פרוסות

תגיד, למה אתה לא יכול לפרוס להם פעם אחת פרוסות לחם כמו בן אדם נורמלי. למה זה תמיד דק כמו נייר או עבה כמו התנ"ך. ולמה אתה לא יכול לפרוס אותן ישר? זה לא מסובך, הנה, אתה רואה? הקשה מסביב באותו רוחב סביב כל הפרוסה. זה לא פיצוח אטומים, אתה יודע. תסתכל על הפרוסה הזו, נראית כמו איזה תבליט של קרתגו ביום רע עם איזה מכה איומה שהיא קיבלה מהרומאים בפינה הצפון מערבית. אני באמת לא מבינה את זה.

וככה זה כל יום. כל יום. קם הבן אדם בבוקר, מכין לה קפה, מעיר את הילדים, מכין להם סנדוויצ'ים, וזאת טוחנת כאילו עתיד ילדינו כולו תלוי ברוחב הפרוסה. כל יום. וכאילו זה לא מספיק, גם הם מתלוננים כמו איזה ערימה של זאבים שמריחים דם, ולמה הסנדוויץ' שלו יותר גדול משלי ולמה אני תמיד מקבל את הנשיקה ולמה ולמה ולמה.

כשהוא חוזר מאמריקה, יש לו בין המזוודות גם קופסא גדולה. מה זה? היא שואלת, אבל הוא לא עונה, ומותיר את הקופסא ארוזה יפה בפינה למטה, מונחת על הדיפ-פריזר שלו. אורבת לרגע הגדול שלה.

אחרי יומיים, היא בעבודה והם בבית הספר והוא הולך למכולת וחוזר עם עשרים ככרות לחם לבן וחבילת שקיות.

הוא פורק את הככרות על השיש, צולע למטה וחוזר עם הקופסא. מתוכה הוא מוציא, לבן ובוהק, את מיטב הטכנולוגיה היפנית של 1985: פורס לחם חשמלי. הוא מכוון את הסכין לרוחב אצבע, בודק שזה אכן העובי הנכון לפרוסה, מניח את כל הככרות על השיש המבריק שלה, לוקח נשימה עמוקה ויוצא לדרך.

הוא פורס בחמת זעם, פרוסה ועוד פרוסה, ככר ועוד ככר. הנשיקות נערמות בכיור, והוא פורס ופורס. עוצר מדי פעם כדי לארוז חבילות של ארבע פרוסות בשקית אוכל ולקשור בעדינות, וחוזר ופורס. הפירורים עפים לכל עבר, באים בעיניו ובריאותיו ובשיש המבריק שלה ועל הבלטות מרוחות הלובן שלה, והוא פורס ופורס כאחוז טירוף.

כשהוא מסיים, המטבח מזכיר נגרייה, נסורת לחם בכל פינה, מכסה את השיש ואת מרגלותיו, עשרות נשיקות מתרככות אט אט בכיור והלבן הבוהק של הפורס החשמלי הוא כבר חום פירורים מותש.

הוא אוסף לתוך סל את 40 או 50 השקיות, בכל אחת ארבע פרוסות ברוחב אצבע, ושב ומהדס את צעדיו הכבדים למטה, אל הדיפ פריזר. הוא מסדר את השקיות בטורים על מדפי הדיפ פריזר, חוזר למעלה ונושף כמה נשיפות נחרצות על הפורס שלו. אחרי שהוא דופק אותו בעדינות על השיש ומעביר עליו סמרטוט לח, הוא נוטל את הפורס הנקי משדה הקרב המטבחי ומניח אותו בפינת שיש מרוחקת.

בדרך לחדר העבודה הוא מנער מבגדיו את פירורי הלחם, מביט סביב ויודע שמחכות לו צרות גדולות כשהיא תשוב מהעבודה. אולי הילדים יחלצו אותו, הוא מהרהר, מתיישב על המקלדת שלו, ומחייך לעצמו: רק חכי שתראי את הפרוסות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דקלה  On 12 בספטמבר 2010 at 10:05

    זה חתיכת דיפ פריזינג. מעולה.

  • ענת קסוי  On 12 בספטמבר 2010 at 10:56

    סידרת אותה !!
    (-;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: