iPhone

הבוקר אני לוקח את הילדים ופתאום אני שומע קליקים במדרגות. אני מסתכל מסביב וקולט אייפון מצלם אותי. אמרתי לו, עזוב, אין לך מה לצלם פה. לא מליאנים ולא סלבס ולא כלום. רק אבא וילדים. ענה לי שהוא מרגיש שיש לי הרבה פוטנציאל. "אה, ואיפה בכלל הבעלים שלך", אני שואל אותו. לא לא, הוא אומר לי. אני אייפון פרילאנס. 

חזרתי. החניתי את הטויוטה מתחת לבית ובעוד אני עולה לעוד יום של עמל בורגני במשרד, אני מזהה עוד אחד, מצלם בטירוף וממרפק בלקברי שגם כן מרביץ פריימים כאילו אין מחר. תגידו, השתגעתם, אני שואל אותם? והם צועקים לי "צופי, תן חיוך", "צופי, מאיפה השרוואל", "צופי, מי החדשה", וכאלה. 

בצהריים, מוסטפה העוזר בית שלי נכנס ומספר לי שיש מאות סמארטפונים במדרגות ושכולם שואלים עלי שאלות ושבאמת הוא צריך להפסיק לעבוד אצל יהודים. אני מציץ החוצה, ורואה על כל מדרגה עשרות מכשירים ישר מהקופסא: נוקיות ואייפונים ואנדרואידס ואנא עארף. חום אימים מהקרינה, וכולם מצלמים ומחפשים נקודות הטענה ומראים לי אפליקציות ומתחננים לראיון.

 תבינו. אני וטלפונים סלולריים לא באים טוב ביחד. איבדתי כבר איזה שבע מאות טלפונים, בלי להגזים. אמרו לי לקנות נרתיק, אז איבדתי אחד עם נרתיק. אמרו לי לקנות רצועה, אז איבדתי אחד עם רצועה, אמרו לי לקנות תיק, איבדתי עם הסלולרי גם את הארנק. הבנתם את הפרנציפ.  בקיצר, סלולרי זה לא הסמל סטטוס שלי. אני לא מבדיל ביניהם, לא מבין אותם, לא מתלהב מהם ולא כלום. יש לי אחד משלי שקניתי ב-170 שקל באופיס דיפו, והוא כל כך פרימיטיבי, שלפני שהוא מצלצל הוא צריך להדליק סיגריה. וככה טוב לי וטוב לו ורע לסלקום ובכלל שיגעון.

 כשאני יוצא אחר הצהריים להביא את הילדים, אין מדרגות: רק סמארטפונים וכל היונים של השכונה, מטוגנות מהקרינה ושכנה צורחת שמהבוקר חונקים לה את הוויירלס ושהיא הולכת להזמין פקח. והסמארטפונים? אל תשאלו מה נהיה איתם.

 נהיה בומבמלה של סמארטפונים בחוץ. סמארטפוניות כוסיות וסמארטפוניות כוניפות וסמארטפון חטיאר עם קעקוע של המלאך של לד זפלין וסמארטופנים שמעשנים שרתון וסמארטפונים רוחניים שעושים שיעור פלדנקרייסט וסמארטפון מחבל עם זקן וכל החיווט בחוץ וסמארטפון מג"בניק ששובר דיבוריות אלחוטיות. יאללה בלגאן.

 בסוף תפסתי איזה בלקברי עם לוק מתוחכם בצד ושאלתי אותו למה כולם באו דווקא אלי למדרגות ומה בכלל הם רוצים ממני. אז ההוא אומר לי: "אל תיתמם. אנחנו יודעים שאתה בוחר את המועמדים לריאליטי של הסמארטפונים. וגם שאתה מחלק אייפדים חינם. וקופונים לרינגטונים של מושיק עפיה". 

הבנתי שאין עם מי לדבר, אז נתתי להם להמשיך להשתולל בחוץ. בערב, כמעט כולם כבר התעלפו, מרוקני בטריות תבוניים שכמותם, ופשוט אספתי אותם לתוך ויטרינה ריקה שנשארה לי בסלון. את האחד שעוד עבד שלחתי לספר לחברים שלו מה קרה כאן ולמה כדאי להם להימנע מלהמשיך ולהגיע אלי למדרגות. 

וכמו שאני סוגר את הסיפור הזה, בדרך לבוידעם, אני פתאום שומע לחישה של איזה סוני-אריקסון . ההוא מזיע, בשארית המתח שעוד נותרה לו בסוללה, משתעל, וקורא לי. ערסלתי אותו בעדינות בכפי ושאלתי אותו אם יש דבר אחרון שאולי אני יכול לעשות בשבילו. הוא השתנק וענה לי בנשימתו האחרונה: "תגיד, אתה מחלק גם קינדלים?" 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דבורית  On 18 ביולי 2010 at 8:10

    אוקיי, הבנתי 🙂 אלא שאני כבר עמוק בפנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: