פגישה לאין קץ

בערב, כשאתה רץ, אתה עושה לעצמך טוב על הנשמה. אתה מתרגל את השרירים ואת הלב ואת הריאות, וגם את הרפלקס של הוויתור, דרכך הרי מצטלבת עם המון נשים יפות, ותיכף ומיד אתה מוותר עליהן. בכל זאת, ריצה, למי יש כוח לחזור אחורה.

כל החיים, אבל ממש כל החיים, אתה רוצה לפגוש מישהי, ככה, לגמרי במקרה. מביט מחלון הרכב בצומת, כי אולי אחת מהן תהיה שם. אולי היא תהיה זקנה, או שמנה, או עמוסת ילדים או רמוסת בעל, אבל היא תביט אליך מהחלון שלה ואתה תביט אליה, ולרגע אחד יהיו לשניכם הבנה וגעגוע ואושר הפגישה ותוגת הרמזור הירוק שיפריד אתכם שוב. אולי לעד.

וכשאתה פוסע ברחוב, אתה חושב לא פעם שהנה הנה תיתקל בהיא, ותהיה חייב להגיד רק שלום קצר ולרוץ לגן לקחת איזה ילדה. או שתיפגשו ותהיה מוקף בבלונדינים הקטנים שלך, ותביט על ציפורני רגליך במבוכה מנצחת של "כן, הפכתי לבורגני קטן ומשעמם, אבל תראי איך הצליח לי".

וככה, בכל רגע של בחוץ: ברגל או ברכב או על אופניים או בעלייה לאיזה אוטובוס או מטוס, או בשדרה של עיר בארץ אחרת. כשאתה לבד או ביחד, אתה תמיד תוהה ומקווה וחושש שהנה, תיכף, תביט פתאום בעיניה של איזה נכספת אחת ותראה שם זיהוי והכרה והקלה ובושה או גאווה ודמעה או גיחוך, ויהיה לך רגע אחד של ניצחון על כל היומיום הזה והנוסטלגיה הזו ששוקלת הרבה כל כך.

וכל יום אתה עובר לידה או ליד אחרת, והיא מציצה בך ומפטירה לעצמה שלא יכול להיות, ואתה שולח איזה רבע מבט או חצי חיוך וחוזר לעיתון או לטלפון, וכל הלגמרי במקרה הזה שנאסף והתקבץ ונצבר וגבה עם השנים – כל כולו מתמלא ציפייה שעכשיו עכשיו הרגע שלו, והוא מכחכח ומתכונן ומתייצב על איזה קו זינוק ומתרכז ועוצם עיניים, כולו דרוך, רק כדי לגלות ששוב פספסת את הרגע, ושוב תישארו אתה והוא, בצלו של איזה חלון ראווה, או בתור לכרטיסים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי רוטמן  On 1 בספטמבר 2010 at 23:03

    כל יום, כל יום אתה מאבדת בחור יפה ברחוב

  • chellig  On 2 בספטמבר 2010 at 0:16

    כשאתה לא כותב גסויות ושאר שטויות, אתה כותב מאד, אבל מאד, יפה

  • גלית, פלורידה  On 2 בספטמבר 2010 at 0:38

    נהדר! נגעת לי בלב. תודה!

  • ענת קסוי  On 2 בספטמבר 2010 at 8:15

    צפריר, אתה כותב כל כך יפה!
    תודה

  • יוקה  On 2 בספטמבר 2010 at 9:03

    הצלחת לסחוף אותי, כקוראת, לשוטט איתך בין הרמזורים.
    זה הרגיש נעים ומערסל, מה שאומר שזה טוב!
    כתבת בנימה אחרת.
    אני מאוד מרוצה, אהבה שלי.

  • דקלה  On 2 בספטמבר 2010 at 9:10

    אכן, יפה יפה הוא עובד, רפלקס הויתור.
    ויפה יפה גם מה שכתבת.

  • אורלי מזור  On 2 בספטמבר 2010 at 9:49

    זה קצת מעצבן להתפעל כל כך כשכולם מתפעלים כל כך, אבל אני מתפעלת. כל כך.

  • tsoof  On 2 בספטמבר 2010 at 17:43

    תודה רבה לכולם 🙂

  • pinkgoat  On 3 בספטמבר 2010 at 21:06

    כהרגלך זה נהדר
    זו עוד אמת קטנה שכולנו עוברים לידה אבל אף אחד לא מבחין בה
    עד שאתה בא לכאן ונותן לה במה.

    אבל אם אפשר הערה קטנה

    חוליו איגלסיס? "ב ן א ד ם" מה עובר עלייך ????
    יוחזר הבוס (אתה יודע מה אפילו המלך אפילו הגביר אפילו הבורר)
    לך, לך לפינה תשקול את צעדיך להבא בתבונה ומתינות ואל תשכח לנגב את השובל הדביק שחוליו השאיר אחריו

    תענוג לקרוא תודה רבה (יוחאי בשן בשם העט החדש)

  • tsoof  On 4 בספטמבר 2010 at 9:38

    תודה יוחאי. זה פשוט נורא הצחיק אותי משום מה..

  • הופ  On 4 בספטמבר 2010 at 12:37

    נפלא. וצודק רועי, חווה שרה בדיוק על הסיטואציות האלה, אבל נדמה לי שאצלה זה טיפה אחרת, החמצה תמידית, ואצלך זה קצת יותר אופטימי, הבטחה שעוד צפויה להתממש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: