Dancing in the dark

האנשים התל אביבים הם בני 28 לעד. וכשהם לא מסתובבים ככה בחוץ הם חוזרים לז'ורנלים המבריקים והדו-ממדיים שלהם. הם תמיד מוצאים חניה לג'יפים המטאליים שלהם ולמכוניות הספורט האדמדמות שלהם. לפעמים אני חושב שאת כל הבאוהאוס הזה פשוט מעצבים מסביבם, כדי לא לפגוע באיכות התמונה.

הוא שרירי, אבל לא שרירי מדי. הוא שותה איזה גלנפידיך או משהו שהתחבא עשור או שניים באיזו חבית שעליה היה רשום שמו באותיות גותיות. את הפקולטה הנכונה ביבשת הנכונה סיים בגיל הנכון, ועוד הספיק לפני כן להיות קצין ביחידה הנכונה. כעת הוא לובש את הבגדים הנכונים ומסרג את שריריו הנכונים כשהוא מעשן את הסיגריה או החומר הנכונים שלו וחופן שד נכון או מותן צרה דיה. הוא עוזר מנכ"ל ונכונו לו גדולות. לא ילבלר ארוכות או יעצב או ישכתב. חלילה, הוא מוקפץ ישירות ישירות לעניייני אסטרטגיה, והוא יסטרטג לכם את מחשבותיו האסטרטגיות הנכונות ויתכונן לגדולות שעוד נכונו לו.

והיא? הו, היא! יש לה את המיני השחורה הנכונה שרומזת על תלולית נכונה ומכונית מיני שחורה נכונה ומישהו נכון שיחנה לה אותה כראוי. יש לה גם ג'ינס נכון וחולצת פלאנל נכונה של איזה גבר נכון שהשאיר אותה בדרך החוצה או פנימה. אולי הוא עוד שם ואולי לא, אבל מה זה משנה לשערות הרכות האלה כשהן נחות מעדנות על משבצות הפלאנל? היא מתאמנת ארבע פעמים בשבוע ועושה יוגה ומעשנת כמו קטר ועדיין יש לה ריח של אוכמניות שיצאו כרגע מהמקלחת. יש לה שני לבראדורים שהיא מוליכה מעדנות מתחת לבית שלכם וזין היא תרים את החרא. היא בפייסבוק ובטוויטר ובפורסקוור אבל לא באמת מבינה למה צריך את זה. היא חדה כתער ורגישה כדגדגן וגרה רחוק מספיק מאבא שלה כדי לעשות את כל מה שאתם חולמים.

 —

כל החיים אנחנו רוצים להיות משהו אחר. הילד רוצה להיות עלם והעלם לא רוצה להיות לבד. כשהוא לבד הוא מתגעגע לחופש, וכשהוא שוב רווק הוא חרמן ועצוב ונוגה וצריך איזה סם טוב כדי להיפתח שוב לעולם.

כשהאישה הנכונה מגיעה הוא רוצה אותה, וכשהיא רוצה אותו הם רוצים ילדים. כשנולדים להם ילדים הם מחכים שיגדלו קצת כדי לישון בלילה וכשהם גדלים קצת הם מחכים שיגדלו הרבה כדי לנסוע לחו"ל. כשהם כבר גדולים ההורים רוצים שיעזבו כבר את הבית, וכשהם עוזבים הבית כל כך ריק בלעדיהם – וכל החיים, כל החיים! הם רק רוצים עוד רגע או שעה עם התינוקות המעוצבים שהילדים שלהם היו פעם. וכשיש נכדים כל הזמן מחכים שהם יבואו לבקר, וכשהם באים לבקר רק מחכים שהם יילכו מכאן ואפשר יהיה לנשום רגע לרווחה.

כשאנחנו שכירים אנחנו רוצים להיות עצמאים, וכשאנחנו עצמאים אנחנו מקנאים בחופש של השכירים. כשאנחנו פועלים אנחנו מקנאים במנהלים, וכשאנחנו מנהלים אנחנו רק רוצים קצת שקט של פונקציונר. כשאנחנו עניים אנחנו מקנאים בעשירים, וכשיש לנו כסף אנחנו נוסעים להודו ומתפעלים מכמה הם מרוצים. וכל שנות העבודה האלה אנחנו רק רוצים כבר לצאת לפנסיה.

כשאנחנו כותבים אנחנו רוצים לסיים. כשאנחנו מסיימים אנחנו מרוצים שסיימנו, אבל מיואשים שיצא חרא. וחוץ מזה אנחנו רק רוצים לכתוב שוב, ועל הזין שלנו מה יצא קודם. הנה, אתם רואים? סיימתי. זה כבר לא מעניין אותי יותר. אני רק רוצה שיאהבו את זה, אבל מה זה משנה אם אני לא אוהב את זה?

בקבר. בקבר אנחנו ננוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמלה כהן-שלומי  On 18 בדצמבר 2010 at 15:46

    אל תנוח. איזה יופי כתבת. רק תיקון קטן. יש כאלה שכשהילדים שלהם עזבו את הבית הם מרוצים נורא. אנחנו למשל.ונכון שלא כולם.
    כי כשהילדים שלך גרים עם בני זוגם אפשר כבר לעשות מה שבא אם אתה מספיק צעיר כדי לעשות מה שבא לך כמו לנסוע לים על אופנוע בשעות לא צפויות ובלי תכנון מוקדם, ולעקוף את הפקקים של כל אלה שחוזרים הביתה למהומת אחר הצהריים של גינה-חוגים-חברים-ארוחת ערב-מקלחת ולישון. יש חיים אחרי שהילדים גדלו והם אפילו מקבלים קצת עומק שלא היה זמן לגלות בתוך המירוץ,שגם בו היה כיף,עם כל הקושי. אבל חוץ מזה, כל מה שכתבת כאן. אמיתות חיים קטנות וכתובות לעילא.

  • מיקי גוריון  On 18 בדצמבר 2010 at 15:53

    כשאתה גומר אני שומעת את כל צער העולם דרך מילותיך
    את כל עם ישראל גומר איתך.

    אני מתנצלת, זה לא אישי.
    זה משהו שאמרתי פעם והזכרת לי.
    אפשר למחוק אם זה בוטה מדי

  • נטליה  On 18 בדצמבר 2010 at 16:03

    זה היה משהו ששווה לחכות לו.

    והקבר? גם יחכה 🙂

    בקיצור מחכה לעוד, אלא מה.

  • אלמוגית  On 18 בדצמבר 2010 at 16:20

    כל כך נכון. כל כך עצוב שזה נכון.

  • tsoof  On 18 בדצמבר 2010 at 16:33

    כרמלה: אני בספק אם אני עומד מאחורי כל מה שכתבתי. כתבתי כי הייתי צריך לכתוב 🙂 כתבתי על מאוויים ועל תסכולים. האם הייתי מחליף את החיים שלי? אני חושב שלא. אבל זה נפלא לשמוע שיש תקוה 🙂

    מיקי: איזה תגובה נהדרת, למה שאמחוק?

    נטליה, אלמוגית: תודה רבה!

  • חגי  On 18 בדצמבר 2010 at 16:35

    מצד אחד, התיאור הזה של התל אביבי ותל אביבית, גם אם אני לא בטוח שמדוייק, הוא מאוד מעניין.

    מצד שני, הוא מאוד סטראוטיפי. אני לא מדבר רק על הסטראוטיפ של "הבועה". ההבדלים בין הגברים והנשים אצלך הוא קצת מקומם. הוא מוגדר על ידי מראה חיצוני, נהנתנות וקריירה. היא – על ידי מראה חיצוני, רכוש (חלקו של הגבר, כמו חולצת הפלאנל) וכמובן, הרגישות המדומה לשני הכלבים שלה.

    ולמה לה איך קריירה? או למה הוא לא מגדל כלב?

    איכשהו, נדמה לי שבסיפור שלך על כל התל אביביים, ועל כולנו בעצם, אתה חוזר על הטעות הקלאסית, ומספר את האישה רק כפי שהיא נראית מבעד לעיני הגבר שמסתכל עליה.

  • שלומ  On 18 בדצמבר 2010 at 16:54

    כתיבה מדוייקת, מושחזת עד כאב. לפעמים מוזר לי לקרוא את מחשבותי אצלך, מנוסחות לכלל שלמות.
    והעיסוק במאפיינים החיצוניים הוא זוית התיאור הנכונה ביותר כאן. בלעדיה לדמויות (ותסלחו לי, לאנשים) אין זכות קיום רעיונית, מעשיות וגיאוגרפית.
    המרא, צפריר. המרא גבוה.

    ש

  • tsoof  On 18 בדצמבר 2010 at 16:54

    שלום חגי, מעניין, ההרהור שלך.

    לגבי ההרהור שלי, ודאי שהוא סטריאוטיפי. הוא מתכוון להיות כזה. ולגבי החיתוך שאני עושה, ההחפצה, ההבדלה הבוטה, תקרא לזה איך שתרצה – אני לא ממש רוצה להתנצל. אלה המחשבות שלי. שלי. אין בהן נכון, לא נכון, טוב, לא טוב, ראוי, לא ראוי.

    אני גבר. אני רואה גבר בעיניים מסוימות ואשה בעיניים אחרות. המאבק על מקום האשה ומעמדה הוא בסדר גמור, אבל לא בטקסט שאני כותב. כשאני כותב, הכל מותר, הכל לגיטימי, אין חוקים ובטח שאין פוליטיקלי קורקט. לא רק ש-PC לא מעניין אותי, PC מפריע לי, כי הוא גורם לי ללכת מסביב לאמת.

    הטקסט הזה: http://wp.me/pVvnl-8m , הוא יותר לגיטימי או פחות לגיטימי? ובעצם, מה זה חשוב?

    אני מקווה שאתה לא מרגיש מותקף. אני רק מנסה לומר שאני לא מוכן לתת לשום דבר להפריע לי להתבטא: לא לשכול, לא לשואה ולא למגדר. הדיון בהם הוא יופי טופי, רק לא כשאני כותב.

    ובאמת, אני בעדך במאבקך הצודק. פשוט לא פה.

  • ELDAD MISCHARI  On 18 בדצמבר 2010 at 18:52

    אהבתי. מאד.
    אני לא הייתי מכנה את הגישה שלך כסטראוטיפ, אלא יותר כהקצנה שמחדדת את נקודת המבט.
    כמי שגדל בתל אביב(צפון!)ועבר עבר את גיל 60 אני רואה את השינוי שחל בעיר הזאת ומצר על כך.
    ובקשר לחלק השני- חוסר השקט, הרצון לשינוי, ה"לא טוב לי ככה" הוא לדעתי משהו שמקורו באורח החיים הלחוץ והמתח התמידי שיש בארץ.
    תודה ותמשיך.

  • tsoof  On 18 בדצמבר 2010 at 19:09

    שלומית, אלדד: תודה, חיממתם את לבי. כדרככם, יש לומר.

  • רוני  On 18 בדצמבר 2010 at 23:15

    אולי פשוט תזכורת, שאפשר גם להעיף את המבט המעונן ולראות את האשה היפהפייה והבית המתוק ושלושת הילדים שהם זהב פרוויים ולאהוב את חייך ברגע זה ממש, כי יש הרבה מה לאהוב.
    כמו שאני אותך.

  • tsoof  On 19 בדצמבר 2010 at 19:07

    רוני, אני רק ניסיתי לכתוב משהו בתוך הרעש. החיים דווקא טובים 🙂 ואין כמוך בעולם.

  • קובייקו  On 6 ביוני 2011 at 6:50

    הזכיר לי את זה:
    http://kobaiko.com/?p=425

    יופי של פוסט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: