אגדה סיבירית

סרגיי החתול הביט בטור הנמלים הכאוטי הנע על צידה של הגדר, שלא החלה בנקודה אחת ספציפית, ובוודאי שלא גידרה דבר. הנמלים לא הציגו דבר מהסדר הנמלי הישן, ונעו ללא דגם או צורה, מקיפות שלוש מחברותיהן שנשאו על גבן חרק גדול. השלוש, שנראו יהודיות אורתודוכסיות (או כך לפחות הניח לנוכח לבושן הצנוע וכיסויי הראש שלהן), התנודדו תחת כובד משאן וצווחו זו לזו מעת לעת "ימינה, תהילה, ימינה", ו"תרימי כבר את הצד שלך, אמונה" ו"למען השם" ו"שמע ישראל".

סרגיי המתין בסבלנות חתולית שהשלוש יגיעו לסוף מסען, שם יוכל להשתעשע בהן מעט לפני שימעך אותן. הוא לא חש ברומן יחמור הערבות הטטרי המתגנב מאחור עד שהיה מאוחר מדי. נשימתו המהבילה של רומן לחלחה את עורפו. זקפתו הבהמתית הרימה את סרגיי וטלטלה אותו כמגבת על חוט כביסה ברוח. אחוריו הוסטו להיכלות לא להם והוא גילה, שלא בטובתו, שיש לו פנקריאס.

רומן הותיר אותו סחוט ומגואל בזרמת יחמורים שריחה כריח הכבול, ושב לו אל מחוזות טטאר. סרגיי, החתול האוזבקי הצעיר, פנה ושב אל בית הוריו חבול וכואב. אחוריו שבו אט אט למקומם. הוא ליקק את עצמו ביסודיות השמורה לחתולים וגמר אומר לא לדבר באירוע לעולם.

שנתיים אחר, סרגיי כבר חתול בוגר ולמוד סבל סובייטי. כבר גבר על אחדים וסבל את נחת כפם של אחרים. כשהשתחרר מצבא החתולים האוזבקי החליט לשים את פעמיו טטרה ולתור את המישורים וההרים שאין גבול או קצה להם. לימודיו עודם לפניו והוא טרם מצא חתולה ונטל על עצמו עול גידול חתלתולים עזי מבט ומרי גורל אזיאתי. הוא לנפשו המוכה, ונפשו לו – ולמרחבי טטאר.

עוד הוא עושה את דרכו במישור בואכה נובוסיבירסק, בא סרגיי אל גדות מעין קטן, שוקק ראשנים. אחרי שהביט בהם בסקרנות, פנה לאחד ושאל אותו על הסביבה. הראשן, סמיון, הפנה אותו לאתרי תיירות מומלצים וכן לשורה של בארים ומרכזי ספורט אתגרי. עוד סמיון מדבר, וסרגיי חש לפתע את נשמתו כבדה ואת ליבתו מתהדקת. עוד לא ידע מהן התשוקות המתלבטות בו וכבר מצא עצמו, אחוז טירוף, בתוך המים. הוא כרך עצמו סביב סמיון המבוהל ועשה בו מעשה חתול בראשן. כשהשלים את המעשה סב על עקביו ורץ אל ההרים, אחוז טירוף ומבויש.

48 שעות רץ סרגיי ללא הפסקה. הוא התרחק מן האגם אך שב וחזר ושוב הרחיק נדוד וחזר. בושתו וחולשתו וחמלתו וערגתו נמהלים בבלנדר הקילומטראז'. לא ידע הוא מיהו ומהו ומיאו הוא, וכל הזמן עלו בעיני רוחו מבטו המופתע והנבגד של סמיון, צריחתו המבועתת ובעילתו הקצרה והמספקת. סרגיי שנא את עצמו ורק רצה עוד. המבוכה וגלי החום בפניו התערו בריגושו ובסיפוק החייתי שמילא אותו.

אחרי יומיים שב אל האגם, ובפרץ של טירוף חזר ועשה את מעשהו בכל הראשנים שעל שפת האגם. עשרות או מאות בעל כך, עד שהראשנים התקבצו לכדי להקה ואיימו להטביעו. כשראה שלא יוכל להם פנה בחזרה אל עבר ההרים, והפעם הרחיק ולא שב עוד.

סרגיי הלך ימים רבים והרחיק ונדד צפונה וצפונה, עד שקפאו אשכיו והיו לשני אפונים קשים ודואבים, וגם אז לא פסק והמשיך לעבר המדבר הארקטי. יום אחד, עת הוא רוכן ללקק מעטה שלג דק כדי להרוות את צמאונו, חש שוב את הסכנה הטטרית מנעוריו שבה ומתרגשת מאחורי גבו. רומן, ראה סרגיי, כבר היה זקן ומצולק. אבל כשראה שסרגיי חש בבואו, שלף רובה ציד קירגיזי קצוץ קנה וחייך. סרגיי רטן ואמר ליחמור: "תצטרך להשתמש ברובה שלך לפני שתיגע בי שוב".

רומן, מחייך, ענה לחתול "אני רואה שלמדת ממני לא מעט, סרגיי. מישהו שילם את המחיר על התמימות שגזלתי ממך במישור האוזבקי. אתה הרי יודע שכבר אינך הקורבן. הותרת את התפקיד לאחרים. אבל בסדר, נערי. אם אתה רוצה שנעשה את זה כואב, אני האחרון שיתנגד".

רומן הרים את נשקו וכיוון, אך לפני ששחרר ירייה התכופף החתול, שלף סכין מתוך הגרב התרמית שלו, והטילה לעבר היחמור. רומן עוד ניסה ללחוץ על ההדק אך הבחין לפתע בניצב הסכין מזדקר מחזהו. בנשימתו האחרונה הוא לחש לחתול: אנחנו לא יכולים לבטל את מה שעשינו, ונפח את נשמתו היחמורית.

סרגיי רץ משם ולא נראה עוד לעולם. יש האומרים ששב לביתו ואחרים טוענים שהרחיק עד לפסגות האלטאיות או שנסחף דרומה ומזרחה במימי נהר האוב. החתול שפטר את מישורי אסיה הצפוניים מהיחמור האכזר היה לאגדה במרחבים הקרים.

ורק באגם אוזבקי אחד, כשעולות הצפרדעים הצעירות מהמים כדי לייבש את רגליהן לאחר החורף הקפוא, יודעות אמהות הברווזים הנודדים שעכשיו לא הזמן לנחות על חופי האגם המוריקים. אלא אם אתה מצויד בפקק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 באוגוסט 2010 at 2:51

    כ"כ פדופילי איכס

  • נועה ערבות  On 27 באוגוסט 2010 at 8:18

    אכן פ,קק. ועוד איזה. :-))
    צפריר זה ענק. (ולמשתמש הקודם, לא , לא פדופיליה. לא בזה עסקינן, רבאק).
    אני פשוט מנסה עדיין להבין רמזים מסויימים מהסיפור ולקוות שהם לא מסתמכים על עובדות)))
    ותיאוריך?
    כבירים כרגיל וחזקים לאין-נשוא ממש.

  • רוני  On 27 באוגוסט 2010 at 9:39

    אלה הרגעים שבהם אני *שמחה* שאני לא יכולה להציץ לתוך הראש שלך. אתה קוקו לגמרי, וזה כתוב נהדר.

  • Shai  On 27 באוגוסט 2010 at 14:29

    Your best so far, by far. Your obsession/fear of/with anal sex/rape is so fascinating. Keep on the good work! And Ronnie, I am not sure anyone want to visit Tsoof's head, but I know at least one wilderness tatarian fallow deer (Yachmur) that would love visit his ass, and by visit I mean the old school Yachmuric visit (as mentioned in his Tsoof true story. 

  • ענבל  On 27 באוגוסט 2010 at 19:13

    כמו אחותך. אלפחורס, אתה מטורף וטוב שכך 🙂

  • tsoof  On 27 באוגוסט 2010 at 21:27

    קרדיט חשוב: העימות בין החתול ליחמור הוא על גבול ההעתקה משיר של ברוס ספרינגסטין, שקוראים לו Outlaw Pete. ככה זה נראה שם:

    Out of the East on an Irish stallion came Bounty Hunter Dan
    His heart quickened and burdened by the need to get his man
    He found Pete peacefully fishing by the river, pulled his gun and got the drop
    He said, "Pete, you think you've changed, but you have not."
    He cocked his pistol, pulled the trigger and shouted, "Let it stop!"

    Pete drew a knife from his boot and pierced Dan through the heart
    Dan smiled as he lay in his own blood dying in the sun
    And whispered in Pete's ear, "We cannot undo these things we've done."

  • יוקה  On 28 באוגוסט 2010 at 16:43

    זה נהדר מותק.
    גם בקריאה שניה.
    אבל אני חוששת שנאלץ לדבר (גם) על זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: