געגוע

חודשיים אחרי שקמה והלכה, הכלבה, הוא עולה למגדל שמירה בצומת המיקי-מאוס. איזה שם חינני לגהינום, צומת המיקי-מאוס. המגדל, כדרכם של מגדלים צה"ליים, זרוק בשום מקום. צופה ממרחק של שני קילומטר על טרמפיאדה ללא טרמפיסטים. בלי משקפת אי אפשר לראות כלום – ואין משקפת. אז למה מאיישים אותו? מה זה חשוב? כדי להעביר עוד שלוש שעות מתוך 28 הימים האלה.

הוא מטפס עם ג'ון אירווינג ביד אחת וטרנזיסטור ביד השנייה, וחושב בחיוך על חואן של מאיר אריאל. טרם נדפק בפעם הראשונה, ולפיכך הוא מצליח להעפיל לפסגת המתכת ולחצי קילו הגרעינים ולבקבוק הקולה.

קנדי מזכירה לו אותה. קנדי ארוכת הרגליים, הבלונדינית, האחראית, ההחלטית, העושה את הדבר הנכון. כשאתה רוצה לשכשך בגעגועים ובנוסטלגיה, כל ענף כבר יזכיר לך את בית העץ שלך. נכון, נוטה על צידו, מרקיב, שבור סולם וקירות, אבל בית העץ האבוד שלהם לעולם יהיה המפלט שלו. עברו חודשיים, והוא כבר בלעולם.

הנה, קנדי, למשל. היא לא הולכת לשום מקום. אפילו כשהיא עוזבת היא נשארת. וגם לילה של לודו, ששוב מחכה לו באוהל, גם היא תחזור. וקנדי ולילה להומור וללודו הן היא לו. הארץ המובטחת שלו. ולא תודה, לא רוצה ארץ אחרת.

הוא מצטרף לגעגועים של הומר בחמדה. מתעל את כוחותיו אל הגעגוע, מעצים אותו, מחבק אותו, מגלגל אותו לכדור של כאב צפוף צפוף וטומן בחזה, וכדור הגעגוע מוצא לו בית עץ משלו בחזהו ומשליך עוגן. וכאילו בהזמנה מחליט הקול המלטף של ג'וני שועלי להגיד שעכשיו, כשאדום ושורף בעיניים. ואז מה אם המלים לא מתאימות? אם פלסר"ניק בוכה לעת ערב על מגדל גבוה, ואף אחד לא יכול לראות, הרי כאילו לא בכה מעולם.

כשהוא יורד אחרי שלוש שעות, הוא לוקח את המכונית של חבר ויוצא לדרך. עשר שעות יש לו עד השמירה של הבוקר. מגוש עציון הוא מתפתל ארצה אל עמק האלה, ומשם דרך פלוגות אל נוף ילדותו. מימין המחנה שממנו יצא אבא למלחמת יום הכיפורים וכבר צומת גבעתי ושמאלה והנה הנה הקיבוץ, שלום בלב לסבתא – ועוד רגע והוא בשדרות.

אבל איפה היא בכל השדרות הזה, את זה הוא לא יודע. שדרות לפני המלחמות ואחרי קובי עוז וכנסיית השכל היא עיירה כמעט שוקקת חיים בעשר בערב. כשהוא שואל בפעם הרביעית מפנים אותו למגורי הסטודנטיות, ואחרי כמה דפיקות בדלת הוא שוב שואל היא כאן, ועונה לו אחת "מי אתה" והוא אומר "אני הוא", והיא תולה בו מבט קרוע עיניים "הו! הוא שלה!"

"כן. אני הוא".

היא לא בדירה. החברה רצה להביא אותה מ"ידיד". כדור הגעגוע מחבק את הידיעה בחום ומתכווץ עוד יותר ומכביד עוד יותר והוא הולך לחכות לה באוטו. ומחכה ומחכה.

וכשהיא נכנסת היא לא מחבקת. היא מרוחקת וקרה. ומסבירה לו בקול רועד שהיא מנסה לעבור הלאה ולהתחיל מחדש וגם לה זה לא קל וזה שהיא אוהבת אותו לא משנה את ההחלטה שלהם. "החלטנו ביחד, זוכר?" כן. זוכר. אז מה? "אני פה ואתה שם. ואני עם ידיד. ואולי אתו אוכל לשכוח" וכדור הכאב מתכווץ עוד ועוד ומתכדרר ולופת ונאחז. והיא חוזרת לידיד, "שהוא לא כמוך. הוא מאופקים. ובעשר אצבעות עושה מעצמו מישהו. לא אחד שקיבל את הכל מאלוהים כמוך".

בדרך חזרה הוא מצליח להדליק את הרדיו ומאיר אריאל לועג עם כאב עובר ושב ובתנועה למגע הוא עשה לה מיתר (היא ענתה לו קשת) ובסוף כל משפט שאתה אומר בעברית עומד מאופקים עם נרגילה. והוא שוב חושב כמה מצחיק ומדויק ואכזרי ועצוב האיש הזה, ומחבק חזק חזק את כדור הכאב והגעגוע הקטן. החבר החדש הכי טוב שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 20 ביולי 2010 at 14:03

    קווץ' בלב. לא ייאמן שעוברים את זה בסוף ועוד זוכים להיות מאושרים.
    והחבר ההוא שלך? אני לא מתגעגעת בכלל.

  • orna  On 20 ביולי 2010 at 19:16

    אווווו אווווו אווווו

    • tsoof  On 20 ביולי 2010 at 19:50

      זה קוהרנטי במידה, אורנה.

      • טובה לוטן  On 20 ביולי 2010 at 20:20

        אהבתי מאוד
        להרגיש את זה מהמקום שלו
        כתבת יפה

  • ליעד ליבנה  On 21 ביולי 2010 at 2:43

    היכולת שלך לחזור לרגשות ההם מעוררת קנאה, כשם שהיא כמעט-חשודה. אתה באמת זוכר איך הרגשת? יותר מזה: אתה באמת זוכר את הפרטים בחדות כזו, או שאתה משלים קרמיקות על הקיר המקורי?

    כשלעצמי, אני מדחיק פרקים שלמים בהיסטוריה האישית שלי – בעיקר ברמה הרגשית. אני לא זוכר "איך זה היה להיות אני". ביותר מדי מקרים גם לא רוצה לזכור. אבל עזוב, צרות של אשכנזים.

    (חצי גספצ'ו נשפך על השיש. דחסתי יותר מדי במג'ימיקס, סססעמק).

  • tsoof  On 21 ביולי 2010 at 8:46

    תודה תודה. ולא. אני ממש לא זוכר הכל 🙂 אלה תרגילים בכתיבה. בעיקר כדי לתרגל כתיבה אבל גם כדי להתמודד עם הצרות של האשכנזים, ליעד.

    פעם הבאה, חצי כמות עגבניות ותנסה את זה עם וודקה וטבסקו.

  • ליעד ליבנה  On 21 ביולי 2010 at 8:51

    עראק במקום וודקה, ופלפל אמיתי במקום טבסקו. וגם ג'ינג'ר וליים, כדי שזה לא יהיה לגמרי בלאדי מרי.

    בקשר לכמויות: שיעור שנספג היטב – גם בי, גם בשיש.

  • דקלה  On 21 ביולי 2010 at 9:42

    "כשאתה רוצה לשכשך בגעגועים ובנוסטלגיה, כל ענף כבר יזכיר לך את בית העץ שלך."
    כמה מדויק. אתה כותב יפה את הזכרונות שלך.

    ואני מעוניינת גם במה שליעד מכין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: