הנפילה

מעניין שלא נזדמן לי עדיין לכתוב על זעזוע המוח של תומר. דווקא טרומן קפוטה השיב אותי אליו. בעצם, הוא השיב אותי אל הספות של הורי, שעזבו את ברור חיל ב-78 וקבעו את מושבם בקומה החמישית של בית דירות גבוה (שבע קומות!) בקצה רחוב אלעזר בן יאיר, בפינה הדרום מזרחית של ערד. אבל כשאני נזכר בערד אני נזכר בנפילה ההיא של תומר.

עיר הפיתוח נבנתה והלכה. מעבר לכביש סמוך נבנו פרויקטים בעצלתיים, בקצב של חמש שנים לבניין. היו שם ערימות של חול רך צהבהב או אדמה אדומה רכה ולחה, שהיינו מתפלשים בהן בצהלות בני שש, וגם בזהירות מה, שכן מיני ברזלים היו טמונים בהן, ולעולם לא ידעת אם הזינוק הבא יסתיים כרגיל בקריסה מאושרת בחול החם, או שמא בשיפוד קר ומחוספס בבני מעיך. היה שם אושר קר ומחושב של ילדים שעוד לא יודעים כי יגדלו על ברכי יחידה 101 ומאיר הר ציון, אך הנה הנה הם פותחים דלת בעצמם.

מחלון הסלון ההוא ניבטו לא פעם שיירות גמלים, אבל למה להביט החוצה? שהרי בסלון אני מהרהר. שלושה חלקים היו לו. כאלה שמכונים כיום 3 + 2 + 1. ספות נוקשות אפורות ורבועות, שגללי צמר עדינים עוטפים אותם, כמעט כמו חול המדבר מסביב, שורטים מעט ידיים ושוקיים, ומכאיבים איזה כאב מתוק בכל רביצה של ישבן או בטן.

הסלון נשפך אל מטבח ובו פינת אוכל קטנה מצד אחד, ומצד אחר, משמאל ליציאה מהמטבח, אל מסדרון צר וארוך. אם התהלכתם במורד המסדרון היה משמאל חדר אמבטיה עם דוש ואמבט ושירותים ומכונת כביסה, ומולו חדרה של אחותי הגדולה, שרון המכשפה. אחרי החדר האסור ההוא הגיע החדר הגדול של תומר ושלי, מיטות ילדים שוכבות זו מול זו, ועל קיר ניצב להן, מכתבת ענק זוגית, מצוידת בכל אחד מצידיה בארבע מגירות מתחת ושלושה מדפי ספרים ממעל. בקצה המסדרון שכן המקדש המסוכן של הורי, שמוטב לא להפריע להם כשהם שבים ממשמרות הלילה או מימי הלימודים המתישים שלהם. הצהלות שקטו כשאחד ההורים היה מתמוטט אל מיטתו, ומי שלא השכיל לשתוק סבל את נחת זרועם.

בערב פסח 1979, מוטב היה לכל בר דעת לא להתעסק עם אמא. היא יצאה אותו בוקר מחדרה, עדיין עוטה מגבת מעוגלת בדיוק שטני על ראשה, סיגריה בזווית פיה, ומבט מזרה אימה בעיניה. הבנתי מיד: היא הולכת לשטוף את הבית. ובגיל שש כבר היה הילד של אמא שלי מצויד בהבנה שכשהיא שוטפת את הבית, מוטב לו להיות בכל מקום, ובלבד שלא יהיה זה בבית.

לא היתה ברירה, אחזתי בידו של הקטן, הנעלתי את נעליו, ובאצבעותי החלשות ("אין מספיק כוח באצבעות!" פסקה המומחית, דודתי שטיפלה בילדים לקויי למידה כבר אז, והשאירה אותי עוד שנה בגן חובה) קשרתי את שרוכיו בקשר פרפר – ומילטתי אותי ואותו אל המסדרון והמעלית.

שיחקנו מתחת לבניין שעה או שעתיים, בכדור גומי שמישהו השאיר בדשא וגם בריסוק בלטות, איתור נמלים ואיסוף פרות משה רבנו. ואחרי כל אלה: יצאנו להרפתקאות! דרך מגרש החנייה הגדול אל אחורי הבניין, ומשם אל גרמי המדרגות השטוחים והקצרים – חמש או שש מדרגות כל אחד. מצוידים בתריסים מפרויקט בנייה סמוך – ארבעה תריסים חבוקים זה בזה עבור הקטן ושלושה בשבילי, התיישבנו במזחלות המאולתרות שלנו וטסנו במורד. אחרי עשרים דקות מיצינו גם את ההרפתקה הזו.

תומר כמו תומר, קטן אבל ממזר גדול ומהיר, נטש את המזחלת והחל רץ לעבר מרכז הכוכב. המרכז, מבנה טרומי בצורת, ובכן.. כוכב, ובו מכולת, ירקן, מספרה ותופרת, היה מרוחק כחצי קילומטר מהבית. היום זה נשמע מרחק רב בשביל שני דרדקים קטנים כל כך, אבל אני כבר הלכתי מדי יום לבית הספר המרוחק קילומטר מהבית, ואף חציתי כבישים ראשיים לבדי. הכוכב לא נראה רחוק, ובכלל, הדרך אליו היתה על רחוב ללא כביש, כך שלא היתה כל סכנה.

כסף לא היה לנו, חלילה. לא למסטיק ולא לסוכריית תרנגול אדומה על מקל. למען האמת היינו עניים מרודים, אי שם בתחתיות העשירונים התחתונים. כדי לאכול ממתק היינו לא פעם נכנסים לאיזו מכולת ומגלחים משהו מאחד המדפים. אבל היעד הפעם לא היה המכולת, כי אם מגרש המשחקים הקטן שמולה: ארגז חול מעוגל בקוטר של עשרה או שניים עשר מטרים, ובו נדנדה ומגלשה ואולי עוד משהו, והכל מט לנפול, במיטב המסורת הבטיחותית של שנות השבעים. תומר אץ לו מיד למגלשה, ואני, כרגיל, במאסף. שומר על "הזנב" שלי. מאחור.

השתעממתי מעט אחרי כמה עליות וגלישות, אבל תומר המשיך בשלו. לפיכך, הפסקתי לטפס על הסולם והייתי עולה על המגלשה עצמה ושב וגולש, שוב ושוב, עד שפעם אחת נפגשנו פנים אל פנים: אני מעפיל והוא מטפס.

אבל בפעם האחת ההיא העולל נבהל משום מה מאחיו הגדול, ועשה את שאין לעשות. ידיו נשמטו מהסולם ונפרשו ימינה ושמאלה. פניו עודם אומרים בהלה אחת ומיד זו מתחלפת בבעתה אחרת. תומר גילה שאין מאחז לידיו, ובאיטיות מחרידה התמוטט לאחור ונפל את מלוא שני המטרים על גבו. ולמטה לא השמיע קול, למעט הד הפגיעה העמום בקרקע.

לרגע עוד הרהרתי אם לגלוש למטה או לרדת בסולם, אך כעבור הרף כבר הייתי לצידו. מהכוכב החלו מגיעים מבוגרים בריצה, ואני הבטתי בהשתוממות באדום שנקווה מסביב ראשו. הירקן ערסל את הקטן מתחת לשכמו וברכיו, ורץ למכונית ומשם לקופת חולים. ואני רק התבוננתי באימה איך בן חסותי נחטף ונעלם במושב האחורי של וולוו ישנה.

את הדרך חזרה עשיתי בריצת אמוק, אך זו התמשכה משום מה עוד ועוד. אולי גם נפלתי ונחבלתי בדרך, אבל למי היה זמן לתת את הדעת על ברך שרוטה? פתחתי את הדלת, מביט באמי, אמזונת ספונג'ה זועמת משכשכת במים, מגב בידיה, ומעשה שטן: המגבת והסיגריה נותרו על עומדן. בטרם תרים עלי קול התפרצתי וצעקתי "אמא, תומר נפל. זה רציני".

ולה היה ברור משום מה, שאם משהו חשוב לי מספיק כדי להפריע את שטיפת הבית ולהסתכן בכניסה למוטת הסטירה שלה, הרי שזה אכן רציני. היא לא אמרה מילה. הסתובבה, רצה להתלבש וחזרה אחרי דקה. את הדרך חזרה לכוכב כבר רצנו ביחד.

כשהגענו נכנסה לירקן והשאירה אותי בחוץ. היא בשיחת גדולים ואני בדאגת קטנים. היא יצאה מכורכמת פנים עם אחד שהכניס אותה לאופל אסקונה ונעלמה גם היא, בלי לומר מילה.

ואני? אני צלעתי הביתה בשקט, התיישבתי וחיכיתי לרע מכל. "הרגת את האח שלך", יגיד לי השוטר בדרך לבית הסוהר. ואמא אולי עוד תספיק להוריד לי איזה שמיר לפני שלא תרצה לראות אותי יותר לעולם. אפילו שרון לא הציקה לי בצהרי היום ההוא. דומה שהספיק לה כל שסיפרתי, וגם היא התכנסה בחדרה וכססה ציפורניים.

בארבע או חמש הם חזרו. אבא גבוה, אמא עייפה וילד בלונדיני קטן, ראשו אפוף תחבושת לבנה מעל האוזניים, ושקית במבה (!) בחיקו. אפאתי ומזועזע, הקטן כיבד אותי ואת אחותו במעט במבה לפני שהתפנה להקיא. "זעזוע מוח קל", הסבירו לנו. הוא יילך לישון ויהיה בסדר עוד יום או יומיים.

את התחקירים והתוכחה שבאו אחר כך אני כבר זוכר פחות, וגם אלה לא לוו באלימות או צעקות. רק ניד ראש פה וספיקת כפיים שם. אבל כל זה כבר לא הזיז לי כהוא זה. הגמד חזר, ומחר הכל יהיה בסדר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלינוריגבי  On 27 בנובמבר 2010 at 10:13

    מעולה

  • כרמלה  On 27 בנובמבר 2010 at 10:31

    צפריר, הכתיבה שלך שורטת בלי מאמץ בכלל. כמה כאב בתוך תיאור אגבי כמעט של יום בחיי ילד,אלא שלא כל ילד עובר ימים כאלה ולא כל אחד מצליח לגעת ככה. אתה כן.

  • דקלה  On 27 בנובמבר 2010 at 17:44

    כואב לי בראש. יפה יפה.

  • tsoof  On 28 בנובמבר 2010 at 1:57

    איזה כיף לי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: