בליל מסה/ norwegian wood

 

"אני צריכה לזחול על הברכיים כדי שתזיין אותי?"

עיניה גדולות ומותניה צרות ומבטה בהיר ומעונן חליפות. אל כל הבעה חריפה או מתגרה מתלווה נערה מפוחדת והלומת עשב. רגע היא לביאה חזקה וחריפה וגמישה ומתריסה, ובמשנהו היא איילה מפוחדת בקצה קבוצת עשב. רגע לוחכת-רגע סומרת, עיניה מתרוצצות אנה ואנה, כאילו חשה איזה טורף המשחר לרגעי החסד שלה כדי לקום עליה ולהפשיט אותה מעדיה. מקסמיה. מחומותיה.

הבנות משתעלות בחיוך נבוך אל תוך כוסות הקפה שלהן. הרי המשיכות הריקות הללו הן דבר של יומיום, ואין בהן כל חדש או משונה, ועדיין, הבוטות הזו מביכה גם את המנוסים והטווסים שבנו. הן נוטלות את כוסותיהן ועוברות לחדר אחר, שגם בו מסתובב אחד מאותם תקליטים חבוטים, פסי קול של עשור אבוד, מוזיקה רגועה ומהדהדת, אלקטרונית אך אינטימית, מלטפת ומרחיקה. ומלים הולמות כל כך: עומדת מולך וסופגת את עוצמת המכה.

לתרנגול האורבאני אין דרך שלא להיענות להזמנה בוטה כל כך. לא כשהקהל סופק כפיים ומחכה לבעיטת העונשיו בנשימה עצורה. הרי שנים הוא מטפח את נוצותיו ואת מעמדו כתרנגול, ועושה הכל כדי שהכל הכל יידעו שהוא הוא הגבר, יושב ראש הלול שכל הפרגיות עורגות לקריאתו. וכעת, הקהילה מסביב שומעת ומריעה בלחישות מהוסות, והוא, אין לו מוצא מהסבך הזה. גם נמרים נלכדים, קפואים, עיניהם נעוצות באורות פנסי הצייד, וכל אונם וכוחם וגמישותם ותבונתם נמסים להם מול הבוהק בוהק הזה שמצמית אותם אלי דרך.

כל כך נעמה לו דמותה כשאך בא לכאן. אך פתח את הדלת והיא ניצבה לפניו מחייכת וכל כולה שובבה ושובה. לא ראה אותה מעולם, והנה העיניים הנוצצות הללו ועיכוס הנעורים המבטיח והמשובה שבחיוך והתבונה שבמבט. ערג אליה מרגע שבא לכאן וחיפש את מבטה וירה אליה שורות שהן כולן מלאכת מחשבת של תבונה ושחוק וערגה חבויה-חשופה. רק במבטה חשק, או אולי במגע אגבי, אצבע אל גב יד או כתף, אישור של חיבה, איתות של עניין. אלה ולא עוד.

ופתאום זה.

וכעת הלכו אף הם לחדר אחר, והפשיטו זה את זו במקצועיות ונגעו בהערכה מיומנת ואמדו בעין מנוסה ולא היה ביניהם ולו ניצוץ זוהר אחד והוא בתוכה. היא גונחת את שורותיה והוא הודף-דוחף את תפקידו.

יש בה בחדירה הרבה כל כך. היא הסרת המפתח מן הצוואר ודחיפת הדלת אל שעות החופש עד שאמא ואבא ישובו; היא המגע המקרב, המזכיר שכל מעטפת החיים המשותפת, יש בה נכון; היא קרבה שאין עוד כמוה, מפייסת, מלטפת, מהדקת את השניים זה לזה. והיא גם ההפרה האחת שאין שנייה לה של רשות האחרת; הפשע שאין ממנו חזרה; קריעת המחסה הפרטי מכל שאין בו מקום לאיש מלבד זה הנבחר.

אבל בחדר אין מזה ואין מזה. רק קליפת תדמית האונסת את האדם שבתוכה מחד, ומנגד נערה שבורחת מדלת אמותיה אל דרור מדומה שרק מלוא חופניים אפר יש בו.

וכל התבניות ישובו מחר ביתר שאת, ודברי לילותיו ישובו וימלאו עוד שיח ופטפטת, ובתשע או עשר שוב תקרא אותו אליה אחת או אחרת, אבל את זו ואת משובתה ואת תומתה איבד לתמיד. שוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • orna  On 5 ביוני 2010 at 0:19

    מצויין..מצויין ..מצויין … לא עומדת בזה ..

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 ביוני 2010 at 1:40

    לא, הפעם לא. לתאר אינטימיות דורש יותר מזה.

  • יאיר  On 6 ביוני 2010 at 8:16

    טוב מאוד, חביבי, טוב מאוד.

  • lomili  On 8 ביוני 2010 at 22:04

    עשית לי משהו.

  • רוני  On 10 ביוני 2010 at 9:06

    קשה קשה, אחי שלי. קשה אבל עשוי היטב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: