בלבואה פארק – תרגום

(שיר מספר שבע בפרויקט התרגום של רוחו של טום ג'ואד)

לעתים אני מוצא שאני רוצה אייפון. "למה אתה רוצה אייפון", אני שואל את עצמי, ועונה, אחרי הרהור או שניים "כדי שיהיה לי אייפון." "אתה דביל," אני פוטר את עצמי מההרהור הזה ועובר הלאה.

כל כך אנחנו עסוקים בדברים שאין לנו, ובדברים שאנחנו רוצים שיהיו לנו: נשים, מכוניות, בתים, בגדים, חתיכות פלסטיק מפונפנות עם סיליקון חכם בפנים. כאילו הם ישועתנו, הם גאולתנו והם האושר החמקמק הזה. באלוהים, ככל שאתה חושב על זה יותר אתה מגלה כמה אווילי ומיותר המרדף הזה אחרי הסטייל, האופנה והשוויץ. אני מסתכל לפעמים על שעון הראדו שירשתי מאבא שלי. כמה הוא רצה אותו כל חייו. חודשיים אחרי שקנה אותו במיטב כספו הוא דפק לעצמו כדור בראש. אני מוצא שזה מחכים, אבל יותר מזה, אני מוצא את זה משעשע. הראדו במגירה. כבר כמה שנים טובות. אבל יש ראדו! אתם לא רואים כמה אני מאושר?

וכמובן, ככל שהסביבה שלך יותר עשירה ועסוקה בסמלי העושר האלה, ככה כל העניין הזה מדגדג יותר ויותר. אני יודע כי אני חדש בתל אביב, ותל אביב עשירה לאין שיעור ממודיעין. הכל נוצץ וכסוף ומבטיח, וצריך להודות, זה מעורר קנאה לעתים. הנה, לפעמים אני ממש רוצה אייפון. או ג'יפ. או טריפלקס. "מעוצב אדריכלית".

אנחנו בטח בעשירון העליון של העולם הזה. לזה אנחנו לא שמים לב אף פעם. וכמה מעניינים החלומות של האנשים האלה, בשוליים שלנו. לא במקסיקו סיטי או קזחסטן תחתית, אלא על הספסל ממול הבית. במורד הרחוב, מגלגלים לפניהם את עגלות הסופר עמוסות הפחיות. מה הם רוצים? על מה הם חולמים? אוקיי, בסדר, מקלט ללילה. אבל מה עוד?

הנה שיר על אחד כזה, ואני תמיד מתעכב על הסניקרס שלו. ועל הג'ינס שהוא קונה, "כמו של הלבנים". שיר שמדבר מצוין על הדברים שיש. וגם על החשיבות של הבעלות בחיים שלנו. מעניין להסתכל על זה, כי אנחנו המכוניות הדורסות, ואנחנו הכלים שדוהרים קדימה בלי להביט ולו לרגע לצד הדרך.

  

בלבואה פארק

 

הוא הניח את מצעיו בצד הכביש

ושמי הערב מאפירים

שאף מעט אבקה

ופנה לעבר בלבואה פארק

שם גברים במכוניות פאר

באים מדי לילה להשתמש

באוויר הקריר של סן דיאגו

בשירותיהם של נערי הגבול

 

הוא גדל ברובע מפוקפק

בילה עם רמאים ומבריחים

בלע את בלוני הקוקאין שלהם

והעביר אותם לצד השני של העיר

ישן בבית מחסה

כשהלילות היו קרים מדי

בורח מאנשי ההגירה

המפטרלים באזור הגבול

 

מעבר לחצר המגוננת ופסי הרכבת

ודרך צינורות ניקוז

הם פרשו מצעים בצד הכביש

וכל אחד קיבל שם חדש

היו שם אקסמן והצ'יף

עכבישון בנעליים מטונפות

הם ברחו לקליפורניה

אך בסוף הדרך הרעל כבר זרם בדמם

 

הוא עשה מה שצריך בשביל הכסף

לפעמים שלח מעט הביתה

היתר הלך על נעלי ספורט וקוקאין

ומכנסי ג'ינס כמו של הלבנים

 

לילה אחד משמר הגבול פשט על הרחוב

מכונית ענקית שעטה במורד השדרה

עכבישון עמד שם, לכוד באורותיה

נדרס ועף למרחק

וכשהמכונית הרחיקה משם, עכבישון אחז בבטנו

צלע אל יצועיו בצד הדרך

ושכב שם, טועם את דמו

הוא עצם את עיניו והקשיב למכוניות

טסות לידו במהירות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: