חופשה של ארבעה ימים

בערב אחד בדיסקוטק מרוחק על הר גלילי מצא עצמו מלטף את עורפה. את שמה למד זה עתה, או אך לפני שבוע. אולי כאן בגיבוש בצפוני הזה, או שמא בהיאחזות שבתוככי יריחו. אין הוא יודע מאין היא, ולפתע עורף לבן וחלק ודק ובוהק ומתמכר לליטוף. אז ליטף. שהרי העורף נדמה מרוצה כל כך.

באצבע, ואחר כך בשתיים ואולי בכף יד. הכל רוקדים וחוגגים ומאושרים ומתענגים על חופש רגעי שרק חיילים יכולים להתענג עליו. והוא, העצור, יושב ומלטף את העורף המרוצה.

היא קמה והולכת לרקוד עם החבר'ה. בצידו האחר של העורף צוחקות עיניים חומות ומתגרות. רוקדת עימם ועימן אבל רק בשבילו. מתמכרת בעין אחת ובאחרת עוקבת אחרי הכתפיים הרחבות שבקצה הידיים הגדולות והעדינות שלו.

ושבה והתיישבה בגבה אל הידיים, והעורף שוב קורא למגע, ועמו כתפיים צרות דקות. והוא, מבויש, לא הותיר לו המראה כל ברירה, וכך שבות ידיו ומחליקות ומטיילות על העורף הלבן הריחני הזה והכתפיים השבריריות והשיער השטני הדק. רגעים שכאלה הם תמיד קצרים מדי. והוא מלטף ומנסה לאחוז בזנב הרגע, בטרם יהפוך לגעגוע.

למחרת הם נוסעים הביתה. חמישי ושישי ושבת ואז יום הזיכרון ויום העצמאות. באוטובוס היא מתיישבת לידו, ובמורדות ההר הגלילי ראשה פתע בחיקו, והיא ישנה. וכך עד חיפה והלאה עתליתה ונתניה, היא ישנה, והוא חולם, רק שלא תתעורר.

רגעים שכאלה הם תמיד קצרים מדי, והשרון בא פתע ובצומת גלילות הוא נושק לצווארה ויורד אל דרכו. רגע לפני שהאוטובוס ממשיך הוא רץ בחזרה למעלה. לאן את? גוש דנה. תני מספר. היא מפהקת ונותנת.

חוזר הביתה ולא נרדם ומתקשר. אימה חוקרת ומדווחת שהילדה ישנה. הוא שוב מתקשר והילדה עדיין ישנה אך הנה היא ממהרת לטלפון וחוטפת אותו מהאם. לא לא, לא היום, אל תבוא, זה לא יילך, והוא מתעקש והיא מתרצה, ובלילה, ממורקים ומבושמים, הם פוסעים יחפים על חוף הים. הוא לא יכול לשאת את החול ברגליו ולא מצליח להוריד ממנה את ידיו ושפתיו. והיא? היא משועשעת בשמלה אדומה. לידיים תתמסר ומשפתיים תחמוק ותחבק רגע ותרוץ קדימה ותחייך ותהסס חליפות.

אחרי שעות הם בקיטונה. מרפסת סגורה שכזו. ארבעה מטרים רבועים של חמימות ילדית-נשית, והוא כבר לא ינשק אותה הערב, ואולי היא בכלל אינה פנויה או התחרטה או כלל לא רצתה. ולפתע פיה על פיו והיא אינה מרפה ומנשקת בלשון ובשפה ובשן. נשיקה ארוכה שקודם עותקת נשימה מפיו ואחר כך מונעת ממנו להשיב אוויר לריאותיו ואז מוסיפה עוד מעט ומקנחת בפרידת שפתיים ארוכה ארוכה. רגעים שכאלה הם תמיד קצרים מדי, אלא אם נגמר האוויר.

כל הערב אני רוצה לנשק אותך, הוא אומר לה בחיוך. אני יודעת, ואני רוצה עכשיו, אומרת ושבה לשפתיו. וציפורי שחר כבר משפשפות עיניים ומצחצחות מקור ומצחקקות ומשאיות זבל כבר מתמתחות ואוטובוסים כבר מתנשפים והורים כבר מתהפכים והם עודם מתנשקים.

 כששב שרונה השמש כבר בחצי התורן והוא עייף עד כאב ומאושר עד גיחוך, ומספיק עוד לנשק את הכרית בטרם יירדם, והערב האוטובוס יביא אותה שרונה.

(לסיפור הזה יש המשך. אבל פעם אחרת)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 21 במאי 2010 at 1:22

    מתוק ועדין. יש מה לומר בשבח היכולת להשתהות כך.

  • Shai  On 21 במאי 2010 at 5:22

    Tsoofi, this text is very personal. Like picking into your diary. I appreciate you allowed me to read it. Today we'll just celebrate your love as ability and mission

  • tsoof  On 21 במאי 2010 at 7:04

    שי, חמוד, האהבה פה ודאי מעניינת, אבל אותי היא מעניינת יותר כרגש שאפשר לטפל בו ולשמור על גרעין האמת שבו כיסוד סיפורי.

    רוני, בוקר טוב מותק 🙂 לכי לישון פעם?

    • Shai  On 2 ביוני 2010 at 22:24

      It is clear that you bring a very personal and local experience, but at the same time you share a very universal attitude of love with the world. I agree that our deep "pure" feelings, and the intensive tension we experience in love moments, prevent us from collapsing into share nostalgia (which is the why we wanted things to happened and not as they happened.) There is certain qualities in your writing that manage to avoid the nostalgic, it is a great power and you should push it forword. Your choice to name your piece with a Meir Ariel quote "Four Days Vacation" is smart in many ways as it bring to mind two great masters that brought a similar notion of writing – Love in times of War. Tsafrir Bashan doing a take on Meir Ariel doing a take on Ernest Hemingway's "Lost Islands". What can I say, you are in good company.  

      • tsoof  On 3 ביוני 2010 at 0:26

        אתה, יקירי. אתה הגוד קומפני שלי.

  • תמי  On 23 במאי 2010 at 10:06

    בשבילי אתה תגלית גדולה. ידעתי, כן, אבל עכשיו גם נהנית מזה. תודה .

    • tsoof  On 23 במאי 2010 at 21:22

      תודה תמי. דודה שלי שכזו, נכון?

  • כנרת  On 25 בספטמבר 2010 at 0:22

    מתיקות ורעננות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: