אחת שלא

אני יושב בסלון של הבחורה המקסימה מהטלפון. חוץ ממני ממנה יש שם עוד שלושה, אחת חברה ותיקה, מתוקה עם בטחון עצמי של סיכת ביטחון, השני הדייט של החברה הוותיקה. מקרה קשה של אישיות גבולית; רועד ללא הכרה, מעשן ללא הפסקה, מחפש איפה לשים את עצמו. איש נחמד ומפוחד שכזה. והשלישית חברה חדשה למדי של הבחורה המקסימה מהטלפון. עלתה מצרפת לפני הרבה שנים אבל המבטא עדיין דומיננטי, והיא שונאת אותי בנחישות, עם ארס בעיניים וזעם בציפורניים. אני חושב לעצמי שמזל שהיא לא מספיק ורבלית.

הבחורה מהטלפון היא מארחת למופת. לפחות במונחים המפגרים של אחד שגר בדירה של 12 מ"ר בבן יהודה, כולל 12 ג'וקים למטר. נכון, דירת חדר קטנה ומגעילה, אבל שלי. הסלון של הבחורה מהטלפון כולל שני חללים ענקיים שכל אחד מהם גדול מהדירה שלי. אנחנו יושבים על כריות בפינה של אחד החללים ואוכלים איזה תבשיל עוף. הנה עוד משהו שלא קורה הרבה: אני וארוחה חמה שאינה פיצה.

הם כולם יותר מבוגרים ממני. אבל זה לא מפריע יותר מדי. למרות שהם קצת מדברים על דברים של מבוגרים, שנראים לי עדיין לא רלוונטיים לי, כמו נדל"ן ורכב, אני תמיד יכול לשבת בשקט ולזכור שאני הרבה יותר אינטליגנטי מהם. וכשהם יילכו הבחורה המקסימה מהטלפון תרצה שאשאר. נכון, היא יותר מבוגרת ממני ויותר מתוחכמת ומדברת על דברים של מבוגרים, אבל מתי בחורה רוצה אותי אני כבר יודע. והיא רוצה. לא בטוח שהיא יודעת את זה, אבל היא רוצה.

אני יושב לידה, והיא קשובה לכל היתר, ולא מרבה לדבר אתי. וזה קצת מוזר, כי כבר יש לנו עולם קטן ואינטימי משלנו. אני העורך שלה כבר חצי שנה. כל בוקר בתשע אנחנו מדברים. כל בוקר אני שומע את החבר שלה מאחוריה, שואל אותה שאלות. עכשיו הוא החבר שלה לשעבר. וכל בוקר אני שואל אותה מה יש לה בשבילי היום, ומבקש ממנה לטפל בדבר זה או אחר. השיחות שלנו מקסימות ומשעשעות. עם הכתבים האחרים אני מדבר חמש דקות ואתה חצי שעה. אנחנו צוחקים הרבה ואני מספר לה עם מי הייתי הלילה והיא מספרת לי על הנסיעה עם החבר למקסיקו או על השיפוץ בבית שלה או על זה שהיא נוסעת לבקר את אמה בחיפה או את אחותה במודיעין. והשיחות האלה של כל בוקר, הן הרגע הכי נחמד שיש לי בעבודה. ולפעמים הם גם הרגע הכי טוב של היום כולו.

קצת מתסכל שהיא לא מרבה לעשות את מה שאני מבקש ממנה, אבל אין לי הרבה יותר מדי מה להתלונן. הכפולה שלי היא הכי מבוקשת בעיתון כרגע, כך שלא חסרים לה חומרים מצוינים, והיא מעבירה אותם יפה ונקי ובזמן ולא משאירה לי יותר מדי עבודה. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה.

כשכולם הולכים אני נשאר כדי לעזור לה לסדר. יש לה מטבח קטן ומוזר. מעץ. אין שיש, אלא משטח עץ. וכרגע קצת קשה לראות אותו, כי הוא עמוס סירים. ערימת הכלים עולה על גדות הכיור בהרבה, והכלים מלאים בשאריות מהארוחה. היא אומרת שעדיף להשאיר את זה למחר, אבל אני לא יכול. אני שוטף את הכלים בדרך למדיח, שולה את האורז והעצמות מהצלחות ואת הזבל מפנה למטה. בסוף אני גם מצחצח את הסירים ומנקה את האין שיש מאחורי. אני לא יודע את זה, אבל המטבח שלה נראה ככה רק פעם בשבועיים, כשבאה העוזרת.

להישאר או לא להישאר? היא נראית נהדר. השיער הקצר שלה, שלא כל כך אהבתי, הולך ואורך, וחליפות אשת העסקים שלה בארון לטובת ג'ינס וטריקו. אנחנו חברים טובים כבר חצי שנה, אבל לא התראינו יותר מארבע או חמש פעמים. היא לא מרבה להגיע למערכת. וגם כשהיא מגיעה אני מתבייש. אז רק עכשיו אני שם לב לעיניים היפות ולשפתיים המשגעות שלה. ולתחת. תחת נהדר. אני ממש לא יודע אם כן או לא, אבל הגוף שלי מאוד בעניין של להישאר. מאוד מאוד.

אם זו היתה מישהי אחרת לא הייתי מתלבט, אבל היא עובדת אתי, ואני יודע שפוטנציאל הקלקול פה גדול. לא רק בלעבוד ביחד, אלא גם בחברות הכל כך חיננית שיש לנו בזמן האחרון. הרי היא כל כך מקסימה ונעימה לי. וכל בוקר אני מחייך כי תיכף אשמע אותה קצת. עכשיו היא לא מדברת הרבה אבל אני שומע את גלגלי השיניים שלה, שלוחשים את אותו הדבר. היא יודעת שהיא משוגעת עלי, אבל למה לקלקל?

נשיקה על הלחי. אולי ניפגש גם מחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ehy  On 26 ביוני 2010 at 15:12

    עוד פעם אחת ולישון

  • תמי ברקאי  On 26 ביוני 2010 at 15:14

    יפה. יהיה המשך מחר? 🙂

    • tsoof  On 26 ביוני 2010 at 15:20

      אני חושש שלא 🙂 לכתוב בלוג בהמשכים זה כשרון שאין פה. מה שכן, ההמשך של הסיפור הזה נכתב כבר 11 שנה

      • תמי ברקאי  On 26 ביוני 2010 at 16:52

        טוב, עדיף המשך בחיים מאשר בבלוג. כיף לכם 🙂

  • michaly  On 26 ביוני 2010 at 15:43

    כמה מקסים 🙂

    הכתיבה הרומנטית שלך היא הכי טובה שיש.

    • tsoof  On 26 ביוני 2010 at 15:58

      ואיזה כיף לי שאת קוראת 🙂

  • דקלה  On 26 ביוני 2010 at 16:15

    כיף לה!
    אתה רואה, אסור להתלבט.

  • מיכל  On 26 ביוני 2010 at 17:10

    🙂
    איזה מקסים

  • כרמלה כהן שלומי  On 27 ביוני 2010 at 0:00

    יפה

  • רוני  On 27 ביוני 2010 at 0:43

    ואחת-עשרה שנים שהמטבח…
    טוב, לא נקלקל. זה כזה רומנטי ויפה, ואני לא מסתכלת על התחת של גיסתי, אבל בכל המילים היפות האחרות האלה היא זכתה בצדק.
    יפה יפה, אחי.

    • tsoof  On 27 ביוני 2010 at 9:30

      והיה נחמד אם גם היא היתה מגיבה פעם, לא? תודה מותק

  • המחסנאית  On 28 ביוני 2010 at 6:31

    ערגה, מתח מתון ואהבה כאלה יכולים לתדלק לטווח ארוך. עד מאה ועשרים.
    החברים שלה לא נראים משהו, או רק נראו כך באותו ערב?

    • tsoof  On 29 ביוני 2010 at 10:32

      המפתח ליחסים ארוכי טווח הוא לא לענות על שאלות מכשילות.

  • אחת שאהבה מאוד  On 3 ביולי 2010 at 18:36

    :)))))))))))))))))

  • אורי  On 5 באוגוסט 2010 at 20:46

    סיפור מעולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: