בן ואבא

אחר הצהריים של 27 ביוני 1982 היה יום רגיל, עד כמה שימי מונדיאל ללא משחק הם רגילים. עבור ילדים בני 11 שרואים (בפעם הראשונה!) את כל המשחקים, ימי מונדיאל ללא משחק הם תהומות שיש לחצות לאט ובסבלנות. הידיעה שמחר יתחדשו המשחקים מנחמת, אבל עד מחר יש עוד 24 שעות, 1440 דקות, 86,400 שניות. הרבה הרבה זמן.

צפריר ותומר שיחקו במגרש הכורכר שהיה בכתף של הח' בו גרו בשבועיים האחרונים, ברחוב הצבי בבאר שבע. הח' מורכב משלושה בניינים, סדורים כשלוש צלעות של האות ח', ובמרכזם מדשאות, שבילים וספסלים, אמהות ותינוקות ושש-בש. המגרש נמצא בנקודת המפגש בין שניים מהבניינים, בפינת הח'. המגרש לא גדול, אבל יש בו שערים ולא רק קורות מאבנים וילקוטים. מושלם למשחקי ארבע על ארבע. צפריר שם כי זה המקום היחיד שבו הוא רוצה להיות, ותומר בא כי צפריר שם. וגם כי קארין יושבת בצד ומסתכלת על המשחק. קארין מסיימת כיתה ג', בלונדינית מהממת, ומאוהבת קצת בתומר וקצת בצפריר. גם תומר וצפריר קצת מאוהבים בקארין, והיא בעצם הראשונה מתוך שרשרת של בנות שעוד יסתבכו מעט במשולש המוזר הזה. לזכותם של האחים ייאמר שבעתיד הם יזוזו הצידה בדרך כלל, זה לטובת זה.

בינתיים, כרגיל, צפריר בהתקפה ותומר בן השמונה בהגנה. הם מקפידים לעבור ליד קארין מעת לעת, והיא מקפידה שלא להסתכל בהם כשהם זורקים לעברה הצצה. כשיחשיך יהיה כמעט שמונה וחצי. תומר ילווה את קארין לבית שלה, יחזור ויילך לישון. תיכף הוא מסיים את כיתה ב'. צפריר ישוב הביתה, וכשתומר יחזור יירד הוא לפגוש את קארין למטה. הם כן הולכים מכות מדי פעם, אבל בעניין של קארין יש איזשהו סדר. הם מקנאים, אבל מעט.

צפריר יסיים השבוע את כיתה ד' בלי תעודה. הוא סיים את כיתה ג' בבית ספר אליו הוא הולך כעת, אבל מאז עבר גם ביסודי של עומרים וגם בבית ספר בראשון לציון. ארבעה חודשים באחד וחמישה באחר. כשהמלחמה החלה, אבא יצא למילואים בלבנון, והם חזרו מראשון לציון לבאר שבע. בעוד עשר שנים הוא ילמד שאבא ואמא בדיוק נפרדו, אבל עכשיו הוא לא יודע. ובינתיים, אבא כבר הספיק לבקר לפני שבוע ולהביא צנוברים.

אמא במשמרת בבית החולים או אצל חברים. אבא במלחמה. רק אלוהים יודע איפה שרון. עכשיו כשהם בשלום קר הוא בעיקר נזהר ממנה ומהתקפי הזעם שלה. יש לו מספיק משלו. בבית הספר הכל בסדר. בעצם, הוא לא מחויב לדבר: תעודה לא תהיה, אז מותר גם לאחר טיפה וגם לא להכין שיעורים וגם להשתתף בשיעורי ספורט ובכדורגל בהפסקה ואחרי הלימודים. הפרידה מהחברים בראשון לא מטרידה מדי. הרי לפני חצי שנה נפרד מהחברים בעומר ולפני שנה נפרד מהחברים בבאר שבע ולפני שנתיים מהחברים בערד ולפני ארבע שנים מהחברים בקיבוץ. יש במעברים האלה הרבה חסד. הם מוחקים את העבר שלך, ואתה תמיד יכול להתחיל מחדש.

וממילא תיכף חופש ולך תדע איפה אמא. אין מי שיגיד מתי ללכת לישון ומה לא לראות בטלוויזיה ומתי לחזור מקארין. מספיק לדאוג שהחדר מסודר, המטבח והסלון נקיים, הכביסה מקופלת בארונות ואין אבק על הארונות. היא ממילא תמצא איזה סיבה לצעוק או להעיף סטירה מדי פעם, אז האסטרטגיה הנכונה היא לשמור על הצד שלך מאורגן ולהיעלם לכמה שיותר זמן.

בעשר קארין עולה הביתה. סוף שנה, אבל בכל זאת, מחר בית ספר והילדה בת תשע. צפריר הולך לקרוא עוד טיפה ונרדם בלי להיתקל בבני משפחה או אויבים אחרים. עוד מעט יהיה חופש ואולי יהיו לו ולקארין עוד כמה שעות ביישניות של ערב. 

בשש  בבוקר, מישהו ידפוק בדלת.

ביום ראשון, 27 ביוני 1982, גבי מבשל לעצמו קפה ומנסה לשמור על אופטימיות. הוא זרוק עם עוד ארבעה חיילים בבית מגודר בגזרת נבאטייה. בשגרת המלחמה שלהם יש מעט לחימה ומעט מקלחות והרבה שמירות ושעמום וקפה וסיגריות.

הוא בודק למה בדיוק הוא מתגעגע. לעבודה כסוכן ביטוח לא ממש, לאשתו – תיכף גרושתו – ממש לא, לתל אביב מאוד, לשרון מאוד, לבנים גם. כשתיגמר המלחמה הוא יצטרך למצוא דירה ולבוא פעמיים בשבוע לבאר שבע לראות את הילדים ולהרוויח מספיק כסף כדי לשלם מזונות ולחיות.

יש איזה נחמה מטומטמת בקפה וסיגריה, שמפרידים בין זמן מת אחד למת מת אחר, הוא חושב לעצמו ונהנה מהנחמה המטומטמת. כל פעם שמתחילה מלחמה הוא חוזר לעשן. כשתיגמר הוא יפסיק, למרות שאף אחד כבר לא יבלבל לו את המוח על זה שהוא מעשן יותר מדי. סוף סוף, בגיל 35, הוא על סף החופש. תיכף יבוא פיצוי על 13 שנים עם האישה הזו ועם כל הילדים האלה שלה והקיבוץ שלה והאמא שלה והעצבים שלה והתלותיות הבלתי נסבלת שלה. תיכף תהיה לו דירה משלו עם אחר צהריים משלו וערבים משלו ורומנים גלויים וכוס אמא של העולם ושל כל מה שהוא חושב.

לישון אי אפשר, לא כשאתה שותה קפה תורכי כל שעה, גם בתשע בערב, אז הוא חוזר לקרוא.

באחת או שתיים בלילה החיילים מחליפים משמרת. הוא הולך להכין קפה לחיילים במשמרת הלילה, ומביא אתו את הפינג'ן לעמדה שליד הגדר. הוא מתיישב על הגדר ומוזג, רגליים בחוץ.

רגליים ארוכות ויפות ושריריות, של סגן אלוף הארץ בריצת 1500 מטר לנוער.

אחרי הפיצוץ נותר הד עמום שמכסה את עור התוף בזמזום ושריקה חרישית וריח של בשר שרוף. ברקע הוא עוד שומע כמה צרורות וצריחות של פצוע אחד ושתיקה של פצוע אחר. הוא מגלה שעכשיו הוא שוכב ושהרגליים שורפות וחלקלקות מדם.

הוא מנסה להתיישב אבל לא מצליח, ותוהה לרגע אם נפגע בעמוד השדרה. כשהוא מצליח לאסוף את ירכיו לכיוון הבטן הוא נרגע. עמוד השדרה בסדר.

הרגליים לא בסדר. באזור השוקיים כמעט לא נותר דבר מהמדים, למעט כמה פיסות בד חרוכות שכרוכות סביב שאריות עצם ובשר. את הנעליים הוא לא מוצא. גם לא את כפות הרגליים.

הרגליים מדממות אבל מעט. אחר כך ילמד שוורידים מגיבים להדף ולטראומה בהתכווצות כמעט מוחלטת, שעשויה להימשך אפילו דקות, ושמטרתה למנוע איבוד דם גדול מדי. הוא שוכב על הגב וקורע את מה שנותר מהמכנסיים לרצועות, ואותן כורך אחת אחת מעט מעל נקודת האמצע של כל אחת מהשוקיים. הוא מרגיש איך הכוח הולך ונוזל מכתפיו ומידיו, אבל עוד מספיק למתוח את הרצועות ולחסום את העורקים המובילים לשוק ולכף הרגל לפני שעורפו נשמט לאחור, על הגדר.

אחרי כמה דקות הוא מתעורר, רועד מקור. הוא מנסה לזרוק מבט מסביב, ורואה רק חשיכה. צריחות הפצוע הן עכשיו יללות. הוא עצמו רק נושם בכבדות ורועד מקור. חסמי העורקים המאולתרים מכאיבים לו, אבל הכאב בחלק השוק שמתחתם כמעט ונעלם, ורק הקור זוחל לו משם. הוא נאנח ושוב מאבד את ההכרה.

כשהוא מתעורר שוב הרגלים שוב חלקלקות מדם והדופק שלו, 52 פעימות במנוחה, חלוש וכמעט זניח. 32 פעימות בדקה. 24 פעימות? הוא לא מצליח לספור. הצפצוף באוזניים פסק ובמקומו הוא שומע מהומה עמומה בקצה הכרתו. הוא מהרהר בדירת הרווקים התל אביבית שלו, שחמקה הלילה, ותוהה אם ככה נראה הסוף. קר וחשוך וכואב ורטוב ודביק ומסריח.

 ואולי בכלל זה הפתרון הנכון לילדים, במקום גירושין אבא חלל וקבר ומדינה שתדאג להם. מזווית העין מתקרב הצל. הוא נאנח אנחת פרידה אחרונה, אבל הצל, שמכסה אותו עכשיו לגמרי, עוד לא לוקח אותו. הוא מדבר ושואל שאלות ומניח מסיכת חמצן ומזריק משהו לירכו. את האלונקה הוא עוד יזכור אחר כך, וגם התעוררות חטופה במסוק, אבל יותר מהם הוא יזכור דירת רווקים וחופש גדול שכמעט התחיל פעם, בלילה שבין 27 ו-28 ביוני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shai  On 16 ביולי 2010 at 16:39

    מצמרר!
    You have so much to deal with, Tsoofy. I send you love. As it is very stormy out there.

  • michaly  On 16 ביולי 2010 at 16:52

    אין מילים.

  • רוני  On 16 ביולי 2010 at 17:03

    צופי שלי, איזו עוצמה.
    כל מילה אמת, ואיך הוא זכה באוטו הגדול והיפה ובחלומות המקצועיים ואיבד את כל השאר בלילה ההוא.

    אבל עזוב שזו הביוגרפיה שלך ושלו ושלי בקצוות. זה לא חשוב. הטקסט חזק ויפהפה, כתוב נקי ומדויק וישר לבטן. התרגשתי והייתי במתח, למרות שאיך זה נגמר בסוף, אנחנו דווקא יודעים.

  • עידית פארן  On 16 ביולי 2010 at 17:33

    צפריר כתבת את זה כל כך (לקח לי זמן לחשוב על מילה מתאימה, אין ממש כזאת)
    חזק

  • רויטל  On 16 ביולי 2010 at 18:15

    מעולה. מרגש. דמעות.

  • כנרת  On 16 ביולי 2010 at 19:10

    צפריר, מפחיד כמה יופי יש בקו פרשת המים שלך, החד כסכין, בין הזמן שבו נדמה שהכל עומד להשתנות, ובין הזמן שבו הכל באמת משתנה.

  • tsoof  On 16 ביולי 2010 at 20:26

    תודה רבה על התגובות של כולם. מאוד מרגש.

  • אורלי מזור  On 16 ביולי 2010 at 22:32

    רק להגיד שהייתי פה וקראתי.

  • אילנה  On 17 ביולי 2010 at 0:38

    חזק, יפה, הופך בטן, טקסט מעולה.

  • דקלה  On 17 ביולי 2010 at 14:52

    קשה לקרוא,
    קשה להפסיק לקרוא.

  • chellig  On 18 ביולי 2010 at 13:24

    קראתי. הצלחתי לנשום.

    איזה ילד הצליח לו

  • ימימה  On 18 ביולי 2010 at 13:52

    גם אני הייתי, קראתי, בכיתי. התכווצה לי הבטן.

  • המחסנאית  On 18 ביולי 2010 at 20:12

    כמה הרבה כאב לילד בן 8, בן 11, לאבא. וסיפור שנוגע ומכאיב גם לאחרים ואולי מפזר את הכאב והזכרון, משמר וגם מקל. אני עכשיו עם צער וגם התפעלות מהיכולת לרקום מהזכרונות מארג מיוחד.

  • רות שקדי  On 20 ביולי 2010 at 15:13

    היה לי קשה לנשום. אתה מוכשר להתפעם ! תודה על השיתוף.

  • tsoof  On 20 ביולי 2010 at 19:01

    שוב הרבה תודה על כל האהדה הזו. זה נעים מאוד 🙂

  • אורי  On 5 באוגוסט 2010 at 20:38

    חזק מאוד ומרגש
    תודה לך

  • tsoof  On 6 באוגוסט 2010 at 21:49

    תודה תודה 🙂

  • שלומ  On 11 בספטמבר 2010 at 15:52

    חוזרת לנשום ומודה על הכתיבה

  • chellig  On 11 בספטמבר 2010 at 17:29

    רוני צודקת, הטכסט מהודק ונפלא, והידיעה על כמה הוא אישי מוסיפה כמובן, אבל גם בלעדיה הוא עושה את זה בגדול

  • חני  On 26 באוקטובר 2010 at 13:07

    וואו מאוד חזק ועוצמתי אתה כותב יפה

  • יוקה  On 26 באוקטובר 2010 at 17:32

    אני לא יודעת אם כל זה טבעי לי כל כך כי זה טבעי לך או כי אתה יודע לכתוב את זה כזה.
    אני יודעת שמבחינתי לפחות הדרמה סחפה אותי בלי לקרוע לי את הקרביים, וזה אומר שחמקת באופן נפלא מהמתבקש.

    ואם נעזוב רגע את שיחתנו מהבוקר בתחנה של 25,
    אז שתדע לך שהסעירה אותי נקודת המבט שבחרת להסתכל על היום ההוא.
    (פאק, יש כל כך הרבה דברים שעוד הייתי רוצה לברבר איתך עליהם וכל כך מעט פנאי בחיים האלה)

    • tsoof  On 26 באוקטובר 2010 at 19:11

      יש לי את כל הזמן שבעולם בשבילך. העונג כולו שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: