדמה המורעלת. וראש הממשלה? מה בסך הכל הוא ביקש? מעט פרגון ותו לא. מה הפלא שמאבטחיו של מלך מלכי המלכים, אדון עולמנו המנהיג הטוב, כמעט מפצחים את גולגולתה של זו המוחה. ואיך יכול אדם רגיל, אדם מן המניין, אדם ככל האנשים כולם, לקום ולומר את אשר על ליבו לפני ירום הודו הקדוש בנימין הוא, הראשון לשמו, הבורא המיטיב? מה זה פה? דמוקרטיה?
יהודית זה טוב. דמוקרטית? לא יודע. לא נראה לי. בדמוקרטית קמים אנשים מן הרחוב, אבק אדם. טיפוסים הזויים מן השמאל הקיצוני הבוגדני הנאציונל סוציאליסטי, מרצחים בני מרצחים ועוזריהם כגון זו, המופרעת שעומדת בראשה של מיליציית המשפט, ומוחים את מחאת הרשות השופטת, הבולמת ומאזנת (ורק לעתים רחוקות עד מאוד) את המחוקק והמושל. אכן כך, בת האשפתות הזו נושאת את קולה מול בת האלים איילת נוראת ההוד. ככה זה עם הדמוקרטים. לא משנה כמה תקטין אותם – דומה שלעולם הם לא יבינו את מקומם.
יהודית זה טוב. ביהודית האדמות הן אדמותינו, ואפשר לעכב ערבים בני עשר במשך שעות. כי יודע כל בר דעת, שילד ערבי, הרבה לפני שהוא ילד – הוא ערבי. יהודית זה טוב. ביהודית קמים מני רבנים ובני חכמים ויהודים אצילים כמו סמוטריץ' ואראל סגל ושפטל וחזן וביטן ומזוז, ומדי בוקר מספרים את סיפוריו נוראי ההוד של פרסאוס נתניהו, מנשרים קל ומאריות גבר, עת נישא על סנדליו המכונפות עד גדות הלימפופו, ושם התגבר על מיני שיקוצים כמו ערבים ורבין לפני שנפל על משמרתו, ורק מלכי מלכי היהודים, משיח בן בנציון נתניהו, רק הוא השכיל להרחיק מדברה, קלהארי וסהרה, ולהשיב את גופת אחיו הגיבור אל קבר ישראל.
ודמוקרטית? מה לנו ולדמוקרטית? בדמוקרטית נערכות בחירות במטרה לחמוס את השלטון מגאון גאוני הדורות ורעייתו הטובה. למזלנו, יש לנו מנהיג. מנהיג יהודי. והוא הוא שיגן עלינו מפני קונצרן העיתונות הגרמני דומון שאוברג ועוזריו הדמוקרטים. למזלנו, המנהיג כבר יסביר לנו את ההיסטוריה כהווייתה וכהבנתו, כדי שלא נקבל רעיונות מוזרים של דמוקרטים.
כי יהודית ונתיהוהית זה טוב. דמוקרטית הרבה פחות. והכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. וסוף סוף ניצחה היהדות.
אוהבים אנו את מדינת בנימין היהודית.

אבא ובן – ואין אבא

אני קורא מעת לעת את הטקסטים שכתבתי על אבא שלי ועלי, עלי ועל אבא שלי. והזכרונות שיש בהם הם דלים כל כך וחוזרים כל כך על עצמם. 28 שנה מהחיים היה לי אותו, וכמעט דבר הוא לא השאיר לי. תמיד אומרים על המתים שהם השאירו חור מאחוריהם, אבל עליו אני יכול להגיד בנחת שהוא הותיר יופי של חור גם בחייו. כמו נעדרות מתמדת שרק התחזקה כשהלך.
בשנים האחרונות אני שוב רץ, כמו בנעורי, ואי אפשר לי שלא לחשוב עליו רץ בנעוריו. גם הוא היה רץ מצטיין. ממש כמו אחי הקטן. וכתמיד אי אפשר לי שלא לחשוב על הרגליים שלו שאינן. כי גם הן, בדיוק כמוהו, נעדרות תמיד. עצם אינן הוא הסיפור.
נו ברור, איזה מין סיפור מספרות רגליים כשהן ישנן? רגליים, מה הסיפור? אבל רגליים שאין? הו! יש סיפור!
וכתמיד, הזכרונות החזקים ביותר מילדותי המוקדמת הם זכר הרגליים שלו. זכר ריצתו על חוף הים, משחק בכדורגל עם בניו הקטנים. כל כך נדירה הסצנה הזו, שהיא חקוקה במוחי ובלבי לתמיד. ואולי גם על רגלי, לכו תדעו. הווידאו הזה של הרגליים שלו נעות במהירות, כמעט נעלמות מרוב מהירות, והוא פונה אנה ואנה, מסתובב ומתרוצץ עם הכדור ברגליו, פעם בועט ופעם עוקף ופעם מרחף. והרגליים רצות רצות סביב, ארוכות ארוכות. כל כך מהר, שנראה לי לעתים שאני ביער של רגליים.
והוא בן 30 או 32 בסרטון הזה, שאיש לא צילם מעולם, למעט הזיכרון שלי, שמבקש נואשות מעט יש בתוך כל האין הזה. רק בן 30 או 32, יפה בלורית ושפם. כל כך צעיר וכל כך גבוה! גבוה כמו בני.
אבל הרבה יותר מכפי שאני זוכר את את יום ים הרגליים על חוף הים, אני זוכר את אינן, את העדרן. את הגדמים הקצרים, העצובים. מיסבים עבים ותפורים יפה מתחת לברך, מחכים לאיזה מכתש שיחבק אותם. גם אחרי שאתה מתרגל אליהם, מתיידד איתם, לומד לחיות איתם, יש לגדמים נוכחות כריזמטית מוחלטת שכזו, כמו מנהיג שנכנס לחדר ומרתק אליו כל מבט.
בטח שכחתי. הרי לא בהיתי בגדמים. התרגלתי אליהם והם היו חלק מחיי. והוא לא התבייש, חלילה. לא היה במה. הוא הסתובב בבית במכנסיים קצרים וכסא גלגלים. הגדמים היו שם, כמו רגליים רגילות לגמרי, רק בלי רגליים.
אבל מרגע שגם הם נעדרים, הם זועקים את העדרם, מנכיחים אותו. וממש כמותו, הם בעיקר אינם. פעם היה לי אבא, ופעם היו גדמים, ועבר מאז זמן רב כל כך, חיים שלמים כמעט.
וכבר איני מופתע שיש לי רגליים משלי, ושהן נותרו במקומן ואפילו מתפקדות בסדר. וכבר אין לי פנטומים על הגדמים שהיו צריכים להיות לי ולא היו מעולם.
וגם חלומות עליו כבר כמעט אין יותר. רק שירים, לפעמים.
כמו בשבת, כשהדודאים שרו את ה"ממדורות עשן עולה וצליל תופים נדם, נדם" ואת "שאו שלום אל אוהלינו במדבר" ואת "על תהום פסע גדודינו גם עבר", וכולם באוטו נאנחו איזה טיפוס זה האבא הזה ואפילו אלה אמרה לי שאני ממש ממש עתיק, ורק הבטן והעיניים והרגליים שלי זכרו את הרגליים של אבא, שפעם היו.
ואת אבא, שאולי בכלל אף פעם לא היה.
(היום, 17 שנה למותו)

דחילק, מה זה פה, סבנטיז? אתה גם מעשן על הילדים בסוסיתא?

היום יום האב? אתמול יום האב? אין לי מושג. אני גבר, למה אפשר לצפות? מה, אנחנו יודעים תאריכים של ימי אב? איך נזכור אותם? אנחנו הרי גברים לא כל כך מבריקים.
 
האמת היא שאני דווקא כן זוכר תאריכים. וגם מספרי טלפון פה ושם, עדיין. ואת התאריכי לידה של הילדים. וגם את מספרי תעודות הזהות שלהם. לפחות את של שני הגדולים. יש לי מידה קטנה של קוגניציה, ואני משתמש בה טיפין טיפין כדי לשמר דברים שהם חשובים בעיני.
 
מה שאין לי כוח, זה לקרוא אבות צעירים (או צעירים פחות) שמספרים כמה הם לא טובים באבהות ואיזה מלכה בת הזוג שלהם. באלוהים, אני מודה שניסיתי לקרוא את הטקסט האחרון בעניין, אבל התעייפתי פונקט אחרי הפסקה הראשונה עם האשתי נסעה לחו"ל. כאילו, דחילק, מה זה פה, סבנטיז? אתה גם מעשן על הילדים בסוסיתא?
 
אולי היום יום האב. אין לי מושג. אני לא חוגג את יום האב. אני גם לא מתרגש מלהכין לילדים שלי סנדוויצ'ים. (כמעט) כל יום. או מלהכין להם ארוחת ערב או צהרים, או ליל סדר או עוגה ליום ההולדת שלהם. זה לא כי אני מי יודע מה מוצלח. אני בסך הכל לא מי יודע כמה מוגבל. וחוץ מזה אני אבא שלהם. זה התפקיד שלי.
 
אולי היום יום האב. אין לי מושג. אני יודע שהיום אין שיעורים כי נגמרו הלימודים של הגדולים. הקטנה צריכה ללמוד עד סוף יוני. אני יודע את זה כי היא אשכרה מעניינת אותי. אני לא "מתעניין בה" מתוקף תפקידי כאבא. אני פשוט קרוע עליה. היא הבת הקטנה שלי ואחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם.
 
אולי היום יום האב. לא יודע. אני יודע שהיום צריך ללכת לצילום גב עם הילד ומחר לפיזיותרפיה, ושצריך לרשום את האמצעית לקיטנה וגם את הקטנה. היום התאריך האחרון! אני יודע שבשבוע הבא צריך לקחת את הבנות לשיננית, ושחשוב להקפיד שהם יצחצחו שיניים, כי הם מתעצלים לפעמים, אני יודע שצריך לשבת עם הגדול על ההחלטה לאיזה מגמה הוא הולך, ולהזכיר לאמצעית שהיא צריכה להיות יותר רצינית בלימודים בשנה הבאה. אני יודע שצריך לקחת את הקטנה ללונה פארק בשבת. אני זוכר שהבטחתי.
 
אני לא עוזר לזוגתי לגדל את הילדים שלנו. לא יותר מכפי שהיא עוזרת לי. אנחנו מתחלקים בעניין הזה של לגדל את הילדים שלנו, שבחרנו להביא לעולם. כל אחד עושה ככל יכולתו. בדרך כלל היא עובדת קשה. היא לא כותבת על זה שהיא מצליחה לעבוד נורא נורא קשה למרות שהיא טיפה מפגרת. אם היא היתה מתחזה למפגרת, אף אחד לא היה צוחק. היא אשת מקצוע ואמא. גם אני לא כותב על זה שאני לא מצליח לטפל בילדים כי זה מסובך. אני הרי כבר בן 44. אני חושב שלדרוך על בננה זה מצחיק, אבל לא מחזיק טקסט.
 
היום יום האב? וואלה לא יודע. מי בכלל חוגג את יום האב? גם את יום האם לא חוגגים פה מי יודע כמה. בכלל, אנשים שחוגגים את היותם הורים קצת מעייפים אותי. אם אני נשמע מרוצה מעצמי כי אני אבא מוצלח, אז אני מתנצל. אני לא עף על עצמי אפילו טיפה. כולה עושה את מה שאני צריך לעשות: כמו לאכול ארוחת בוקר, כמו ללכת לעבודה.
 
והייתי ממשיך לאכול את הראש, אבל תיכף יתחילו להיכנס לכאן ילדים. אז אולי עדיף להפסיק עכשיו, כי מה שהם צריכים זה את המבוגרים שדואגים להם ועוזרים להם בחיים.
 
לא ליצנים עם מקלדת.

תודה ביבי! תודה, תודה, תודה!

שמעתי את בנימין שלנו, כפרה עליו, אומר לשטייניץ ש"צריך להודות לראש הממשלה על אישור מתווה הגז." פייר, סוף סוף! סוף סוף מישהו קם ואומר את האמת. ומה הפלא שזה ראש הממשלה שמוביל את המהלך? מה הפלא? מה הפלא שהיחיד שבאמת יודע למי שצריך להודות, למי שייך הקרדיט, מיהו זה שבלעדיו כל זה לא היה קורה – הוא בנימין שלנו כפרה עליו.
 
מתי יוצא הליין של המדבקות בבני ברק "בנימין נתניהו – אני אוהב אותך" ו"אין עוד מלבדו"? מתי?
 
על הדרך, בחלוקת קרדיטים, הגיע הזמן לקום ועוד פעם להגיד תודה לביבי, אסור לשכוח. אסור לשכוח למי מגיע הקרדיט. ריכזתי פה כמה דברים שצריך להודות עליהם, ושלעולם לא היינו מגיעים אליהם ללא בנימין שלנו נשמה.
 
תודה ביבי. תודה ביבי על המגעים החמים עם הפלסטינים ו-22 מדינות ערב, שחסכו מאיתנו גל טרור. תודה!
 
תודה ביבי. תודה ביבי, על ההחלטות המחושבות ועל המבצעים המתוחכמים, על צוק ענן ועמוד איתן, על התחכום המדיני והצבאי שהוביל לחיסול החמאס, הטרור ודאעש.
 
תודה על עסקת שליט ביבי. בגאונותך, הוכחת שוב שאפשר לא להיכנס לטרור! לבד, רק אתה השכלת להראות לכולנו איך מנהלים משא ומתן ולדאוג באמת ובתמים לאינטרסים של כולנו, ושוב, בלי להיכנע לטרור.
 
תודה ביבי, על בלימת האיום האיראני. אם לא עמידתך האיתנה, המעצמות היו עלולות לחתום על הסכם עם האיראנים, לבטל את האמברגו ולאפשר את המשך קיומו של פרויקט הגרעין האיראני. איפה היינו אם כל זה היה קורה. תודה לך, גאון!
 
תודה לך ביבי, על היחסים הנפלאים עם אומות העולם, עם השבדים והבריטים, האמריקאים והצרפתים. תודה תודה תודה, אין עליך! תודה על הכנעת מני BDS וחרמות, תודה על מיגור האנטישמיות. תודה!
 
תודה על המחירים בסופר, ממילקי ועד פלפל, מביסלי בצל ועד בצל ועד בכלל. תודה על השכר מרקיע השחקים של כולנו, עד אחרון העשירונים! על שעות העבודה הנוחות ועל החופשות הארוכות. אין ולא היה עוד גיבור מעמד העובדים כמוך.
 
ותודה ביבי על מחירי השכירות. תודה גם על מחירי הדירות. איפה, איפה היינו ללא הגאונות השלטונית שלך? הבטחת להתגבר על משבר הדיור ובעשר אצבעותיך התגברת! לפעמים אני מנשק את המקום שבו צריכות להיות האצבעות שלך בפוסטר. כמה נחישות! כמה חזון! כמה כושר ביצוע! בזכותך ביבי, רק בזכותך למשפחה הממוצעת יש בית, יש אופק, יש עתיד!! ובאמת תודה גם על יאיר, ביבי. איפה היינו בלעדיך?
 
איפה?

אין גבול

התדהמה של כל כך הרבה ישראלים מהמהלך שביצע אתמול בנימין נתניהו נובעת מהטעם הפשוט, שרובנו פשוט לא מבינים את האיש. אנחנו לא מבינים מה מניע אותו, מהם הערכים שלו. מהם טוב ורע בעיניו. עבור רוב בני האדם, ההבדלה בין טוב לרע אינה מורכבת. היא מוחלטת. היא לא אישית. יסוד הבחירה שבה מוגבל.
אצל בנימין נתניהו, אין טוב ורע. יש רק טוב ורע לבנימין נתניהו. מהי בכלל מדינת ישראל עבור בנימין נתניהו? היא כלי. היא מקום למשול בו. מדינת ישראל היא הישות שממנה שואב מר נתניהו את תוארו ואת כוחו. אם לא יהיו לו התואר והכוח הללו, למדינת ישראל לא יהיה כל ערך עבורו. לכן, הביטחון של המדינה ותושביה, השגשוג הכלכלי שלהם, עצם הישרדותם – כל אלה הן שאלות משניות לחלוטין בעולם הערכים הנתניהוהי.
ואם צריך להפקיד על ביטחון הכלי הזה, שאנחנו לפעמים קוראים לו בעיניים מצועפות "מולדת", בידיו של ציניקן ברוטלי, גס ומושחת – אז נפקיד. החשוב הוא לא הביטחון, לא ההרתעה, לא שלום אנשי עוטף עזה או חיי ילדיהם. לא לא. כל זה שולי לגמרי בעולם של בנימין נתניהו. כל אלה בטלים בשישים מול תוארו וכוחו של נתניהו עצמו.
ואם צריך לעקוד לשם כך את הצבא ומפקדיו, את מצביא העבר שבחודשים האחרונים היה האצבע בסכר שמותיר את ישראל בגדר "מדינה" מסודרת להבדיל משבט לבנטיני שטוף שנאה – נו, אז נעקוד. ודאי שנעקוד.
בנימין נתניהו הפך למשל בשאלה פילוסופית על גבולותיו המוסריים של אדם דמיוני, והוא מתפקד בהתאם למשל. ובמין לגלוג אוניברסלי משעשע, מראה האדם שהקיף את ישראל בגדרות ובגבולות פיזיים עד חנק – שלו עצמו, להבדיל מהכלי שממנו הוא שואב את עוצמתו – אין ולו גבול אחד.

כשסאנסה פגשה את ג'ון סנואו, כשקולטיין יגיע לארן

ראיתי את המשפט הראשון בטקסט של חגית גינזבורג בטמקא (לא, לא יהיה פה לינק לטמקא. יש גבול), והוא הזכיר לי את מה שאני מסביר פעם אחר פעם אחר פעם לכל מי שרוצה לכתוב פנטזיה.

"שיקום מי שלא הזיל דמעה ברגע שבו שערי טירת שחור נפתחו וסאנסה סטארק ניצבה שם…" כותבת גינזבורג, ומתכוונת בעצם, "שיקום מי שלא הזיל דמעה כשסאנסה סטארק פגשה את אחיה, ג'ון סנואו".

נו ברור. ברור שכולם התרגשו נורא, ואפילו מי שהיה צריך קקי התאפק. זה אחד העניינים החשובים ביותר בז'אנר הסדרות הארוכות-ארוכות-ארוכות (ואני מתכוון לספרות. משחקי הכס בטלוויזיה, נחמדה ומרגשת ככל שתהיה, היא שיקוף של סדרת ספרים): הקטליזטור האולטימטיבי של עלילה הוא המפגש. הרגע שבו גנדלף יפגוש מחדש את ארגורן, לגולס וגימלי, את פיפין ומרי, את פרודו; הרגע שבו אדמונד יפגוש מחדש את שלושת אחיו; הרגע שבו קרוקוס שב ופוגש את אספלר ב-Malazan. ועוד ועוד ועוד.

כל מפגש הוא קטליזטור בסדרת פנטזיה. זה הכלי הבסיסי ביותר של הסופר בז'אנר (נו טוב, זה ודרקון). לעומת זאת, הפגישה הנוספת, האיחוד, היא תמיד שיא. היא תמיד רגע שנשאף אליו. הנה, עכשיו שכולם בעניין של משחקי הכס, תחשבו בבקשה על הרגע שבו טיריון ישוב ויפגוש את אחיו. את אחותו; או על הפגישה הבאה בין סאנסה לראמזי; בין בראן לבין האנושות, ובפרט האחים שלו. כל מפגש כזה יהיה רגע קריטי בעלילה, מקום שבו הסיפור מתקדם לשלב הבא שלו. כמו הפגישה בין סאנסה לג'ון, אבל גם כמו המפגשים האחרים שקרו כרגע ועברו יותר בשקט – הגרייג'ויים, למשל. ג'ורה ודנאריס, למשל (מישהו זוכר שפעם קראו לה דני?). והחביב עלי ביותר: המפגש האחרון של ז'אקו ואריה.

זהו, זו רק היתה תזכורת קטנה לסופרים ולאנשי הז'אנר: המפגש הוא הדרך הטובה ביותר לספר סיפור. המפגש המחודש הוא תמיד שיא.

רוצים את אבן הבניין הקריטית האחרת לסיפור הפנטסטי? היא קלה. היא הרגע שבו הגיבור מגיע. בילבו לדרקון, פרודו להר (ובחזרה לפלך), רוברט לווינטרפל, אדארד לקינגז לנדינג, ג'ון לקאסל בלאק יאדה יאדה יאדה – דני לקינגס לאנדינג. שח מט.

רוצים לקרוא את ההגעה הנפלאה ביותר בפנטזיה  בת זמננו? תקראו על קולטיין ב-Deadhouse Gates, הספר השני של Malazan Book of the Fallen. בכלל, אחרי קרוב לעשרים שנות מרטין, אולי בכלל צריך להעביר את הכתר לאריקסן ולהגיד שזה כנראה ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי.

אז בבית הספר

  1. תקשיבו לי טוב טוב רק לרגע, החיים הם זמן לא טוב להפסיק לעשן. כשהייתי ילד לא נשארתי במקום אחד. ההורים שלי נדדו ונדדו, ואולי בגלל זה לא השארתי חותם בשום מקום. רק עברתי ורפרפתי לרגע, בכנפיים כבדות עצובות לפני שאני ממשיך הלאה. בגלל זה, למזלי, אף אחד לא מזמין אותי אף פעם לפגישות מחזור. מי? צפריר? איזה צפריר. אה, ההוא. עזבו, אף אחד לא זוכר אותו.
  1. המקום שבו שהיתי יותר מכל מקום אחר הוא עומר. בברלי הילס של באר שבע. והיום, לגמרי במקרה, אחרי שבאמת כבר שכחתי את עומר כליל, נקלעתי לסוג של פגישת מחזור. זאת היתה הופעה של בחור אחד משם. תיכף אגיד עליו משהו. אבל היו שם בעיקר המון המון אנשים בני ארבעים וארבע, המון חלומות שמתו מזמן, המון המון פצעים שלא יתאחו לעולם. פצעים ששכחתי מזמן. פצעים שאי אפשר לשכוח.
  1. הגרושים והגרושות (וגם אלה שלא התגרשו מעולם ורק נראים ככה בדמיוני) מבית ספר עומרים עדיין נראים לי כמו סרט נעורים אמריקאי בטורבו, רק שלושים שנה אחר כך. מרגע שעברתי בדלת הפסקתי להביט בעיניהם של אנשים. שלא יראו שאני פה. שלא ישימו לב חלילה. שלא יזכרו אותי. שלא יזכירו. הם עדיין יפים נורא, האנשים מעומר. אני לא זוכר ולו אחד מהם. או שאני זוכר את כולם. אני זוכר כמה יפות היו הבנות. עכשיו הן כבר נשים בתום צעירותן, ועדיין הן יפות כמו אז. הצלחתי לזהות אחת מהן, אני חושב. אבל הן נותרו ממש כמו אז: משהו לא מושג, חבילת בונבוניירה יקרה שלעולם לא תהיה שלי. כמה זר חשתי ביניהן אז, לפני 30 שנה. ממש כמו הערב.
  1. מישהו שאל אותי אם אני כותב, או אמר שהוא קורא אותי. ואני כל כך מתאמץ לא לכתוב! אנשים כותבים אוהבים שקוראים אותם, אבל מה על הקוראים שלא אמורים לקרוא. מה על האנשים שהיו עיוורים להיותך פעם. האם אתה רוצה שיראו אותך סוף סוף, או שמא מוטב שפשוט ימשיכו לא לראותך? כל כך התאמצתי לא להכיר איש, ואולי היו אלה השנים שעברו ועברו ועברו. בסופו של דבר אכן כמעט לא היכרתי אף אחד. רק כמה חברים מפייסבוק שאני אוהב ומוקיר. לא זיהיתי פנים, לא זכרתי שמות. ידעתי שעלי לזהות אותם, אבל לא הצלחתי. או שלא ניסיתי. רק את הלבד זיהיתי. את הלבד המוחלט הזה אני מכיר כאילו לא נעלם מעולם, כאילו תמיד היה כאן, כאילו לא עזב.
  1. יצאתי משם והייתי במרחק של 18 דקות הליכה מהבית. כמה רציתי איזה מסלול של עשרה קילומטר, או בריכה לשחות בה אנה ואנה, עד ששומעים בה רק את השרירים ואת הריאות. מקום שאין בו זכרונות. למזלי, הייתי בתל אביב. 18 דקות. והלכתי הביתה וחשבתי לעצמי שמה שיש לי כאן בשכונה הזאת, בעיר הזאת, זה לא רק את הכאן והעכשיו, אלא גם אפשרות של עבר אחר, של אנשים ונשים שלא היכרתי, אבל ודאי היו אוהבים אותי לו הייתי גדל איתם. וככה, תל אביב נותנת לי הרבה יותר מעכשיו. היא נותנת לי גם סיכוי לשנות את מה שאינו ניתן לשינוי.
  1. ההופעה היתה של קובי ויטמן, שהוא כותב ויוצר וזמר וילד מהכיתה שלי. בשבילי הוא תמיד יהיה הילד עם הגיטרה ששר אתי שירים של תיסלם. הערב מישהו שדווקא זכרתי בחיבה סיפר לי שרקדנו יחד, קובי ואני, בים ההולדת שלו בכיתה ז'. נו, תמיד היה לי טעם טוב. וקובי חוץ מזה שהוא בחור נהדר ומוכשר, יש לו יכולת נהדרת לדבר ולכתוב ולשיר באנדר סטייטמנט. הלוואי שהיו לנו עוד אנשים כאלה. הוא רק הוציא תקליט. כדאי לכם להקשיב לו.
  1. כשהגעתי הביתה העברתי את הקטנה מהמיטה שלי למיטה שלה, ונישקתי את אמא שלה וחשבתי לעצמי כמה טוב שיש לי את כל זה, וכמה עצוב זה להיות ילד שאף אחד לא הכין אותו לכל הילדות הזאת. חשבתי לעצמי שלמרות שבמשך שנים רבות כל כך האשמתי את הילדים האלה מבברלי הילס של באר שבע שהרחיקו אותי מהם, אבל בעצם, הבדידות באה לי מבפנים. וכמה טוב שכבר איני ילד, חשבתי, ושכבר איני שם עוד. שאני פה.
%d בלוגרים אהבו את זה: