התאונה

בגיל חמש, אוצרו הגדול ביותר היה הג'יפ הירוק שלו. היום כבר אין צעצועים כאלה, וטוב שכך. היתה זו מפלצת פח בצבע ירוק מזעזע, מצוידת בפדאלים מהסוג שמניעים היום בעיקר סירות או עגלות טיולים בפארקים. הוא דיווש בירוק המזעזע לאורכו ולרוחבו של הקיבוץ, בעליות ובירידות, בשבילים, בכבישים ולפעמים אפילו בשטח. ג'יפ או לא ג'יפ?

אבל מכל אתרי המורשת הקיבוציים שחקר באותה העת, ומכל השבילים והמורדות והצירים שפתח וסגר, לא היתה ירידה נפלאה מזו שהחלה במגדל המים והסתיימה בחדר ההורים שלו. אנחנו מדברים על מאה מטר של ירידה ישרה ומתונה, שמסתיימים בעיקול נוח לבלימה ואולי אפילו באיזה כוס שוקו שאמא תכין לו אם היא בחדר ולא עייפה מדי. מאה מטר לילד בן חמש זו חתיכת דהירה של ממש. ארוכה ומהירה ומשמחת, זרועת כלבים המזנקים הצידה בהפתעה ואמהות ועגלות שמקללות בעורפו ו"מה יהיה עם הפרא אדם הזה?"

בימי שישי היו משחררים אתם מוקדם מבית הילדים, מיד אחרי ארוחת צהרים, והוא היה צריך למלא את שלוש השעות עד שאמא תקום ממנוחת הצהרים שלה ואבא אולי יחזור מהצבא. בין שתיים לארבע שררה דממה מוחלטת במשק. מדי פעם נשמעה מאחד מחדרי המבוגרים צעקה להיות שם בחוץ בשקט, אבל בדרך כלל הצעקות הללו כוונו נגד הנחירות של השכנים. הילדים הורדמו באמצעות אלכוהול או שולחו לשדות ולמגרש הכדורגל המרוחק ולמשק הילדים.

על הג'יפ, כמובן, הוטלו מגבלות תנועה של ממש, והוא מצא את עצמו מדווש בין השדות, מתחת לשדה הראייה של טרקטור או קומביין או טנדר שהיו עלולים לנוע על אותם צירים ממש, אבל לא היתה בכך סכנה של ממש. לעתים נדמה שבשעות הצהריים אפילו כלי הרכב נחרו בפאתי הקיבוץ.

וכך הוא חרך את השבילים המקיפים את שדות הכותנה והחמניות, חובט באיזה חצב בודד ומופתע ומחריד מרבצם דרבנים ונחשים ותנים מותשים וסוחט איזו פקעת כותנה ואוכל חובזות בצד הדרך ולעתים אפילו מסתכן בסברס אדום-כתום וזקן למראה ובסוף אוסף איזה צב תועה. שיהיה מעניין עד שאמא תקום.

כששב והגיע עד הרפת בארבע אחר הצהריים, הוא היה מותש וצמא ונלהב. הרנו 4 של אבא עמדה בחניה מול הצרכניה (אז עוד קראו לה אספקה), והוא דיווש בצהלה בדרך אל הירידה הגדולה והשוקו והאבא שלא ראה כבר שבועיים. כשהגיע לירידה השמש כבר ליטפה לו את הפוני, מה שהבטיח שחלפו שעות הסכנה והמבוגרים כבר שותים בכניסה לחדרים את הקפה הקטן שלהם, שקוראים לו "קפזיניו" במבטא פורטוגזי מצחיק.

העייפות ואבא והשוקו בקצה הדרך הזריקו מרץ באבריו העייפים, ועשרה מטרים לאחר תחילת הירידה, הוא כבר פתח מבערים. הרוח הלמה בפניו והכלב של משפחת מיסוק נבח את עידודו והוא טס למטה אל המנוחה והנחלה והשקט שלפני ארוחת השבת בחדר האוכל. מפלצת הפח גנחה במחאה, אבל ככל שגברה המהירות כך מצא עוד ועוד כוח בירכיו ודחף אל קץ הירידה והסיבוב המפחיד שם למטה, והג'יפ המוחה הסכים מחוסר ברירה והמשיך להאיץ. מבוגרים צעקו עליו ממרפסותיהם וחתולים נמלטו והוא הלך וקרב אל קץ המסע.

חוה דגן לא היתה אשה רזה. היו עליה 80 או 90 ק"ג שהתיישבו על אשה קצרה בגובה מטר ושישים בערך, מה שנתן לה חזות של מקרר אמקור בינוני של פעם, עם דלת משיכה נוקשת. היא לבשה הבעת אי שביעות רצון קבועה ונאנחה בתדירות של מזגן קשיש.

למרות שעלתה מברזיל לפני קרוב לעשרים שנה, עדיין דיברה, כמו מרבית חברי המשק, במבטא פורטוגזי כבד. לא פעם היתה עוצרת את אמא בדרך חזרה מחדר האוכל והיתה מצקצקת ונאנחת ומרכלת אתה בפורטוגזית ואפילו העירה איזה פעם או פעמיים שזה שהילד יורד בירידה בכזו מהירות זה מסוכן מאוד. מאוווד מאוווד, היתה מושכת את החולם במבטא המצחיק שלה.

באותו יום היתה מתוכננת לבנה מסיבת יום הולדת בחדר הילדים. חווה יצאה כעת למפתן חדרה ומגש גדול בידיה, בדרך למסיבה. היא לבשה שמלה פרחונית קלה בירוק וכחול צעקניים, והיתה עדויה פנינים ושטופת בושם מתקתק. על המגש העצום שנשאה היו מסודרים ממתקים ומלוחים ועוגת קצפת ושוקולד מבטיחה במיוחד. היא הניחה את המגש מאחוריה, פנתה וסגרה את רשת ההזזה נגד הזבובים ושבה והרימה את המגש וכל הזמן תהתה מהו השאון המשקשק ההולך ומתגבר מאחוריה.

הוא כבר היה לא רחוק ממנה. חמישה עשר או עשרים מטר. שבעה זוגות מבוגרים הרימו את הראש מהקפזיניו וראו את האסון מתקרב, אבל עיניו של הילד היו נעוצות בפדאלים וכל כולו מרוכז במאמץ ברגליים ובהגה. חוה הסתובבה והמגש בידיה, ראתה אותו טס ישירות אליה במהירות של עשרים או שלושים קמ"ש, מבטה נעוץ בחזית מפלצת הפח המתקדמת לעברה – ודממה, מחכה לגורלה באימה. הוא הרים עיניים מההגה וראה משמאל את השפם והמשקפיים של אבא, לובשים מסכת פחד ואת השפתיים של אמא זועקות משהו, ואז הישיר מבט ובהה בירכיים העצומים של חווה דגן ובשולי השמלה המזעזעת המיתמרים לפניו.

האגדה מספרת שהמפגש הטיס את חווה דגן ארבעה מטר באוויר, מרסס את פניה בביסלי בצל וסוכריות עדשים ונועץ בהם את עוגת הקצפת. הוא ליווה במבטו את נסיקתה עד שנבלמה אי שם מעליו, ואז שבה והתקרבה, מכסה את השמיים מעליו במהירות. ואז באה חשיכה רכה ודביקה.

איש לא נפגע. בדרך נס, הרגליים הכבדות לא נחבלו כלל והילד המבוהל לא נמעך תחת המטרוניתה. אחרי התאונה השתררה דממה. רגע אחד ארוך של שקט קיבוצי של ערב יום שבת. שבע נשים מיהרו אל הילד והאשה, לחלצם ולבדוק אותם. שבעה גברים טסו בחזרה אל החדרים, מחניקים פרצי צחוק היסטריים. 

הוא נמלט משריטותיה ומצווחותיה של המטרוניתה לחיבוק האם המפוחדת, ומשם רץ לחדר ההורים ואמר, ללא נשימה: "שלום אבא. אני מצטער על מה שעשיתי לחוה דגן. אני יכול לשתות עכשיו שוקו?"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 בספטמבר 2010 at 14:28

    אני מכיר את חוה דגן, בבאר-שבע קראו לה הגננת נעמי ופעם אחת נכנסתי במהירות עם אופניים לתחת שלה. אצלי היא הפליקה שתי סטירות לחי והכניסה אותי למעצר בגן החשוך.

    • זה אני  On 19 בספטמבר 2010 at 14:28

      הבן יקיר לי

  • כנרת  On 19 בספטמבר 2010 at 19:10

    נקרא. בטח נקרא.

    תכתוב, בטח תכתוב.

  • tsoof  On 19 בספטמבר 2010 at 19:25

    תודה כנרת, וגם למגיבים האחרים (מוזרים ככל שיהיו). קשה להסביר את הצמא הזה לפיד בק, אבל את הטח מבינה. אני יושב פה וכוסס את המקלדת מאז הצהריים.

    (ותודה גם למשתפים בפייסבוק. אני מעריך את מאוד את הסיוע)

  • ענבל  On 19 בספטמבר 2010 at 20:09

    הוי אלפחורס… זה כמובן מצחיק ועצוב ועצוב ומצחיק. מהול טוב.יש עוד כמה סיפורים שמתחבאים שם. לא? מרגישים. חוץ מזה זה לקח אותי לירידה הפרטית שלי עם האופניים, הזכוכיות והצלקת על הברך שנותרה עד עצם היום הזה. נדבר על זה פעם 🙂

  • Shai  On 19 בספטמבר 2010 at 21:15

    Nifla' the stories it reminds me. God forbid.

  • יולי שפירא  On 19 בספטמבר 2010 at 21:40

    מקסים

  • tsoof  On 19 בספטמבר 2010 at 22:59

    יולי: תודה רבה! 🙂
    ענבלוש: מקסימה. כשנשתה בירה נשווה צלקות בברכיים.
    שי: חמוד, אתה מדבר על הסיפור שבו אמא שלך שוברת את היד?

  • מושיק  On 20 בספטמבר 2010 at 7:42

    http://www.wimp.com/rebuildjeep/

  • רות שקדי  On 20 בספטמבר 2010 at 12:07

    הייתי מתה להיות שם כדי לראות את הסצינה האדירה הזו בלייב!

  • רועי רוטמן  On 20 בספטמבר 2010 at 23:51

    איזה יופי של סיפור. יש בו הכל: תמימות נעורים, חיי קהילה, טרגדיה המנפצת את אשליית הפסטורליה ופתרון הקונפליקט באופן שנותן לנו מושג על סולם ערכים נכון וסדרי עדיפויות בריאים מה הם.
    וכל זה – בלי גמדים. שאפו.

  • kookimooki  On 21 בספטמבר 2010 at 8:52

    מש מעניין הבלוג שלך =]
    גמאני פתחתי בלוג, חדש,
    תגיב בבקשה =]
    http://kookimooki.wordpress.com

  • דקלה  On 21 בספטמבר 2010 at 9:14

    יפה, מצחיק.
    אני מאוד רוצה לדעת איך השפיע המקרה על יחסיך עם חווה דגן בהמשך החיים.

    (ובצלקות בברכיים אני מנצחת)

  • tsoof  On 21 בספטמבר 2010 at 9:41

    תגובה מספר 200!

    מושיק: הממ, אוקיי. יופי, תודה לך!

    רותי: מספרים שהתמונות אכן היו משעשעות במידה יוצאת דופן.

    רועי: תודה יקירי, חיממת לי את הלב עד מאוד

    קוקי-מוקי: ביקרתי בבלוגך החדש. מזל טוב והרבה הצלחה. היכולת שלי להגיב על תוכנות פוטושופ מוגבלת ביותר. בעצם: לא קיימת כלל, אבל אני מבטיח לנסות להמשיך ולעקוב.

    ד"ק: מאותו יום הייתי חוזר לחדר של הורי דרך החורשה במקום לעבור בסיבוב ההוא. למבוגרים היה מותר להרביץ לילדים אז. גם לילדים של אחרים.

    ולגבי צלקות בברכיים: בנות, אלפחורס שיחק כדורגל עשר שנים וכדורסל חמש שנים. היו לא מעט תקופות שלא היה ברור אם יש ברך מאחורי הצלקת. לפני חצי שנה עשיתי עוד ניתוח קטן כדי לסלק שאריות של אבן מהברך. היא ישבה שם 25 שנה. ואם מישהי יכולה לנצח את זה, אני עובר להשוות ניתוחים בכתפיים.

    (ושוב המון המון תודה לכל מי שמגיב. וגם למי שרק קורא וחושב שהכותב דביל ובוחר לא להגיב – גם לכם הרבה תודה)

  • hafitouss  On 22 בספטמבר 2010 at 18:17

    צוף, אני לא יודע מי בא קודם, אתה או רוני, אבל מה שבטוח זה שכישרון הכתיבה חולק יופי בין שניכם.
    אחלה סיפור. אחלה כתיבה.

    • tsoof  On 22 בספטמבר 2010 at 23:21

      תודה רבה. רוני היא הבכורה והבכירה. אני בסך הכל אחיה הבינוני.

  • טל דניאל  On 4 באוקטובר 2010 at 9:28

    נהנתי!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: