מורד עקרבים

הלילה בחלום עלינו, לובה אליאב ואני, במעלה העקרבים. מתנשפים ומאובקים הגענו למעלה ומצאנו את שמעון פרס וגולדה מאיר. היא מעשנת והוא עושה כפיפות בטן. ומעשן. 

לובה הסתובב כדי לרדת ולעלות שוב. שמעון התקשר לאנשהו וגולדה חיכתה לגזלן. וכל אותה העת נשמעו צעדים ברקע המדברי. חשבנו שאנחנו שומעים מישהו חוצה את התעלה, אבל לא היתה תעלה. ואז הבנו: קלגסים גרמנים צועדים שוב.

שמעון כיסה את השפופרת ואמר לי בעצבים "נו תפסיק כבר עם הדימוי השחוק הזה. אלה מגפיים איטלקיות". אבל אני לא השתכנעתי. חריקת המגפיים על אבני המדבר הלכה והתגברה…

שמעון היה בטוח שאנחנו שומעים את המצעד על רומא. קצת פחדתי מהלומים אבל קיוויתי שיהיו הרבה איטלקיות. אחרי שתיים או שלוש דקות הופיעו שני כסאות גלגלים. על אחד מהם היתה מערכת כריזה עם מדבקות של חב"ד, שהשמיעה את קולות מגפי הקלגסים.

על הכסא השני ישב הרב כדורי וירד על חבילת שוקולד אוויר פרה. בכסא עם מערכת הכריזה, השייח יאסין המהם משהו לעצמו. לפני שהספקנו להגיד להם מילה הם הורידו את הידיים מהגלגלים ולקחו את הירידה בפול ספיד, כולל צרחות גיל ושפריצים ספונטניים של נזלת.

לובה לא היה מוכן. כדורי נכנס בו מאחורה, שיטח אותו ועבר עליו בלי יותר מדי היסוסים. הם הגיעו למטה מתנשמים ומאושרים. הרבי לחש משהו לאיזה אבן שהיתה לו ביד, ו… פוף, הם שוב למעלה.

תגידו אתם נפלתם על הראש? אני שואל אותם. לובה שם חצי מת. יכולתם לפחות לבדוק אותו. כדורי דחף עוד קוביית שוקולד ואמר שלובה בסדר. הוא שומע דופק והיהודי יקום עוד מעט. ומה נהיה עם המגפיים, אני שואל את יאסין.

"אני אוהב את האימפקט של זה על יהודים", הוא אומר לי.

אבל אתה מסתובב עם יהודי, אתה יודע.

 יאסין צוחק, "הוא מקפיץ אותנו למעלה אחרי כל סיבוב, וחוץ מזה הוא חיבר את המערכת קריזה".

כמו שהוא גומר לדבר, פתאום משתלשל בינינו חבל ויורדות ממנו שתי כפפות אזבסט. "סוף סוף", שמעון מפטיר. "דנידין?". לא דנידין, אומרת לו הכפפה. אנחנו סתם כפפות אזבסט, ומצ'פחת את כדורי. השנייה לוחצת על מיוט ודוחפת את גם יאסין, והם שוב צועקים באושר מטורף בדרך למטה. לובה מנסה סוף סוף לקום, אבל כדורי נכנס לו בחזה וזורק אותו ארבעה מטר אחורה. הוא מסמן לי מלמטה שהכל בסדר, מדבר עם חתיכת נזלת שנדבקה לו.. ופוף, הם עוד פעם למעלה.

הכפפות לא מהססות, מוציאות סכיני קומנדו, מפנצ'רות את הכסאות גלגלים ודוחפות. ההם יורדים בחריקות איומות. הכפפה המובילה צועקת לנו: יאללה אתם באים? "בטח", אני אומר, ותופס את החבל.

כשאנחנו יושבים למעלה גולדה עוד שאלה "מי יביא את לובה? המסוק כבר בדרך לבאר שבע", אבל שמעון צעק לה: יהיה בסדר. לובה תמיד חוזר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: