לבד

כל בוקר אנחנו יורדים לאט במעלית לחניה ומסתכלים על להקות הג'ירפות. הן יושבות בנחת על קווי החשמל עד שעובר אוטובוס של דן ואז הן נפוצות בחינניות ג'ירפית לכל עבר ושבות ומסתדרות במבנה ומתפזרות וחוזרות למבנה אחר וכך הלאה, בטרם ישובו לנוח על חוטי החשמל.

כשאורית פותחת את הבנק ממול, בשמונה ורבע בדיוק, הג'ירפות עפות ולא חוזרות יותר כל היום. כשהן נעלמות מעל הבניינים היא מחזיקה לי את היד ומבקשת שאקח אותה למעלה. אנחנו חוזרים למיטה ומתפשטים ומתלטפים ואז היא מבקשת שאעשה שהיא תראה זברות. אני מכסה את עיניה ביד אחת ואת השנייה שולח למטה. אני מניע את ידי מעלה מטה, פעם היא רואה ופעם לא. ביד השנייה אני עושה את מה שעושים שם למטה עד שהיא מתקשחת ומתקמרת וגונחת ופולטת בנשימה אחרונה, יו! מותק, זברות! אחר כך אני עולה עליה ושוכב אתה וגומר. והיא מסתובבת ונרדמת. אני מתלבש והולך לעבודה.

אני מתחיל את הבוקר בהתקנות אצל לקוחות. החברה שלנו עוסקת בבטיחות של חיות בית ומחמד. לפעמים אני מדביק פינות על שולחנות כדי שכלבים לא יישרטו, או מתקין סורגים מיוחדים לקרנפים אובדניים. אני מפרק את הדוקרנים שפוצעים את הג'ירפות ואת הדורבנים, או מסיר מלכודות דובים. בעלות הבתים תמיד אסירות תודה, אפילו אם הן לא גומרות. הן כל כך אוהבות את החיות שלהן.

בחזרה במשרד מתרוצצים ארמדילים ואנטילופות, ומדי פעם עובר במסדרון תמסח עם מבט שכולו תמהון. אני מדלג מעל התמסחים וחומק בין החיות כדי לחייך אל אתי, מנהלת השיווק. אנחנו מזדיינים רק בעמידה. היא הופכת את התמונות של הרידג'בק הרודזי שלה, יותם. יש לו מבט חכם והבעה סתומה, והוא עושה לה רגשי אשמה. אחרי שהיא גומרת היא מתקשרת לבעלה ושואלת מתי הוא חוזר היום הביתה, ומה שלום הדולפינים. לפעמים אנחנו יוצאים לאכול צהרים בקפה למטה. יש לנו המון מה להגיד, אבל אנחנו מתביישים. אז היא מספרת לי על הדולפינים ועל יותם ואני מתאר לה את הג'ירפות המהממות ברחוב שלנו, ואנחנו גם שותקים הרבה. 

כשאני חוזר הביתה היא תמיד רוצה לדבר. היא רוצה לשמוע על היום שהיה לי. על החיות שפגשתי והנשים שזיינתי, אבל תמיד אחרי שאני מתחיל לספר לא נשארות לנו מלים אז אנחנו הולכים למיטה. אחר כך היא לא ישנה, אלא קוראת מדריכים לטיפול בשממיות וקרפדות וגמלי שלמה, או רואה סרט טבע בטלוויזיה. לפעמים אני יורד לרחוב, אבל יש שם רק עוד נשים ועוד חיות. ואני רק מחפש עוד איש אחד לדבר אתו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוקה  On 16 באוגוסט 2010 at 21:30

    תשמע לא קראתי אותך ככה אפעם.
    יחד עם זאת לא קראתי אותך מספיק בשנים האחרונות.
    הפסקה הראשונה עשתה לי לחשוב על האות גימל, ההמשך סתם העציב אותי.
    זה טוב זה.
    י.

  • Ruth Benedict  On 16 באוגוסט 2010 at 22:13

    הדיסאוראיינטציה של הזכר, ככה בפשטות כמו השמש שמפציעה מעבר ללהקת הפלמינגו.

  • tsoof  On 16 באוגוסט 2010 at 22:21

    התגובות שלכן (ושלכם!) מעניינות אותי כי אני לא משוכנע שהבנתי מה אני כותב עד שסיימתי. אבל אני חושב שהרשימה הזו כבר קרובה ללבי.

  • Shai  On 17 באוגוסט 2010 at 1:27

    Into the Diet Wilds.
    For me your best so far…. One suggestion would be a wilder description of the contained nature. Smell, touch, noise and movement. 

  • tsoof  On 17 באוגוסט 2010 at 1:47

    התחלתי לכתוב את זה אתמול כשנפרדנו שי שי. וזה משום מה הלך לכיוון של האמת המזדיינת, למרות הדיון שלנו בעניין. ואני אצטרך לקרוא את זה עוד עשרים פעם כדי להבין מה עוד יש שם חוץ מצורך באהבה.

  • איילת  On 17 באוגוסט 2010 at 12:12

    לוידת מה אתה רוצה עוד למצוא שם, אבל אותי זה הצחיק. וניחם.

  • Shai  On 17 באוגוסט 2010 at 12:44

    Fucking truth…I like that!
    A truth that is also Sharmuta….it is kind of oxymoron … and it is funny that such an absurd story is actually the truth. what I liked most is the darkness and the anti moral almostantilove with so much love  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: