קווים לדמותה של מעיין

לא טוב לה. לא טוב לה באפלה של הבר הזה, בחושך וברעש ובעשן. אני שונאת את העשן, היא חושבת לעצמה כשהיא מדליקה את המרלבורו המי יודע כמה שלה הערב. לא טוב לה. לא טוב לה עם האבא הזה שחושב שמינהל עסקים זה מה שצריך; לא טוב לה עם עומר שמלווה אותה גם לבר הזה, כמו איזה כלב שמירה, כאילו היא איזה ילדונת קטנטונת שנקלעה לאפלה הזאת והיא צריכה איזה עמי שיחזיק לה את היד בדרך הביתה.

שורפות לה העיניים, והיא לוגמת עוד לגימה מהבירה הגדולה. היא נדרשת לשתי ידיה כדי להניף את חצי הליטר ולהרטיב את השפה, והנה גם הרגע הזה של הלגימה עבר ואיננו. וכל הישיבות האינסופיות האלו בחושך הנכלולי והרועש הזה, שנקטעות מדי פעם בהצתה של עוד סיגריה ובטעימה של עוד מעט מהבירה, וברגעי שיא של הזמנה של עוד משהו לשתות, הן בסך הכל השחתה של העכשיו לטובת ציפייה אקטיבית שמשהו יבוא, כאן ועכשיו, ויציל אותה מההווה המעיק וייקח אותה לאיזה סערה של טקילות על החוף. זין על זה. כאילו לא יצאה מכאן עם כמה בעבר. ומה נולד מהציפייה הזו? זיון של שיכורים שיש בו מעט ציפייה והרבה תיעוב עצמי למחרת. זין על הטקילות על החוף. לא עובד עליה יותר.

ובכל זאת היא סוקרת את ימינה ואת שמאלה, ובוחנת את הטי שירטים של איירון מיידן ואת הכפתורים של פולגת ואת הלוגואים האידיוטיים שיש להם תמיד על לוח ליבם: קרוקודיל ורוכב ובננה. ומה יש מתחת לחולצות האלה חוץ מגושים צעירים ופתטיים של חרמנות שעושים כאילו טוב להם רק כדי להפיג את הבדידות לרגע אחד קצר. כדי להחיות איזה פנטזיה קצרצרה ולדבר על זה מחר בעבודה ובפקולטה. זין עליהם ועל הלוגואים שלהם.

למען האמת, היא יכולה לסנן אותם לפי הנעליים. להעיף בבעיטה את כל הקרוקסים והדוקטור מרטנסים והאול סטארים והסניקרס, ואז את הקיבוצניקים צעצוע עם הכפכפים שלהם והסנדלים ולהשאיר רק את אלה עם הנעלי הרים, קאטרפילר וטימברלאנד וקולומביה ודומיהם. כן, היא יודעת, זה לא אומר כלום. בכל זאת, באלנבי אתה באמת יכול ללכת יחף, אבל הנעליים שלך אומרות עליך משהו. ואם הם הולכים עם נעלי שטח או נעלי הרים, אז הם מנסים להגיד שהם לפחות רוצים להיות במקום אחר. לטפס לאנשהו.

וזה לא שהיא רוצה איזה קרייריסט עכשיו. לא! ירחם השם, רק לא קרייריסט. סטודנטים למשפטים ולחשבונאות ולמינהל עסקים אבא ממילא מביא לארוחות שבת. לא. היא רוצה מישהו שלא רוצה להיות פה. שרק נקלע לכאן. שרק בא כדי לחטוף אותה מהקיום הפתטי הזה וכבר הוא הולך. ולוקח אותה אתו.

היא מביטה שוב לשמאלה אל הבוק שמפחד לעשות לה עיניים ורק בוהה קדימה ומחבק את הבירה שלו כאילו תבוא ממנה איזו ישועה. יש לו שיער ארוך ארוך, כמו שהיא שונאת. ובלונדיני. בחורים בלונדינים הם אנומליה של הטבע, אם אתם שואלים אותה. אבל יש לו עיניים עייפות וטובות והוא נועל קאטרפילר בצבע חום בהיר עם פס שחור למעלה, שמרטיטים את המגפונים הקטנים והכועסים שלה. היא לא יכולה לסבול את זה שהוא לא מביט בה. כנראה שיש משהו מולו, שמסיח אותו ככה. למה הוא לא מסתכל, הבוק? הרי היא נראית כמו שצריך להיראות במקום כמו זה, שלב לבו הוא הלהיראות. אבל לא. הוא תקוע עם המבט קדימה ולפעמים גם לצד השני, אל הברמן, שמצייד אותו בבקבוקים שלו ואפילו משמיע לפעמים רולינג סטונס כשהוא מבקש.

לעזאזל תל אביב והגברים האוטיסטים שלה, היא חושבת וקמה ושוב נעלבת מהמטר שישים שלה, שמגיעים לבלונדיני בקושי לכתפיים. בסדר, אז שלא יסתכל לכאן, היא משלימה.

ולוקחת אוויר, ובועטת לו בקרסול, בדיוק מעל הפס השחור של הקאטרפילר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי רוטמן  On 31 בדצמבר 2010 at 0:34

    רומנטיקה זה לחלשים

  • רות שקדי  On 31 בדצמבר 2010 at 1:19

    אני אוהבת מאוד את הסיפורים הקצרים שלך. אתה מצליח לקחת אותי לעולם מדומיין. תודה.

  • רוני  On 31 בדצמבר 2010 at 2:56

    יופי יופי יופי, צופי. את זה אני מאוד אוהבת. קח בעיטה בקאטרפילר, למטרות אחרות לגמרי.

  • Oraculus  On 31 בדצמבר 2010 at 12:52

    למרבה המזל, יש Google, זה בא עם האתר שלך

  • tsoof  On 31 בדצמבר 2010 at 15:02

    וואלה, רוטמן. לא נותר לי אלא להזמין אותך להיות הגמד שלי בתחרות השלכת הגמדים של השנה החדשה.

    רותינקה: תודה, שנה טובה

    רוני: תודה בובה, לא לבעוט.

    אורקולוס: וואלה. תמוה משהו. אני די משוכנע שיהיה גוגל גם לפני האתר שלי. הידעת שגילו את הגוגל הראשון במנהרת הכותל?

  • שלומ  On 31 בדצמבר 2010 at 16:17

    לפעמים לבעוט בדיוק מעל הפס השחור של הקאטרפילר זה כל מה ששחורה בגובה מטר שישים יכולה לעשות כדי לסמן שהיתה שם בכלל.
    ואת זה הבנת וכתבת כאילו היית אותה הבחורה. לא חשבתי שמישהו בכלל מבין את זה.
    וול דאן.

  • שלומ  On 31 בדצמבר 2010 at 16:17

    בחורה, לא שחורה. נו.

  • רועי רוטמן  On 2 בינואר 2011 at 10:18

    צפריר, אני אשמח להיות הגמד שלך. צריך רק לזכור לדבר קודם עם המזרח-גרמנים ולברר איתם איך בדיוק מסדרים שאני אעבור בתור גמד ולא אעורר חשד. אני מחכה בכיליון עיניים לתחילת הטיפולים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: