מרפסת / Thunder Road

מבעד לדלת ההזזה היא מביטה בו מחנה שוב את הטנדר המטונף שלו מול המרפסת הקדמית שלה.

כשהוא חונה ממול הוא נקי ומבושם, אבל היא מריחה ריחות נמל ומכולות, זיעה ותסכול, זריחה וייאוש. ניחוח שעותיו ושנותיו בנמל נישא באוויר, חודר מבעד שמשת הטנדר ועולה את המדרגה וחצי בדרך למרפסת ולדלת ההזזה החורקת.

והוא יושב שם, בג'ינס וחולצה נקייה ותקוה לבנה ושום הצעה טובה. רק הוא והעיניים הטובות שלו והריכוז המחויך הזה יושבים שם ממול ומפריעים את שלוות הקפה והרדיו שמנגן את מה שרק הבודדים יודעים. מה הוא רוצה? לאן כבר יש להם לנסוע?

ומה יש לה להגיד לו? רקדו ערב אחד או שניים בבר שברחוב סמוך וחלפו זה מול רעותו לא פעם ואפילו כבר הם מחייכים זה לזה לעתים, אבל שם עוד אין לו. רק טנדר מטונף וארומה של תקוה שכבר שכחה מהי.

היא מדליקה עוד סיגריה ולוגמת קצרות מהקפה הקר והדלוח שלה ומביטה דרך הרשת והזגוגית שלה והזגוגית שלו, והוא יושב שם ומחכה. מי הוא? מה יאמר לה? ואיך יאמר? ואולי אחרי חודשיים גם הוא ירגיש שהיא חפץ בבעלותו, או שילטף אותה כל הלילה. או שזה רק איזה זיון שהוא מחפש? לא, זו ממש דרך אידיוטית לחפש זיון, אבל לכי תדעי, היום הכל כבר אפשרי.

שערה השחור הארוך מכסה את פניה. ניבטים מהן רק עיניה החומות והמודאגות. היא חושבת על חבר מהתיכון ואחד מהצבא וההוא מהאוניברסיטה. מעולם לא הצליחה לפענח מה הניע אותם מעבר למה שמתחת לתחתונים שלה. מה השאיר אותם ומה גרם להם ללכת.

ומה כבר יש לה להישאר כאן ולחכות שיילך ולהתחרט שזרקה עוד שביב תקוה לגאולה לכל הרוחות? הרי איך ייראה הערב הזה בלעדיו היא כבר יודעת, ובאמת אין למה לחכות. אולי עדיף לעטות איזו ארשת של חשיבות ולצאת אליו עם בקבוק בירה או בלי תחתונים. הם יכולים לבלות רגע קצר באוטו או ערב ארוך על הטיילת או חיים שלמים ביחד רק כדי לא להיות עוד ערב אחד לבד.

ומה? שתתחבא מאחורי הווילון ותבזבז עוד סתיו בציפייה למושיע שיגיע מהרחוב הזה. הרי כל התקוה כולה שוכנת לפתחם שלו ושל הטנדר. יש דברים שטוב שלא ידעה כשיצאה מבית הוריה למסיבה, חמושה בשמלה קצרצרה לבנה ואמונה שהעולם מונח לרגליה. הנה, עכשיו העולם מונח לרגליו של טנדר מטונף. פאקינג טנדר איז דה נייט.

הוא יוצא ומתמתח והיא נקפצת ומתכווצת: רק שלא יצעד לכאן ונו שיבוא כבר, אבל הוא רק שולח יד אחת ואחריה את רעותה אל בין השכמות ומותח את זרועותיו. זרועות יפות. היא נדרכת לקום אך שבה וקופאת על מקומה. הוא חוזר לטנדר ומתניע.

היא קמה ומתיישבת והוא יושב שם ומביט ומצפה והיא חושבת לפתע שגם התקוה היחידה שלו לגאולה הלילה לא מבטיחה במיוחד. היא צועדת צעד ופותחת את הדלת ומאותתת לו שימתין, ושבה ומתיזה מעט ומיישרת ומציצה במראה וצובטת לחי וחוטפת תיק וצועדת החוצה זקופה ומבועתת, מהמרפסת הקדמית שלה אל המושב הקדמי שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On 3 בספטמבר 2010 at 2:06

    כמעט קשה לזהות אותך כא בעשן, עם הלב ככה על השרוול.
    אם לא הייתה שם המילה "צבא" זה היה ממולדתם של ברוס ודילן הקצה השני של כדור הארץ.

  • tsoof  On 3 בספטמבר 2010 at 2:12

    את אשכרה עלית על משהו שאני לא ראיתי. תודה. אני משאיר אותו ככה, כי אני מנסה לזכור מה עשיתי לא נכון.

    ותודה שקראת.

  • Shai  On 3 בספטמבר 2010 at 16:16

    Your ambition to write through female eyes is always impressive and luckily expressive.
    Things I liked most:
    1. You bringing specific, definable smells of love
    2. You bringing Hebrish to the table
    3. This sentence: היא צועדת צעד ופותחת את הדלת ומאותתת לו שימתין, ושבה ומתיזה מעט ומיישרת ומציצה במראה וצובטת לחי וחוטפת תיק וצועדת החוצה זקופה ומבועתת, מהמרפסת הקדמית שלה אל המושב הקדמי שלו.

     

  • נועה ערבות  On 3 בספטמבר 2010 at 21:13

    לא יודעת למה, המצב הפאתטי הזכיר לי את התיאורים של חנוך לווין, כולל מספר ניסוחים,
    וזו מחמאה אדירה, שיהיה מובן פה.
    כאילו,
    ממש. אבל ממש מעולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: