גשם ושעון

מה יש לו לילד מיום שנולד, מלבד ההמתנה הארוכה והמייגעת שתיגמר כבר הילדות הזו? ולא זו בלבד שנגזר עליו לחכות ולחכות, הזמן, תעלולן אכזר שכמותו, משחק לו משחקי מתיחה והשתהות כשהילד עודו ילד, ודומה שכל רגע שעובר בעת שהילד ילד והנער נער, ארוכים ומייגעים הם לאין שיעור מכפי שיהיו כשיגדל ויהיה לגבר. וכך, כשיגיע סוף סוף ליעדו, גברותו, יגבר שוב הזמן ויהפוך מהלכו והרגליו, ויאוץ לו כאחוז טירוף לעבר הזקנה. אבל עוד לא נדון בזה, כי בסיפור הזה הילד עודו ילד.

וכך זוחלות שנות הילדות הסוערות, ארוכות ויגעות ואיטיות כהליכתו של ישיש בשדרה, שעון על איזה פיליפיני שקורץ מאיזה אין והוא הולך ומתייגע בצידו הזהיר והחלוש של הישיש, ומתובלות השנים בבתים חדשים ובחברים חדשים ובאויבים חדשים ובמטלות חדשות ובמטר אינסופי של מלל וכעס ויגון שממטירים עליו הוריו, שעודם מנסים לגדל את עצמם, ובוודאי שאין להם את הכלים והרצון והשמחה הנדרשים כדי להעביר ילד דרך איזשהו מסלול של אושר. רק שיגדל כבר.

והילד כבר בן 12, והוא נוסע בוקר אחד לראשון לציון הרחוקה, לבקר את זיו, חברו מן השנה שעברה, שאת חלקה בילה בעיר הקטנה והרחוקה הזו. הילד נדבר עם אביו שזה יאסוף אותו בדרכו חזרה מתל אביב לעומר, ומתפנה למני מעשים שעושים ילדים עם חברים ותיקים: הם מחליפים חוויות ומשווים משהו מן הלימודים. זיו תמיר ומסודר כגרמני, וביתו, יש לו את ריח הנקניק והלחם הלבן של משפחה מושלמת, שאין לה שובלים ואמרות שמתנופפים לכל עבר ואין לה פינות עזובות וזכרונות מודחקים. יש בה סדר: אמא בבית ואב בעבודה וילדים גרמנים מנומסים, לבושים כהלכה, חולצותיהם דחוקות אל מכנסיהם ובלוריתם סדורה.

האם מביטה שוב בתימהון-מה בפרא האדם הזה שהוא חברו של בנה ונאנחת מעט וחושבת לעצמה "איזה מסכן", ככה להיקרע בין הורים פרועים וקרועים, שהולכים ושבים ועוזבים וחוזרים ונפצעים ונמעכים ומאוחים מחדש לכדי משפחה אומללה. והיא נושמת עמוק ושומרת את הכל בלבה ומציצה שוב בשעון. בחוץ דצמבר סוער ורטוב, ואביו של הפרא כבר היה צריך לבוא לפני שעה, אבל עדיין איננו.

בשמונה בערב היא מחייגת אל בית הפרא בעומר. עונה לה אבי הפרא השוכח, והיא מזכירה לו, והוא נאנח "שכחתי", ושב אל מכוניתו, ורק באחת עשרה בלילה הוא שב, מלא בושה ובקשות מחילה, עם בנו, אל האם המתגעגעת והזועמת. והילד העייף, כל כך הוא מתבייש, שיותר לא ישוב אל חברים ישנים, שהרי מוטב לנצור כמה זכרונות עבר ולדחוף את גלגל הזמן הַלֵּאֶה הָלְאָה אל הבחרות, מאשר לשוב לאחור אל הרפי הנוסטלגיה הדואבים האלה, שטומנים בחובם את כל אסונות בושתו הישנים. לא! מוטב לשכוח מאשר להיזכר במבוכה מחדש.

שבוע אחר כך, ולאחר שכנועים בלי די, מובילים את הילד לבאר שבע, לפעולה של מכבי הצעיר. הילד יידע עוד תנועות נוער רבות, אך לא יתמיד באף לא אחת מהן, עד שיעשה את דרכו לנח"ל באיזו מסגרת נוער עובדית שנזדמן אליה בטעות. את המפגש הבודד עם מכבי הצעיר ניתן לתלות רק בתחנוני אמו ובאיזשהו זיכרון של שרי מהקיבוץ, שעברה לבאר שבע לפני שנים רבות, וכעת היא שם, בקן המכבים הזה על ספו של חנוכה.

שרי היא עוד אחת מני רבות שהתגנבו אל לבו במהלך השנים והמתיקו ומררו במשהו את הזמן הזה שיש להעביר עד הבחרות. עוד אחת משרשרת ארוכה של ילדות ונשים צעירות שנִבְּטו מנגד, ושערג אליהן רגע או שנה, ולא ניגש לעולם.

וכך מצא את עצמו יורד ממכוניתו של אביו, ושוב נדבר עמו שיבוא האב ויאסוף אותו בעוד שעתיים, וישב שם בפעולה הזו של ילדים שלא הכיר, והעז מעת לעת להציץ בשרי שהיתה גבוהה וארוכה וחיננית, ושהיתה רחומה דיה להנהן לו לשלום כשהגיע. אחרי שעתיים של שתיקה מהורהרת, שם את פעמיו אל תחנת האוטובוס להמתין לאבא, וארובות השמיים נפתחו. צעדיו הארוכים לא הצילו אותו מהשטפון, ובסוף הדרך הקצרה אל התחנה היו גרביו ספוגות מים, ושולי מכנסיו רטובים כהוגן, וחולצתו ומעילו דבוקים לו אל גבו והוא רועד כולו מקור, וכך התיישב בתחנה, ללא שעון, לחכות לאבא.

שעתיים ישב שם, קפוא ורועד וסבלני. בימים ההם עוד לא היו טלפונים ניידים. כשהיית קובע להיפגש, היית נסמך על מילתו הטובה של אדם ועל תכנון זמן מסוים ועל כוונתם של שני הצדדים להיפגש באיזו עת מדויקת. וכך היה תמיד, אלא אם האדם שנדברת להיפגש אתו התעכב או נתאחר או נקלע לפקק או תאונה. או שכח. שוב שכח.

אחרי שעתיים גלשה האולדסמוביל הגדולה של אבא, וכשהתיישב מילאו אדים את משקפיו ושוב הוא הרגיש כמה קר לו, ואבא סטה ממנהגו לקרר את המכונית גם כשקפוא בחוץ, וחימם אותה ועזר לו לפשוט את מעילו וקנה לו איזה חטיף של שוקולד ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה.

והילד שב הביתה לשקט של חדרו וחדל לקבוע פגישות עם אביו, שהמולה גדולה כל כך יש לו בראשו, שאת בנו הוא שוכח לעתים קרובות מדי. ואחרי יום חיכה לו על מיטתו שי של סליחה מאביו, שעון קאסיו דיגיטלי, שיוכל לספור בו את הזמן שהוא מחכה לאבא, ואת השנים שעוד נותרו לילדות הארוכה והאומללה הזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On 11 בדצמבר 2010 at 20:46

    אאוץ' אאוץ' תקתוק לב והולם שעון.

    אוהבת כל כך את התחלפויות הפרספקטיבה שלוקחת זום אין אל הילד של אז וזום אאוט אל המסתכל מהיום, הולגרמה של זמנים.
    והמון לב גם.
    תודה.

  • רונית  On 12 בדצמבר 2010 at 11:27

    חיבוק מאוחר לילד הרטוב והממתין. לבי איתו..

  • מיקי גוריון  On 12 בדצמבר 2010 at 14:10

    הייתי שם על המרפסת ברחוב הירקון על הים מחכה כמעט חמש שנים.
    ממאני לא בוכה אני לא בוכה אבל קר לי שם בתחנה.
    ול סערה ואני מחכה.
    אבל הוא היה בירושלים.

    צפריר,אין לי מלים.אתה סופר.אוהבת אותך.

  • רות שקדי  On 12 בדצמבר 2010 at 15:24

    כוססססססססאממממממאמק. איך אני מכירה את התחושה הזו מקרוב.
    ההורים שלי מאחרים כרוניים.

  • tsoof  On 12 בדצמבר 2010 at 18:13

    תודה על התגובות.. נחמד שמחבקים אותי.

    זה יותר זכרון של גשם מהול בתרגיל בכתיבה מכאב רוטט וזוחל שלא עוזב. אבל אני, נותנים לי אמפתיה אז אני לוקח אותה ונמלט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: