הליכה לאנדרטה

את הכביש חוצים בשעטה. כביש מרושע. צר ומתפתל ומתעתע. מזמין האצה ומפתיע בעיקול חד או בחמור או בגמל. מכאן ועד צומת שוקת ומשם ועד ערד, כביש שכולו רוע. אם גדלת כאן אתה כבר מכיר את קורבנותיו. זרוע פג'ו 404 ו-504 לבנות מעשנות, חלקלק ממים בחורף ומאבק תמיד. את הכביש יש לחצות בשעטה, ולעולם לא לספר על כך להורים.

ועכשיו זה אתה והמדבר. למי שבא מרחוק נראה כאילו הוא צהוב וחום ומשמים וקבוע ואדיש, אבל אתה יודע יותר. אתה מכיר את האדמה הטובה והאדמה הרעה; את הרגבים בגרביים ואת הקוצניים שיש לעקוף. אתה יודע שהמישור אינו מישור. אתה מכיר את הגאיות ואת הנחלים היבשים ואפילו איפה למצוא זרימה אתה יודע. איפה המדרך נוח והיכן הוא רופף, ומתחת לאיזו אבן יימצא עקרב והיכן העשב ירוק ואפילו איפה יימצאו שני העצים בדרך, שיגוננו עליך מהשמש המעודנת של אחר הצהריים, זו שאחרי שעה או שעתיים של הליכה כבר נראית תמימה פחות.

את קפלי הקרקע הראשונים אתה חוצה בצעד מהיר ובמורדות אתה נזהר מהרגבים השקרנים, ולפעמים, במעלה אל צידו השני של הגיא אתה נאלץ להוריד יד אל הקרקע וללטף את החום הקשה הזה. השריטות בשוקיים ובכפות הידיים הן חברות ותיקות. אם זה לא בברך או במרפק וזה לא מדמם ואכזרי למראה, זה לא קיים.

 

אתה יורד בצעדי רדיפה מהירים אל הנחל עם סימני המים וצועד בזהירות לידם, נזהר בעיקר מהבוץ המתעתע, כי גרב רטובה היא הכאבים של מחר ומחרתיים, ואתה מדלג מעל הזרם הדקיק ובא אצל העלייה הקטנה: שלושה צעדי ריצה ואחריהם טיפוס זריז של מטרים אחדים ואחריו עמל של ארבע גפיים בדרך אל המישור האמצעי. שם אתה בא בדברים עם חמור תועה, קשור רגליים ואומלל, נובח בחזרה על שני כלבים ומנופף לזנב שועל, מניד בראשך לעקרב שנמלט אל הצל שלא יודע מנוחה ומחפה עיניים וקורץ לדורס גדול שנסחף מדרום.

אחרי שעתיים אתה בתחתית הגבעה, תוהה אם הקיוסק עם המילק שייק למעלה פתוח אבל יודע שהוא תמיד סגור וממילא למי יש כסף למילק שייק, תוהה שוב מה לקח אותך למסע האווילי הזה, וגורר רגליים בעלייה הגדולה. בזהירות עכשיו. האבנים כאן קטנות וחלוקיות ובוגדניות, ולא פעם סגדת כאן אפיים ארצה, שלא בטובתך, ואין כאב משפיל מכאב ההשתטחות הזה, וככה אתה עולה ומטפס, ושוב נעזר בידיים על הקרקע, או מניח אותן בכבדות על ברכיים עמלות, וכשהירכיים צועקות "לא עוד", אתה מגיע ועומד שוב מול אסופת הבטון הלא ברורה הזאת, על מגדלה הצר ופלטת הבטון המשולשת והקעורה ויתר האלמנטים החיזריים כמעט הנטועים בראש הגבעה.

בצבא יקראו לזה גבעות גורל ולא יבינו איך אתה מנווט בלי מפה, אבל בשבילך זו תמיד תהיה "האנדרטה", מחוז כיסופים אין בו חפץ. המסע האחד, הקבוע, שאתה עורך רק כדי להגיע ולהסתובב ולחזור עייף הביתה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: