דבריו של הכותב אל מילותיו

בואו ואגיד לכם דבר על עצמי: איני אדם חזק. למען האמת, לא פעם אני סבור שאני נרפה לחלוטין. אין בי כוח לחצות את שדה הבוקר המעיק, רווי הילדים ומאוויהם המוזרים, הקצב המשונה שלהם וברבורם האינסופי; יום העבודה אף הוא, ואולי בעיקר הוא, כנטל וכצנינים בעיני, וכל מילה שאני מעמיס על הקבצים הלבנים, הנוצצים, יש בה מעשה חציית ים סוף. אולי בכלל אני ענק, שכן, לא פעם, אני אכן חוצה את ים סוף, הלוך וחזור, ומעמיס עוד מילה ועוד מילה – ודאי כמה אלפים בודדים מדי שבוע – אבל, המאמץ! הכאב! השכשוך האינסופי במי האפסיים של האני שהוא לא הולדתה של כל מילה, אלא ההימנעות ממנה, אלה ודאי אינם מסימניהם של הענקים, אלא של הולכי הבטל. הנה, כעת חיה, עוד המלים הללו נערמות אחת אחת על המסמך הזוהר שכאן לפני, וכבר זועקים לי מני מטרדים של אהבת הקהל ומתנפצים לחופי וקוראים לי להניח לנייר הזה ולהשתכשך באורם – והכל כדי להימנע.

והוא, הו הוא! הוא רוצה את דמי כאן על הנייר. הוא רוצה את נשמתי שתישפך קלד קלד, מקש אחרי מקש, שתדמם את הלבן המסמכי הזה לכדי ארגמן זוהר. הוא רוצה ורד של בתולים אבודים על סדין המסך בכל נייר שיוצא מבין אצבעותי. הוא רוצה שנשמתי תדבר אליו. הוא רוצה שלא הדמיון שלי ולא להטוטי המלים שלי – שגם אותם אני מאלץ לפסוע אט אט במעלה הדפים האלה (או שמא במורדם?) – אלא שעצם רוחי תיחקק כאן.

אני מביט בעיניו, שיש בהן חום ואור, גאווה ותבונה, צער ועליצות ויותר מכל יש בהן תאווה, והן לי כחיה טורפת שנשטפה אל חופי ואת בשרי היא מבקשת. האש מפצפצת לה בעליזות עוד גזע (בוחלטולטים, קראנו אחי ואני לגזעים הללו בילדותנו. בוחטולטים! איזו מילה נפלאה!), ומרעיו דוחקים בו שייתן עוד אי מה מהתשוקה שמפעפעת בו, והוא רותח וגולש מכליו ורוצה עוד ועוד ועוד.

ואני, על ישי ועל איני, על מילותי המצלצלות והמנגנות והחמות והמגונות, אני הופך עצמי בעצמי ואומר לי: מאין תביא לו את כל היש הזה כשכל שיש לך הוא אין? איך תגרור את החולשה ואת הצער והאת הרחמים העצמיים ואת ההסתפקות הזו בידייך ותביא לו פירות של זהב משדות ההֶספֶרידות, ועודך משרך רגליך במעלה עוד יום, עוד ארוחת צהריים, עוד שיעורים בחשבון ובתורה ובשפה, עוד אמבטיה ועוד ארוחת ערב, עוד סיפור ועוד לגו על הרצפה. איך, כשאינך יכול לחצות את שדה הבור של יומך, עוד תרהיב רהב ותלהטט איזה קונץ מאצל איזה שרוול נסתר, שיתאחד ויתמזג ויסחרר ויטיל אותו על גבו ועל גחונו, מרוצה ורוצה עוד. והרי שוב הוא רוכן אליך ואומר שלא! לא די בזה, צריך עוד! ומי אתה הכותב?! ומי הוא המכותב?! והאם אתם חולקים את יצועיכם בלילה או נפגשים לשוח באיזו שדירה של ערב או מתגודדים בכניסה לאיזה בית של מרזח ושל פשיטת אברים לאה.

לא! אסור לך להביט לאחור. מה לך כי תלך ותקרא ותחזור ותשכתב ותגיה! לא! משימתך כעת היא לחצות עוד עמוד, להשחיר עוד דף, להוסיף עוד מילה ועוד מילה לאש הבעירה הרוטטת, שיהיה מרוצה, מעשה שטן, כאיזה לוציפר בעיבי כבשנו. חסרה לך המילה כעת? אז מה. המשך הלאה, הלאה. חצוב את דרכך בסלע, אל איזו אורגזמה מתמשכת, טנטרית, פועמת, מרהיבה שלא תותיר בו נשימה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל א  On 29 בדצמבר 2010 at 1:22

    כל כך יפות מילותיך אליך , תובעות ונוכחות. נגעת. תודה.

  • טלי רינד  On 29 בדצמבר 2010 at 4:26

    מראה מראה שעל הקיר . מיהו הכותב הנפלא בעיר.
    קחוהו ציידים אל היער וגאלוהו מיסוריו.
    (ואני נפעמת שולחת תפוח)

  • ענבל  On 29 בדצמבר 2010 at 11:05

    נ ה ד ר

  • avivamishmari  On 29 בדצמבר 2010 at 11:06

    והלא זה ממש ככה.

  • מיקי גוריון  On 29 בדצמבר 2010 at 11:35

    הוא אף פעם לא יהיה מרוצה וזה מה שכל כך יחודי בכתיבה שלך, הצער והחמלה ועל הקצה השועט קדימה ולא די לו.
    אבל זה מה יש-הרוח לא מתאמצת לנשוב-היא פשוט כזאת.
    אז אנא אל תחדול, זה חלק מהמרוצה האינסופית נגד הדיכאון הפושה בכל, המאיים אולי, אבל חוש הומור כמו שלך זה כלי כלי.
    כתבת נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: