חצי סיפור

פעם בשבוע אני מפנה לעצמי קצת זמן איכות, ככה, רבע שעה, ויורד למטה לפיצוציה לקנות לי בזוקה. כל אחד צריך קצת זמן לעצמו, לא ככה? וגם איזה פינוק. ולי יש את הבזוקה שלי. אז פעם בשבוע, כמו שכבר אמרתי, אני מתקלח ומתלבש ויפה והולך לפיצוציה בשביל הבזוקה שלי.

קיצר, היום  הגיע הרגע הזה הפרטי שלי, והתגלחתי והתקלחתי ולבשתי את הנעלי נמרוד החגיגיות שלי, וירדתי למטה.

"אין בזוקה", אומר לי ההוא בפיצוציה. ככה, מסנן לי בין הקעקועים והפירסינג שלו בשיניים. "נגמר".

מכירים את זה שהלב נופל לכם לרצפת האגן ומחליק משם לכיוון הירך וככה יורד לכם בתוך המכנסיים עד שהוא שוחה במיץ של האקזמה של הבין האצבעות? ככה הרגשתי. אולי קצת פחות טוב. וגם כן חשך עלי עולמי וכאלה, והיו לי כל מני מחשבות על איך זה שהחיים מובילים אותך בנתיבים פתלתלים ועל איך שאתה לא יודע להעריך את מה שיש לך עד שאין לך את מה שיש לך ועל איך שלפעמים אקונומיקה עלול לשרוף בפי הטבעת.

"אבל יש בזוקה ענבים", הוא אומר לי.

"מה זה בזוקה ענבים?".

"זה בזוקה בטעם ענבים".

ישועת השם כהרף עין! חזרה לי התשוקה לחיים והחיוך לנשמה, ושמעתי דנדון פעמונים של כנסיות וצפצוף ציפורים וקרקור תרנגולות וחרחור של חולי סרטן ריאות ופצפוץ של עצמות שורש כף יד ועוד כל מיני פעלים מרובעים אידיוטיים שנכנסים לפעמים לסיפורים של אנשים כשבאה להם השמחה ללב ויורדות להם החומות של ההגנה על הטקסט, ונזכרתי פתאום בכל הטוב שבעולם והחן שביקום והנעים שבאישה והמגרד שבאקזמה. אז אמרתי לו להביא לי אחת.

"24 שקל".

שילמתי בלי למצמץ, פתחתי וראיתי שהתחלף הנייר עם הבדיחה, ולא רק זה, אפילו בעתידות היה כתוב לי "עד גיל 34 תגיע לפתח תקוה". משהו מת בי בפנים, אבל הבנתי. זו דרכו של עולם: כשמותחים מותגים תמיד יש מישהו שמשלם את המחיר. וחשבתי לעצמי שבקצה של הזווית של הגזוזטרא של העין אני אפילו מצליח לראות את הבאב אל וואד של האגדות המתות, והיו שם זרוקות פרסומות לוופל טוב טעם ופרילי שקוראים לו יוגלי וקורן פלייקס בטעם אלפחורס וביסלי וניל ובני בגין, אבל אז עבר לי החזיון. אז טעמתי.

היה גועל נפש. אתה מצפה לטעם הוורוד ורוד הזה ואז פתאום מקבל טעם בדיוק כמו של פריגת ענבים אבל קצת קשה מדי ודביק, וכל זה ככה יושב לך הקו פרשת המים של הרפלקס הקאה. התאפקתי ולעסתי, וכמו שאני מתרגל לטעם הנורא הזה, נשכתי משהו קשה ונשברה לי טוחנת.

"אאח", צרחתי.

"תיזהר מהגרעינים", ההוא מהפיצוציה הרים את הראש מהטופס של הטוטו. מסתבר שזה היה בזוקה מהשאריות של הענבי טלי מאוקטובר, שיש להם גרעינים מאבן ירושלמית.

חזרתי הביתה דואב ועצוב, גם שהלכה הטוחנת האחרונה וגם על הזמן איכות שהיה לא מי יודע כמה איכותי. חשבתי להקים קבוצה בפייסבוק נגד הבזוקה ענבים ונגד ענבי טלי, אבל הסתבר שמישהו כבר עשה את זה, ואז גם גילו שטלי כוסית עולם וגם שנהרס לה הבית בהתקפת הגמלים על יישובי הערבה בשבוע שעבר, ומאז כולם תורמים לה קומקומים חשמליים וטוסטרים וכל מני דברים מהחברות של ויזה שההומלסים פה לא לוקחים יותר. בקיצור, נראה קצת סר טעם.

וככה ישבתי לבד עצוב ונוגה ונבזה וחשבתי על כל הדברים שקורים כשאתה לבד ועצוב ונוגה ונבזה, עד שבאה האלפקה שלי ואמרה לי, "אל פחד, פאקו", ונעלמה, והשאירה אותי פה עם חצי תאוותי וחצי טוחנת וחצי סיפור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב איתמר  On 6 בדצמבר 2010 at 18:48

    תראה, הבזוקה של היום זה לא הבזוקה של פעם. לא שמת לב שהביאו לה גירודים מכל הצדדים, שהטעם היה מחזיק בפה 30 שניות בדיוק, ואף על פי כן, היא עלתה יותר מעשרים אגורות. אני אומר לך. זה כל בגלל שה**** המז**** גנבו לנו את המדינה (נא השלם לפי נטיותיך הפוליטיות)

  • אורי  On 7 בדצמבר 2010 at 10:44

    היו לך יותר טובים. טיפה מאמץ בפעם הבאה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: