סיפור על גמד שאבד

"איפה הילד?" היא שואלת.

"אצלך".

"רץ הביתה אחריך", היא מודיעה לי. "לך תביא אותו".

אני מסובב את האופניים וחוזר לבניין. "ילד?", אני שואל בתוך הבניין. אין עונה. אני עולה לדירה שלנו וצועק את ה"ילד" לתוכה, עדיין רגוע לחלוטין. אין ילד. אני עולה לקומה השביעית לחבר. הילדה שם. הילד אינו. ואז בדילוגים לקומה השלישית. אין ילד. רץ למטה ועולה על האופניים ושב אליה.

"חזר?"

"לא חזר".

אין ילד.

"הלכתי לחפש", אני אומר. כבר לא רגוע. וטס על ליפסקי עד משה שרת, ומשם על משה שרת לוייצמן ומוייצמן לפנקס ובחזרה ולרמז עד ז'בוטינסקי ובחזרה ואז על פנקס עד אבן גבירול ובחזרה לרמזור של ליפסקי. אין ילד.

אני חוזר לבניין לדווח. בבטן מתיישב לי תפוח אדמה וגדל וגדל. היא כבר בלי התינוקת, שהופקדה אצל שכנים, יוצאת גם היא לדרך. אני יורד לדה האז ועולה בברנדייס ויורד בשטריקר ועולה בבודנהיימר ושואל את האחיינית בחלון אם הילד שם, אבל היא אומרת ש"לא, ואני בחלון מחכה שיחזור. אמא גם יצאה לחפש". וכבר עברה שעה.

בחזרה על פנקס הביתה, החשיכה כבר יורדת והחג כבר יוצא. למטה מחכה ניידת. רגע של אופטימיות, ואני שואל אם הוא מצא ילד. אבל לא, הוא כאן כי הזמינו אותו, ועוד רגע והאשה יוצאת ומטפסת ויוצאת עם השוטרים ואני מחכה למטה. אחותי עוברת ונוסעת לחפש בפארק ואני נשאר לבד בחניה. השכנה יורדת גם היא לחפש אבל אני שולח אותה בחזרה אל הבנות.

חצי שעה אני עומד שם מתחת לבית, רק כדי להיות תמרור גבוה לילד מחפש. פנקס כבר סואן כמו פנקס והשאריות של יום כיפור היו ואינן ועכשיו זה רק אני והעיר האיומה הזו ולמה באתי לכאן בכלל והילד שאינו. והמחשבות, אלוהים: הילד הזה בא למשמורת קצרה. זה תמיד היה ברור. תמיד עדין מדי ורגיש מדי ותמיד בסיכון והנה הגיע מועד הפירעון. ואיך בכלל מסתדרים עם שתי ילדות?

אני עולה לדירה ומדליק את האור במרפסת ומכבה אותו ומתלבט איך לאותת על חדשות רעות ואיך על חדשות טובות וחושב על מפרשים לבנים ועל מפרשים שחורים ועל זה שבניידת בטח כבר מדווחים שמצאו גופה של ילד ועל ההורים האלה שלא משגיחים על הילד שלהם. חמישים מטר היו ביני לבינה, ואיך הוא נפל לבור בחמישים מטר ברחוב פנקס כשכל עם ישראל שם בחוץ על אופניים?

אני מכבה את האור במרפסת ולוקח את הטלפון ויורד לקחת את האופניים ולעשות עוד סיבוב, והתפוח אדמה כבר השתלט לי על הבטן. אני גוש של אפיסת כוחות ושל אבל ושל בושה. איש בלי ילד. אני לוקח את האופניים המתקפלות ומנסה לפתוח את המעצבנות האלה, חסר אונים וחסר תוחלת ופתאום אני שומע "אבא" אחד קצר ושמח וחושש ורואה את הגמד הבלונדיני רץ את הריצה ארוכת הגפיים שלו לעברי. עוזב את האופניים, אני מחבק אותו חזק חזק ושואל אם הכל בסדר ואם קרא לו משהו ומחייג לאמא שלו ש"יש ילד. הכל בסדר".

עשרה מטרים מאחוריו צועד אסף. עורו כהה ועל פניו סימני זקן ועיניו טובות. "מצאנו אותו בככר רבין", הוא אומר לי בחיוך. ואני מחבק אותו מלטף את פניו ואין לי מלים לומר. רק "תודה שהחזרת לי את הילד שלי".

אני והילד אוספים את הבנות ו"אפילו אנחנו כבר דאגנו" ויורדים להכין ארוחת ערב ופותחים לאמא שמחבקת ובוכה. אני מוזג לנו קוניאק לכוסות קטנות, כי זה מה שפולנים עושים כשהתלונות כבר לא עוזרות, ואור גדול בבית וילד ושתי אחיות וגמר חתימה טובה, ורק החרדה לא עוברת. אפילו שכבר סוכות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On 23 בספטמבר 2010 at 18:37

    גם אם לא היית יודע לכתוב זה היה פוסט חזק. אללה יסתור. הלב.

  • ענבל  On 23 בספטמבר 2010 at 18:49

    אלפחורס, אני מחפשת מילים ולא מוצאת. הכי קרוב שאני יכולה בשפת המילים זה: תפוח אדמה אוניברסלי. (בכיתי קצת אלפחורס אבל אל תגלה)

  • Shai  On 23 בספטמבר 2010 at 18:59

    כוסות קוניאק לכוסות קטנות

  • רועי רוטמן  On 23 בספטמבר 2010 at 21:45

    איזה פחד. ואני עוד ידעתי את הסוף כשקראתי את הפוסט. איזה פחד.

  • רוני  On 23 בספטמבר 2010 at 23:26

    כל פעם שאני רואה אותו הלב קצת מתכווץ וקצת מתרחב מהמחשבה על איך הוא עבר את הזמן הזה, ועל כל הילדים המתים שהיו בראש שלי כשהתרוצצתי על האופניים.
    ועכשיו חשבתי עליך, ועל כמה שאני אוהבת את אחי הקטן ולא רוצה שיקרה לך ככה שוב לעולם לעולם.

  • tsoof  On 23 בספטמבר 2010 at 23:32

    כולם: כן, פחד מוות. תודה שקראתם. רוניצ'קה: נשיקות. לא להבריז בבוקר

  • Shai  On 24 בספטמבר 2010 at 1:46

    I never ever want to be in this place

  • כנרת  On 24 בספטמבר 2010 at 9:58

    פחד אלוהים. גם כשהכל הסתיים בסדר. המחשבה הזאת, שהם כבר לא בבטן וכל מיני דברים, ואין לי שום רצון לסיים את המשפט הזה.

  • דקלה  On 24 בספטמבר 2010 at 10:53

    זה לא נעים להגיד שכתבת יפה דבר כל כך מבעית. הלמות הלב.

  • הופ  On 26 בספטמבר 2010 at 17:33

    יש אנשים שיודעים לעשות מלימונים לימונדה, ויש כאלה שעושים מתפוחי אדמה תפוחיאדה. ואני תוהה האם זו מתנה או קללה.

  • טל דניאל  On 4 באוקטובר 2010 at 9:32

    יופי צפריר בשן, עכשיו אני בוכה עם דמעות.

  • tsoof  On 4 באוקטובר 2010 at 9:41

    טל: אין לך מושג כמה נעים שמישהו חדש קורא את הסיפורים שלי.. ואת רואה, יש כאלה שהם קצת פחות מגעילים.

  • טל דניאל  On 4 באוקטובר 2010 at 10:00

    קרא לי ואקרא לך י'בהרבה פחות מגעיל!!! (((:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: