ערב של אושר במיכאל

לאחרונה אני בוחן את האפשרות לקחת כמה מחברי לארוחה מושחתת במסעדת מיכאל במלון רן בתל אביב. פקדתי אמש את המסעדה כדי לשוחח עם מיכאל, והוא אמר לי שאם כבר באתי, אני לא יכול ללכת בלי לאכול כמה טעימות.

שמו של מיכאל יצא למרחוק. הוא היה בן ארבע כשפתח את המסעדה, אחרי שבישל עם סבתו בהרי הגליל במשך 52 שנה. מצויד בתבונה קולינרית מתוחכמת, טאץ' מהמטבח האוזבקי המהולל וסקרנות שאינה יודעת שובע, החל הנער רוקח מני מטעמים כיד הדמיון הטובה עליו, כשכל מנה היא טיל מונחה לחיך, לשפה וללשון. אדוני הארץ, ראשי המשק וניצב בר לב נצפו יוצאים ממטבחו עולצים, מאושרים, בוכים וצוחקים, מעתירים עליו מילות שבח, חנופה והלל. אפילו הרב הקדוש ה-MRI מנתיבות הגיע, ואחרי שהצליח להפריד את החול מן הקודש ואת הטמא מן הצלחת, בירך, טעם והודה ש"אם זה לא כשר, מישהו צריך לקחת את הקדוש ברוך הוא לשיחה צפופה".

חשבתי לדחות את הצעתו של מיכאל הצעיר שהרי כבר אכלתי ארבע מנות ביועזר אחר הצהרים וקינחתי במקנגטס בלאפה אצל מקחסן ביפו, ואפילו זוגתי דולצינאה שידועה בקיבולת שלה כבר איבדה את ההכרה (ואנוכי נאלצתי להשליך אותה בצפרדע של פסולת בניין בירקון). אבל נזכרתי שעם אוזבקים לא מתווכחים, ובמיוחד כשהדברים נוגעים לאוזבקים שצדים את חזירי הביצות שלהם בעצמם עם מסקנטייפ וסכין יפנית, ושיש להם משפחה גדולה בפתח תקוה וחצור הגלילית. אז נעתרתי.

המנה הראשונה, ברבוניה בשמן קיסוס (457 שקל) טבולה באניצי פשתן וצרובה בלשלשת יונים שעופשה בתהליך ממושך היתה לי כהתגלות. בוהה אני בסנה והוא אינו כלה. כמה חבל שנגמרו הברבוניות, אבל עוד זה נתאכל וזה בא, ומיכאל העתיר על השולחן גם פריכיות ארמדיל שטוגן בחלב דודתו, בתוספת לבבות אננס בהבשלה איטית (382 שקל) וצמחי תבלין שגודלו בקיבתו של פואד בן אליעזר. לצד אלה הוגש לי טחול תוכי צרוב (522 שקל) משכשך בטריאקי שנסחט מאשכיו של מלך תאילנד, כשזה שהה בג'אקוזי המלכותי בקוסאמוי, מלווה בתפוחי אדמה אלוהיים שמקורם באדמות שיח מונס שחוזקו בחלודה ממשחטת הרכב בשכם ובשתן גמלים אורגני. וכאילו לא די לי בכל הטוב הזה, הוסיף מיכאל והערים על שולחני גם תקרובת פנקריאס אווז אפוי (943 שקל) בפרחי לילך וחרדל שעובד מקיבת עובד ציבור.

אין מלים לתאר את העונג! דומה שהברבוניה והארמדיל יצוא לשוח בחיכי, במרפסת נורווגית מלכותית, משקיפה על פיורדים נצחיים, בעוד הטחול והפנקריאס פוצחים בוואלס של ערב בארמון וינאי של רנסנס. עצמתי את עיני וראיתי את בת דודתה של סבתי (שנספתה באושוויץ לפני 67 שנים) גומרת וגומרת וגומרת כאילו כל חיל הפרשים הבווארי עומד עליה לכלותה.

עוד אני מנסה להשתיק את הקרובה הצורחת בראשי, ומיכאל בא מצויד בגזוז כוסברה של בין מנות. בלעתי בשתיקה ודבקה לשוני לחכי והיו תותבותי לטוטפות בין כסה לעשור, וחשתי כאילו שוכב אני עם נמר וגדי. בלי בגדים.

עודי מודה ומשבח ומהלל ונתעלו להן המנות העיקריות על שולחני. ראשון עלה ובא נתח נקבת גנו מאושרת (2376 שקל) שנצרב על הגריל עם יין אדום מצומצם ואגן צימוקי מרלו אפופים בעשן וולקני. למה מאושרת, שאלתי את מיכאל, אבל הוא חייך, ממתיק סוד, עד שנעתר וסיפר לי שבנה של הנקבה מונה לסגן בכיר לממונה על ענייני התעסוקה בוולטה תחתית. המהמתי באושר בעודי נוגס בנימוח נימוח הזה, והנה עלתה ובאה רצפת אגן של תמנון חרדתי מארץ האש (1751 שקל), שהושרתה במיצי יונת דואר צ'יליאנית, בצלצלי שאלוט ושקדים טחונים מדרום מזרח ונצואלה. מיכאל, יושב לצדי, האיץ בי לטעום את שאריות הזרע ברצפת האגן, וציין שאת התמנונות צדים רק אחרי שהן מזדיינות, כי אז הן נוטות לקלות דעת ולטעויות אסטרטגיות. היה נפלא. מלא בנפתולי טעם ותשוקות לטיניות, מתעמר בך ומפתה אותך מחד, ואז מתמסר. מנה נדירה.

לסיום המנות העיקריות הובאו לשולחן שקדי קרנף אינדונזי שנקצרו בעודו בחיים (3422 שקל), ואשר תובלו בתפרחת בפאלו ועלעלי חסילונים ורדרדים ממימי ימת מרמרה. והיתה גם הפתעה: מיכאל הביא עמו את הקרנף שצפה בי לועס את שקדיו ושאל, במבטא ייקי, אם הבשר עשוי כהלכתו. ליקקתי את אצבעותי והנהנתי, והקרנף (מסתבר ששמו לודוויג) סב בנימוס ושב למטבח.

מיכאל שלח לאחר מכן נוזל לימפה של זברה, מותסס בעלי רוזמרין ונגיעות שלבקת חוגרת, כדי להכין את חכי למנות האחרונות.

ראשונה הגיע מנת קיש נתחי אבטיח (1211 שקל) במסקרפונה שאיבד את דרכו עם פולי שוקולד שעובדו במעי הגס של יאק טיבטי ומיצי אבולה. אליה התלוותה עוגת שורש סירפד מעודנת (1762 שקל) בניחוח בואש סומטרי ומעוטרת נתחי ירגזי מצוי צרובים בתותה של בתולה אינדונזית וכן לבבות גללי טלה אפויים (1432 שקל) בפתיתי אבץ קונגולזי ורסס פטרוזיליה אפגנית ספוגה בדם מארינס אמריקני.

איך לתאר את זה? נחשולי מתוק וחמצמץ, גאות של פצפוצים לצד שפל נימוחות. אני זוכר את עצמי נאנק בעונג ומתייפח מאושר, מתבולל אל תוך המגשים והחמגשיות והמסטינגים כאילו אין אני מוקף בראשי המשפחות העשירות בישראל ומשפחות הפשע ומשפחת השכול. קיבתי חישבה להתפוצץ אבל ממילא אף פעם לא היתה חזקה במתמטיקה, ויצא לה רק 42. הבנתי שהמטבח של מיכאל הוא הוא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום והכל.

ביציאה נישקתי את ידו של השף הגאון וגם הבאתי לק כי נשאר לו שם משהו מהמטבח, ואמא תמיד אמרה לי שאוכל אסור לזרוק.

לא משנה מה המחיר, בקרוב כולנו נשוב וניפגש במיכאל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shai  On 25 בנובמבר 2010 at 16:33

    Loved it!

  • Ruth Benedict  On 25 בנובמבר 2010 at 17:07

    זה מעבר לפרודיה. מרכיבים מעולים! הקומדיה האלוהית הזמינה את התפריט ל-35 במאי.

  • tsoof  On 25 בנובמבר 2010 at 20:06

    תודה חברים 🙂 שי, נשיקות לבנות ולך גם.

  • כריש נמר  On 26 בנובמבר 2010 at 1:33

    טקסט חד פעמי
    תענוג נטו

  • דחניאלה  On 30 במאי 2011 at 20:13

    עצוב, אבל עד הקטע עם הלשלשת יונים חשבתי שזה אמיתי.

  • מזי  On 31 במאי 2011 at 10:49

    בטח שאתה מפרגן לו… בטח לא היית צריך לשלם אגורה על רצפת האגן של התמנון החרדתי. ככה זה שיש קשרים…

  • מרינה  On 5 בספטמבר 2011 at 21:35

    ענקקקקק

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בספטמבר 2011 at 23:53

    אח-אח-אח ג א ו ן !!!! הצפריר הזה
    שתהיה לי בריא!

  • אריאלה פיקסלר אלון  On 6 בספטמבר 2011 at 8:30

    בחיים לא קראתי פוסט של מישהו 8 פעמים ובכל פעם הגבתי באותה צורה : עונג צרוף.
    נקרעתי מצחוק .

    אלוף !

  • ruthy  On 6 בספטמבר 2011 at 8:46

    ממש מתבישת להגיד אבל חייבת הייתי לקרוא פעמיים ..לא יכולתי להתרכז מרוב צחוק…פשוט מעולה, מצחיק בטירוף והזוי לטעמי…שאפו על הכתיבה

  • tsoof  On 6 בספטמבר 2011 at 9:11

    תודה רבה לכל מי שקרא את זה ביומיים האחרונים ובמיוחד למגיבים. נחמד להיזכר :).

  • דורון מבקר במסעדות  On 7 בספטמבר 2011 at 21:26

    לא יודע אם לצחוק או לבכות….מצד אחד בהחלט מצחיק, מצד שני יש הרבה כאלה שאוהבים להתפלצץ בכתיבה. אני אישית משתדל מאוד להיות בגובה העיניים, ישר ולעניין בלי כל מיני תאורים קיצוניים ומיותרים…נהנתי לקרוא…גרמת לי לחשוב.

  • תמר כהן  On 20 בנובמבר 2011 at 17:53

    חחחחחחחח כמה טוב הצחוק לבריאות ….
    אני מבינה שראית את התופעה כבר בימים מאד קדומים .
    כל הכבוד לך .

  • מירי  On 20 בנובמבר 2011 at 17:56

    האמת היא שנורא בא לי לאכול במיכאל, אבל הבעיה היא שהמחירים קצת נמוכים עבורי, אני רגילה למנות שמתומחרות לפחות ב-10,000 יורו הפירור.
    תודה צוף, זה היה עונג צרוף.

  • מודי זליפא ונחמה פלג  On 21 בנובמבר 2011 at 8:46

    ויענקל'ה, 52 שנה בעסקי ה"אכול בלי לשלם", בוודאי היה אומר ממקום מושבו על המרפסת של מלך סיאם: סחתיין.

  • חליל אבד רבו  On 21 בנובמבר 2011 at 10:25

    אהבתי עד כלות תפיסתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: