אבא ובן – רגליים

הרגליים נגמרות לי תמיד מוקדם מדי. אני עוטף גדם בכף יד גדולה. אגרוף אחד מתחת לכל ברך. זה כל הרגליים שנשארו. כדור עטוף בתפר ישר. תפוח אדמה גדול ועגול ומדויק, שאפשר לטעת אותו לתוך שוק וכף רגל עשויים משאריות של נאס"א. כשמכניסים את הגדם לתוך הפרוטזה, אפשר לשמוע סוויש שכזה, כמו מיסב שהגיע ליעדו. אני מביט בפרוטזה ומהרהר בהוראות ההפעלה שהיו מצורפות אליה לו הייתי מזמין אותה בדואר. "עטוף את מיסב הגדם בגרב אחת דקה ובגרב צמר עבה נוספת, ודחוף אותה בכוח אל הלוע הכדורי שבתקרת הפרוטזה. כשתשמע את ה'סוויש', הגדם מצוי במקומו. כעת סגור את הסקוטשים ולבש מכנסיים ממעל להידוק נוסף. מזל טוב! הפרוטזות שלך מוכנות כעת לפעולה".

אני מרגיש את השוקיים שאין לי. שוקיים ארוכות ויפות. בדיוק כמו של צפריר שלי. ארוכות ארוכות, שהסתיימו במפרק יציב וגיד אכילס בריא וכפות רגליים במידה 44, רמז לגודלם של הבנים שלי. שרירי תאומים עגולים ויציבים ובריאים. כאלה שלקחו אותי עד למקום השני בארץ בריצת 1,500 מטר לנוער. "חשוב לרוץ מהר אבל צריך גם חוש מידה", אני חושב לעצמי. הרי ההוא שהגיע למקום הראשון בריצה ההיא לא ידע להפסיק לרוץ. פעם שעט במעלה צפון הגולן ולא עצר עד שהגיע לשבי הסורי. רק אחרי חודשיים החזירו אותו הביתה. "אתה מבין, צפריר, לרוץ הרבה ומהר זה חשוב, אבל אין בזה תועלת אם אין חוש מידה. חוש מידה מכניס כל יכולת לסד הפרופורציונלי שלה. כמו המכתש של הפרוטזה, שבנוי בדיוק בצלמו של הגדם המיסבי שמחכה לו שם למעלה".

היה נהדר לרוץ עם הבנים; לשחק אתם כדורגל. שני שדים גבוהים ויפים ובהירים ומהירים, ועדיין לא יכלו לתפוס את אבא במאוצים בחוף, או לעצור את הבעיטות החזקות שלו בכדור. כמה חבל שהרגליים נגמרו מוקדם כל כך, ולא זכו להפסיד בתחרות ריצה אחת לתומר, או במשחק כדורגל לצפריר. כמה חבל שנגמרו מוקדם כל כך.

צפריר כבר בן 39. הוא יושב על המיטה וגורב גרביים ונועל את האסיקס המיוחדות לריצות ארוכות. הוא בוחן את הציפורניים המעוותות בכפות הרגליים. שני בהונות מנותחים שוב ושוב, כדי להציל את עצמם מזעם הציפורניים החודרניות. הוא בוחן את הציפורניים ונאנח. "עוד שנתיים עד הניתוח הבא". ירושה לא זורקים, אתם יודעים.

הוא מופתע כל פעם שהגרב עוטפת את אמצע השוק, את כדור השריר הכבד, זכר לימי הכדורגל והכדורסל והכדורעף. הוא מעביר אצבע על השערות העבותות שבמעלה השוק, ונוגע בעור וחובק את השריר. הוא מביט בעצם השוק הארוכה ובגיד האכילס הדואב ובכפות הרגליים הגדולות מדי שלו, ושואל את עצמו מתי מסתיימת תקופת ההשאלה, ואיך זה שכל הרגל הזו עדיין פה. מצמיד אגרוף לברך, ומתחת אין תפר. השוק נמשכת ומתכנסת אל מפרק ואל כף רגל, והכל בשר ודם. לא פלסטיק ולא סיליקון ולא שאריות של חלליות. הכל עוד פה. הפיקדון עוד לא הושב, למרות שגיל 35 כבר עבר לפני ארבע שנים. למרות שלעולם לא ישוב עוד ללבנון.

גבי יושב על מיטת חדר המלון ועוטף את הגדמים בידיו, שיכור, הוא מתנדנד על המיטה כמו נחום-תקום קצר, פלג גוף עליון ארוך ומרכז כובד קצר, כבד. מריאן פיית'פול נותנת פס קול צרוד למעטפת שכולה סנטימנטליות. תמיד היה סנטימנטלי מדי. הוא צוחק בקול לנוכח מחשבה שיום אחד יהרהר בנוסטלגיה על הרגע הזה. זה סוף הנוסטלגיה.

הוא לוקח עוד לגימה מהברנדי הזול החביב עליו ועוד שאיפה מהסיגריה. הוא מביט בחור הקליע העגול והקטן בלב המיטה, ודוחף את אצבעו פנימה. החור עדיין חמים ומנחם. כשאתה רץ למרחקים בינוניים, רגע לפני הסוף, השרירים והלב והריאות עושים יד אחת נגדך וצועקים לך שזהו, עכשיו זה הזמן להפסיק. מכאן כבר אי אפשר להמשיך. אבל הוא כבר רץ במסלול הזה, והוא יודע להגיע עד סופו. הוא נאנח ובוחן שוב את נקב הקליע במזרון, ומעביר את מבטו אל לוע האקדח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 6:22

    גם זה דיאלוג, עם מה שיש, עם מה שעשוי היה להיות.
    אני מקשיבה לשניכם באהבה ובפחד.

  • עירא  On 24 באוקטובר 2010 at 7:21

    my hat's off! I'm glad the writing skills pass down in your family so well, I'm sad the pain does too.

  • דקלה  On 24 באוקטובר 2010 at 8:51

    זקוקה לכוס מים. ואז אקרא את זה שוב.

  • chellig  On 24 באוקטובר 2010 at 8:59

    .

    נקודה כדי לסמן שקראתי ואני לא מצליחה למצוא מילים.
    על כשרון? על אהבה? על עצב? על ילד מתוק? קטונתי.

  • tsoof  On 24 באוקטובר 2010 at 9:10

    תודה שאתם קוראים. עירא, עצב יש בכולם, זה הכל שאלה של מינונים. אני מניח שאני עצוב סטנדרטי. בכל זאת, יש לי את כל הגפיים שלי, ואני גם לא דכאוני כמו אבא שלי, למרות שהגנים הם אותם הגנים.

    אנשים עצובים/מתגעגעים אל הורים מתים בין אם מתו במלחמה, מחלה, תאונה או התאבדות. האחרונה פשוט הופכת את הסיפור ליותר פורנוגרפי, אבל האובדן הוא הוא אובדן סטנדרטי. גדול, חריף וסטנדרטי. הגעגוע הוא לא תולדה של התאבדות, אלא של האין. כמו הגעגוע לאבר החבר.

  • אלי  On 24 באוקטובר 2010 at 9:12

    פשוט אין מילים… רוצה עוד…

  • ענבל  On 24 באוקטובר 2010 at 9:15

    קראתי ורציתי להגיב בפרטי כי זה סוג טקסט שאני מכנה "בוקס בבטן", מהסוג שאחרי שקוראים קשה לאסוף מילים ולהתבטא. אבל אתה ראוי והוא ראוי והכתיבה ראויה וזה כאן. אתה כותב כל כך יפה צפריר וכל כך קולנועי (דבר שאני מאד אוהבת). מגיע לך שזה יאמר לפני העולם.

  • ELDAD MISCHARI  On 24 באוקטובר 2010 at 11:20

    צמרמורת עשית לי.
    תמונות שאני רוצה לשכוח העלית לי – ואנייודע שלעולם לא אשכח, ושמדי פעם איזו מילה כתובה, איזה תצלום,יעלו את התמונות שוב.
    ואני עדיין תוהה למה אני, דווקא אני, יצאתי שלם מן התופת.
    ולא, אני לא כועס, כי צריך מישהו כמוך, שיודע כל כך יפה לצייר במלים, שיזכיר לנו שיש אנשים שחיים אחרת – ושנדע להעריך בזכות מי אנחנו יכולים לכתוב כל מה שעולה על דמיוננו, כולל שטויות – בפייסבוק, בבלוגים ובתה-דה גלובוס.

  • עדה  On 24 באוקטובר 2010 at 14:48

    תודה על כתיבתך. ריגשת. אני מודה לך מאוד גם על שסוף סוף בזכותך אתה יוצר פתיחה ומאפשר לדבר על דברים שלא דברו עליהם כך אף פעם ולא העזו לתאר ולגעת בכאב, ברגש, באמת.תודה.

  • tsoof  On 24 באוקטובר 2010 at 16:59

    תודה לכ-ל מי שהגיב כאן ולכ-ל מי שקרא ולכ-ל מי ששיתף בפייסבוק. באמת, זה נפלא לראות שאנשים נחשפים, וזה שאתם גם אוהבים את זה זה בכלל בונוס. עשיתם לי יום טוב.

  • Shai  On 24 באוקטובר 2010 at 19:11

    Tsoofi, the things you carry. I wish you the strength and wisdom to go through these dark storms that are part of your life

  • tsoof  On 24 באוקטובר 2010 at 19:40

    אלה אומרת שהתיאור מזעזע, אבל אני יכול להעיר פה שעבור מישהו שגדל בנוף ביתי של גדמים, אין שום דבר מזעזע בגדם. בגדם נקי יש איכויות כמעט אסתטיות. ואני חושב שהאחים שלי יסכימו עם האמירה המחליאה הזו.

  • שי  On 24 באוקטובר 2010 at 22:30

    מרגש. נוגע בנימים הכי דקים. מוכשר

  • יוקה  On 24 באוקטובר 2010 at 23:58

    חבר שלי, אמרתי שם בחוץ שאני אוהבת אותך.
    אני אגיד לך פה בפנים שעוד יותר אני אוהבת את מי שגדלת להיות מאז אותו שבוע הזוי באבן יהודה.
    וגאה, תוסיף גם מאוד מאוד גאה.

  • tsoof  On 25 באוקטובר 2010 at 0:26

    השבוע ההזוי ההוא, זה חתיכת סיפור. ומעניין שכל האנשים שהיו שם קוראים ומגיבים, נכון? (אלה מגיבה בעל פה)

    באמת התברכתי בך. נשיקות,

  • יוקה  On 25 באוקטובר 2010 at 0:40

    אין לך מושג כמה רגעים מאז עדיין איתי.
    זה השבוע הכי ויויד שנותר לי משנות התשעים.
    אולי צריך לכתוב אותו פעם.

    כשתכתוב אל תשכח להזכיר שהתברכתי בזכות להיות שם אתכם ועל הדרך הרווחתי אהבת נצח לשלושתכם ולאלו.
    אה, וגם שהיה פנאן 🙂

    • tsoof  On 25 באוקטובר 2010 at 0:47

      אני אצטרך לראיין אותך בעניין, כי הייתי בעיקר מסטול. ותראי אותנו, יורדים כרגיל לרמת הצ'אט, ושתזדיין הפלטפורמה. בואי נלך למצוא חדר וזהו. אנשים פה חושבים שאני בחור רגיש.

      • יוקה  On 25 באוקטובר 2010 at 0:57

        אתה רואה? יש דברים שלעולם לא משתנים.
        רק אל תשכח לשמור לוגים.

        וכשתחליט שאתה בשל לחפור תזמין אותי לבירה.
        לילה טוב מותק, נשיקות לשניכם, מלאן.

  • רונית לוי תלמי  On 25 באוקטובר 2010 at 0:49

    מודה לך באופן אישי…כי הרי אישי איבד מאור עיניו ואת ידו…
    גם אנחנו לא כמו "כולם" אמר ילדי כשהייה בן שלוש ואישי שהוא כל כך שלי ואיתי ענה לו ברצינות ובכובד ראש "כן בן,אנחנו כן כמו כולם"..מחבקת אותך חזק אל ליבי !

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 25 באוקטובר 2010 at 7:48

    אמרו הכל לפני. בוקס בבטן זו לא מילה.
    מומלץ בפרוזה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/10/3110-2110.html

    אסתי.

  • tsoof  On 25 באוקטובר 2010 at 9:09

    תודה רבה, רונית. חייב לומר שאני תמיד מופתע מחדש מההקשרים וממה שאנשים רואים בטקסט. למשפחה של נכה הנכות היא טבעית כל כך, שגם כשאתה מתאר אותה, אתה מתאר מציאות – לא פגם או דפורמציה. אולי זה יצא מוצלח כי אני חושב על גדם כמו שאני חושב על כדור או על שדה או על כביש: משהו שיש שם וזה הכל.

    ועוד אחד שנזכרתי בו: פעם היכרתי בחור קטוע ידיים ועיוור. קראו לו קותי. היה איש מרשים ביותר. פגשנו אותו בתוכנית על ילדים של נכים של שמיניות באוויר. 1985 בערך.. 🙂

    אסתי, תודה שאת מגיעה לבקר ותודה רבה על ההמלצה. חיממת לי את הלב על הבוקר. 🙂

  • איילת  On 25 באוקטובר 2010 at 11:05

    חשבתי הרבה מה להגיד, כבר אמרו הכל.
    הכרתי מקרוב את אותם גדמים ואולי לא כל כך מקרוב
    "אין שום דבר מזעזע בגדם. בגדם נקי יש איכויות כמעט אסתטיות" אני יכולה לספר לך שאפילו לעצמי לא יכולתי להודות אף פעם כמה קשה
    היה לי לראות את אותם גדמים, כל כך רגילה לזה הייתי וכל כך לא.
    מתפעמת כל פעם מחדש מהדברים שאתה ואחותך כותבים, מרגישה שמכירה אתכם כל חיי ולא יודעת כלום.
    אוהבת מרחוק ובקרוב גם מקרוב..

    • tsoof  On 25 באוקטובר 2010 at 11:21

      תודה לך, בת דודתי היפה, הקטנה והמתוקה. כמה נפלא יהיה לראות אתכם שוב, עם גמד חדש 🙂

      זה באמת מוזר שאת קוראת את כל זה. איך אנחנו חיים חיים שלמים זה ליד זה ונשארים עם תמונות ילדות שחקוקות ולא משתנות גם כשהמציאות חולפת לה בחלונות במהירות מטרידה. וכן, כשפתאום באה אינפורמציה אחרת היא עשויה להיות מאוד מוזרה וקשה לעיכול.

  • תוצ'יניו  On 25 באוקטובר 2010 at 12:24

    הנני, שד גבוה, יפה, מהיר ובהיר
    כולם מדווחים על בוקסים בבטן
    נפעם מהכתיבה, מהאומץ, היופי
    ובו זמנית גם לא מרגיש כל כך הרבה
    כנראה שקל יותר להתרגש מדברים של אחרים
    כשזה כל כך קרוב אז קשה לראות
    אולי אני צריך לנסוע לאנשהו כדי לראות יותר טוב מרחוק:)
    ואולי גם להרגיש משהו
    for cryin' out loud
    אוהב אותך המון

  • tsoof  On 25 באוקטובר 2010 at 21:50

    אתה מבין, יש לי הרבה חברים וגם כמה חברים קרובים קרובים קרובים. אבל אח. אח אח. לא אחות, אח. כזה יש לי רק אחד. עובדה שהוא היחיד שמרגיש כמוני.

  • Eli Carmeli  On 26 באוקטובר 2011 at 10:57

    יושב וקורא, ואוהב מאוד ! ומרגיש שהסיפור מוכר לי… יושב קצת על הארכיון ומגלה שאני קורא אותך כבר שנה, אבל לא סתם, בדיוק שנה ! הסיפור/ הפוסט הראשון שקראתי היה על הגדם… לא אשכח אותו, הוא היה חד, מאוד אוהב את מה ואיך שאתה כותב, כבר שנה, כל מייל … לא תמיד מגיב (בתגובות בפוסט) אבל תמיד אתה עושה לי משהו, תודה !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: