תיאורי טבע

בזמן האחרון כל הזמן אני כותב. כל מני דיאלוגים מוזרים כאלה. יש אנשים שזה מצחיק אותם, ויש כאלה שאומרים שאני חייב להמשיך לכתוב ויש כאלה שאומרים שאני צריך לכתוב מהלב.

אני מנסה גם להקשיב וגם לא להקשיב. ליהנות, ללמוד ולסנן. וזה לא פשוט. אנחנו אנשים רגישים, וביקורת הרי קשה לכולנו ואנחנו בסך הכל רוצים אהבה וכאלה. בכל אופן, הבוקר החלטתי לעשות תרגיל קטן ולכתוב תיאורי נוף. ולא אורבני, כן? נוף נוף. אור הירח על ההר, דם הכלנית וכתם הכרכום, מתל ומגדות נחל וכאלה.

וככה, אני יושב ומשרבט לי על עלי הסיגלון הנושרים עת אביב מתאבך אל האין, הבוגונוויליה הקוצנית המתפשטת בינות פיקוסי בנימינה מעטירים, שדירות הקזוארינות וקליפות האקליפטוס, ועל אורכידאות ופטוניות ו.. פתאום אני רואה שמתוך המסך מציץ לי מישהו. נמוך. "חלאס!" הוא אומר לי.

מה? מי? הלו, אדוני זה המחשב שלי פה. מה אתה עושה כאן ומה חלאס?

אני קורא שלך.

הא, אני מחייך אליו בחיבה. "נהדר, נהדר. תודה. אני שמח. אני מקווה שאתה אוהב. רוצה לשתות משהו?" ההוא אומר שהוא לא צריך כלום, אבל רק שאפסיק עם הנוף.

"אבל הארכובית והאחיגומא והאמברוסיה המכונסת, אחי".

עדיין בתוך המסך, הוא מוציא מהחולצה פטיש שניצלים. "אל תבדוק את הסבלנות שלי". אבל אני, אתם יודעים, כשיש לי מה להגיד אני אומר אותו, במיוחד כשאני מנסה לשכנע את האחר בחשיבות הדברים. "וכף הצפרדע האיזמלנית והכריזנט..".

פתאום אני רואה את הצד של השפיצים המרובעים מתקרב לי לעין במהירות מטרידה. לפני שאני מצליח להגיב אני שומע את עצם הלחי הגבוהה שלי עושה קולות של צלחת קרמיקה שנפלה מגובה רב עד בינוני. בפרצוף שלי מתפשט לו איזה טעם ארגמני חמצמץ לצד כאב חד המזכיר במעט מה את לחצה של הערבה השחוחה על פניה השזופים של אדמת המדבר.

וכמו שאני מבין שאמרתי את כל זה בכל רם, ההוא יוצא עם הפטיש ושובר לי את הפיקה של הברך. בשלב הזה אני כבר מבין שאולי עדיף בלי הקומנטרי. אבל למה? אני מייבב.

תבין, הוא אומר לי, אני אוהב לקרוא. באמת שאני אוהב. אבל כל התיאורים האלה עם הברושים והאורנים והשיחים והפרחים והקיסוס והכושיליאימ-אמא שלהם – אתם אני לא כל כך מסתדר. ניסיתי כבר לקרוא את עמוס עוז עם מגדיר, אבל אפילו עם ריטלין לא הצלחתי.

כן, אני מיילל, אבל מה עשו לך עצם הלחי ופיקת הברך שלי?

אתה נחמד, אחי, הוא עונה לי. אתה לא מבלבל את המוח. אין לך איזה רובד תחתון של דברים ובעיקר אתה לא מזיין לי את המוח כמו איברהים מהמשתלה של אשתי. ובגלל זה, אחי, שמתי עליך עין, וחשבתי להוציא לך את המחשבות גן ירק האלה לפני שהן יצמחו. להרוג אותן כשהן קטנות.

וואללה, אני אומר לו. ריאל פוליטיק אחי. "אל תתחיל אתי עם דימויים ועם אנגלית", ההוא מנופף לי עם הפטיש.

טוב טוב. תזמין לי אמבולנס אחי. ותעשה טובה, עד שאני חוזר מהמיון, תשקה את העציצים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • המחסנאית  On 25 במאי 2010 at 19:44

    עד שעיכלתי את המפגש שלך עם אלוהים וחשבתי מה קורה? למה אצלנו בסביבה הוא אף פעם לא קופץ לביקור למרות שיש כאן המון בתי כנסת, ועד שהבנתי שזה כנראה בגלל שאין לנו אלוהים, אז כבר כתבת על תיאורי נוף ופרחי סיגלון נושרים. את זה אני ממש לוקחת ישיר אישי.
    תגיד לנמוך הזה לשמור על הפה שלו. ירוק זה יפה.
    והחלמה מהירה

  • tsoof  On 25 במאי 2010 at 20:31

    זה ממך, הסיגלון. ממך ומהחצר.

  • avivamishmari  On 13 באוקטובר 2011 at 23:17

    נוף אורבני! נסה תיאורי נוף אורבני. או אז יש סיכוי שהגמד ההוא יסתפק בכותש שום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: