אבא ובן – פגישה

בלילה חלמתי שאני יושב באיזה מקום בצפון העיר, אולי איפה שהיה אוסישקין. זו היתה ספריה כזו, או מקום להרצאות, שבו אנשים שיש להם אייפדים ואייפונים מחליפים כל מני דברים. אולי ספרים ואולי סרטים ואולי בולים. אני לא זוכר מה הם החליפו בדיוק, אבל אני זוכר אותם נכנסים, והם היו בפירוש נורא מגניבים. באמת. היה כיף לא רגיל.

ישבתי שם עם אורי גוטליב ועם בחורה ישראלית-אמריקאית שפגשתי שם ושהציגה אותי בתואר my current best friend. וזה היה נורא מוזר, כי אני זוכר בפירוש שאני המצאתי את הכינוי הזה. אולי אמרתי לה שאני החבר הכי טוב הנוכחי שלה כדי להפיג לה איזו בדידות או איזה צער. אינני יודע. אני רק יודע שהיא נראתה מרוצה כשישבה שם מימיני ודיברה עם חברה, וגוטליב היה מרוצה כשישב שם משמאלי וקיבל משלחות של אורחים. דיברנו דרך המכשירים השטוחים והיפים שלהם עם כל מיני אנשים שהיו בדרך, וסיפרו לנו סיפורים מעניינים, ואני קלטתי אותם באייפדים של גוטליב ושל הבחורה האמריקאית וגם על הפינה של המשקפיים שלי, מכסים אותם במין מצב חצי שקוף כזה, שבו הם קרובים לי ללבן של העין וגם לא מסתירים את האנשים האחרים והמגניבים שמסביבי.

היו שם גם המון אנשים שלא הכרתי אבל הכרתי בכל זאת. מפייסבוק ומטוויטר. הם כל הזמן ניגשו אלי וסיפרו לי שאני נורא מצחיק, ואני ישבתי שם ליד גוטליב, שהוא באמת נורא מצחיק, והוא הסתכל עלי במין מבט מצחיק כזה שאומר: "אתה? מצחיק?" ואני הסתכלתי עליו במבט מתנצל שאומר "טוב, זה הם אמרו שאני מצחיק. אני סתם יושב פה לידך".

ולתוך כל המהומה המוזרה הזו הגיעה פתאום גם אחותי. יש המון נחמה באחותי. גם כי אני אוהב אותה באופן מוחלט כל כך, וגם כי אני זקוק לעוגן כשאני מחוץ לבית. רוני הגיעה וישר התחילה להתחבר ולהתנשק עם כל מיני אנשים, ולדבר איתם כי היא מכירה אותם באמת, לא רק מפייסבוק, ובין לבין היא אמרה לי שתיכף אבא יגיע. הוא שכר מנכ"ל חדש לחברה שלו והוא בדרך.

והיה לי הרבה יותר נוח, לעמוד ככה מאחורי אחותי שמדברת עם אנשים, ולפעמים אפילו זוכרת להכיר לי אותם באיזה נימוס שאין לנו מהבית. היה לי נוח, כי אני מתכנס אל עצמי במקומות ההומים האלה, שבהם אני לא ממש מכיר אף אחד, ומעדיף להתבייש בשקט ולא להפריע את שלוות הציבור. כל המחשבות המצחיקות שלי אוספות את הזנב ורצות להתחבא בפינה. אני מתיישב באיזה צד של קצה ויושב בשקט עד שקשה לי כבר להיות לבד, ואז אני יוצא החוצה לעשן לבד בשקט, כדי להירגע. ואם במקרה פונים אלי ומדברים אתי ואומרים לי שאני נורא מצחיק ושאני current best friend, אז אני מנומס ונחמד וסימפטי, אבל אני מרגיש כאילו מטפסות לי נמלים מהנעליים במעלה הרגליים, ואיך שמפסיקים להגיד לי את הדברים האלה אני מהנהן במבוכה והולך לשבת בשקט בצד כדי לא להפריע.

אז עמדתי מאחורי אחותי. היא גם קיבלה יפה את האנשים שניגשו אלי. היא היתה מנומסת ונחמדה וידידותית, וככה היה נעים להם לגשת, ואני הייתי נחמד גם בחיים האמיתיים ולא רק כשאני בטוויטר ובפייסבוק. ופתאום נורא חיכיתי לאבא שיבוא. וכשאחותי נמצאת אז אני גם חושב לעצמי שתל אביב כל כך נהדרת ושפוגשים המון אנשים ושכשאחזור הביתה אספר לאלה כמה היא הפסידה וכמה תל אביב נהדרת וחיה ותרבותית וקוסמופוליטית, ואחרי כמה דקות שבהן היא שוב הכירה אותי לסופרת וחצי משורר ושני צלמים ורבע דרמטורג, והסכימה עם שני אנשים שהם חייבים להכיר את אשתי, יצאתי החוצה לחכות לאבא. לא יודע איפה. אולי זה היה באוסישקין.

ובאמת, אחרי כמה דקות, הוא הגיע. הוא הלך ברגל, מתנודד בהליכה הלא יציבה שלו. איכשהו הוא אף פעם לא למד ללכת על הפרוטזות, וגם אם יצא להליכה של קילומטר או שניים, הוא נראה ספק נדחף ספק מידרדר מחד, ומאידך בכל צעד, בכל הנפה של הפרוטזות שלו, כאילו הוא מרים את העולם מעל כנו רק כדי להטיל אותו שוב, נטול נשימה, עם הנחת הרגל על הארץ ותחילתה של הפסיעה הבאה.

אבל הפעם הוא הופיע מאיזה סיבוב ובאיזו ירידה קטנה, אני לא חושב שיש סיבוב וירידה כאלה באוסישקין, אבל לכו תדעו, הרי אני לא באמת תל אביבי. ובמקום העמל הרגיל של הנפת כל רגל, הוא רץ כמו ילד שיורד מגבעת חול. ילד שלא יכול לעצור עכשיו ולכן משלים את הירידה בצעדים גדולים וארוכים כל הדרך למטה, שם בטח יבלום במישור.

לאבא שלי אין רגליים. יש לו פרוטזות שעשויות מחומרים שפותחו בנאסא. כמו הציפוי של המחבת והבפנים של המזרון. הוא לא באמת יודע לרדת גבעת חול בריצה. וגם אתם, אם במקום רגליים היו לכם פרוטזות ממזרונים וממחבת, לא בטוח שהייתם מסוגלים ללכת עליהן, בטח לא לרדת בריצה מגבעה. אבא שלי גם שוקל יותר מדי, אז הוא אכן פתח צעדים גדולים והושיט ידיים קדימה לנפילה, ואז, בדרך נס, הצליח לדלג מהכביש אל המדרכה ובלם את עצמו בשתי ידיים על הגדר הכחולה של בית הספר.

התמרון הזה לא עלה יפה, ואחרי שאחז בגדר בשתי ידיו, נחבטו בה גם פניו והוא קינח בנפילה לא מחמיאה במיוחד. הוא צריך להיות בן 64 עכשיו, האבא שלי, אבל הוא עדיין נראה בן 53, עם תלתלים חומים – כמעט ג'ינג'ים – ארוכים מדי לגבר בגילו, ומשקפיים של חוכמה ושפם מטאטא להסתיר רגשות. וכל אלה פגעו בגדר והתגלגלו עכשיו על המדרכה. לאבא שלי אין כמעט שערות שיבה. לי אולי יש כמה. אי אפשר לדעת עם צבע השיער שלי. אבל כשראיתי אותו רץ ופוגע ככה בגדר, בטח הרווחתי כמה שערות שיבה.

רצתי אליו, למרות הרצועות המחורבנות בברכיים שלי. אני נזהר אפילו בהליכה בימים אלה, אבל אתם יודעים איך זה: אבא שלכם נופל, אז אתם רצים. אתם לא שואלים את עצמכם אם אתם רוצים לרוץ או חושבים האם זה עלול להזיק לרצועה הקרועה. אתם רצים כי אבא שלכם נפל, ואתם הילדים הגדולים וההורים שלכם בדיוק עברו לגיל הזה שגם הם באחריותכם. ולאבא שלי אין רגליים, אז הרי לכם אחריות כפולה ומכופלת. אז רצתי. חמישה או שבעה צעדים בסך הכל, אבל עדיין מרחק שמצדיק ריצה.

היה לו מבט המום בעיניים כשהגעתי אליו. אחת מהשיניים הקדמיות שלו נפלה והוא דימם מהפה או מהשפה. פחדתי שגם שבר עצם בשורש כף היד מההתנגשות עם הגדר, אבל הוא לא התלונן או נאנק. רק נראה כמו איילה שנלכדה באורות של רכב עובר. לעזאזל עם הדימוי המחורבן הזה. אי אפשר להימנע ממנו. זה תמיד איילה או ארנב או חתול, והם תמיד נלכדים באורות של איזה רכב. זה פשוט דימוי אפקטיבי, שמתאר התרחשות ומבע בצורה כל כך מדויקת ואמינה, לכל הרוחות, שנורא קשה להימנע ממנו.

כשהרמתי אותו, במין חיבוק דובי וחזק ולא יציב, כמו שמנסים להעמיד בול עץ, הוא סיפר לי משהו על זה ששכר מנכ"ל חדש לחברה שלו, שעולה לו המון כסף. שהוא מפסיד המון כסף בימים אלה. לא הבנתי למה הוא צריך מנכ"ל. גבי בשן בע"מ היה עסק של עובד אחד. אבל לא היה אכפת לי, כי חיבקתי אותו חזק. הוא שאל אותי למה אני מתייפח והסברתי לו כמה נבהלתי כשראיתי אותו נופל, ותך כדי בדקתי את כפות הידיים שלו, שהיו משופשפות מהנפילה. שיחקתי עם כפות הידיים שלו כדי לראות שלא שבר שום דבר, והוא לא התלונן, רק עמד שם וסיפר לי על העסקים שלו ושאל איך אני ואם רוני כבר הגיעה. היד לא נשברה, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לבכות, אפילו שאנשים יצאו לראות מה קרה וניגשו אלינו בגלל כל השריטות והדם.

וכל זה היה נורא מוזר. כי אני די בטוח שאין מקום כזה באוסישקין, שבו אנשים עם אייפונים ואייפדים מחליפים ספרים או בולים. וגם אם יש, לי אין לא אייפון ולא אייפד. וגם את אורי גוטליב אני לא מכיר ואין לי חברה אמריקאית נוכחית. אבל כל ההיקרויות הלא סבירות האלה דווקא היו בסדר, כי סוף סוף פגשתי את אבא שלי. וגם זה מוזר, כי באמת כבר הרבה מאוד זמן שאין לי אבא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On 2 בינואר 2011 at 6:57

    אין לי מילים, כמו אגרוף בבטן

  • הכלבה של פאבלוב  On 2 בינואר 2011 at 7:00

    עשית לי דמעות

  • רוני  On 2 בינואר 2011 at 7:05

    אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליו נורא עכשיו.

  • chellig חלי גולדנברג  On 2 בינואר 2011 at 8:55

    .

    כי זה כל כך אישי ואין לי מילים ומצד שני אני רוצה שתדע

  • רויטל  On 2 בינואר 2011 at 9:02

    גם כאן, דמעות.

  • tsoof  On 2 בינואר 2011 at 9:22

    התת מודע שלנו הוא אלוף במשחקים חינניים ואכזריים כאלה. במיוחד כשאנחנו לא מוכנים. תודה לכן, אני מאוד שמח שאתן קוראות ושהטקסט הזה עושה משהו.

  • רובי  On 2 בינואר 2011 at 9:42

    צפריר, אין לי מילים, ואני נשבע לך שיש לי דמעה בקצה העין.

  • דקלה  On 2 בינואר 2011 at 10:12

    יפהפה

  • איתמר  On 2 בינואר 2011 at 13:54

    כשרואים איך היחסים שלנו עם "אלה שאינם" ממשיכים להתפתח, זה פותח את השאלה מי ישנם ומי אינם. לפי הפוסט הזה, נראה שלגמרי יש לך אבא. ותודה שהזכרת לי איך הוא היה רץ בגבעות.

  • רוני אשכול  On 2 בינואר 2011 at 14:49

    זה הדבר הכי יפה שכתבת שקראתי,
    או שקראתי שכתבת,
    בכל מקרה, אחלה תת-מודע יש לך.

  • שירה  On 2 בינואר 2011 at 14:57

    מקסים

  • יפית כרמי  On 2 בינואר 2011 at 17:57

    רק רציתי לעשות לעצמי הפסקה קצרה מהעבודת הכתיבה שלי,
    רציתי לקרוא משהו חביב כמו הפוסט הקודם שלך על הכתיבה.
    ומצאתי את עצמי דומעת מול המסך לא כל יום נתקלים בכתיבה כזאת מאגרפת.הינה, עוד אחת וירטואלית שחושבת שאתה מוכשר.

  • מיקי גוריון  On 2 בינואר 2011 at 19:27

    הלוואי והייתי דומעת כי זה תמיד עושה לי דפיקות לב במקום.
    אתה כןתב כמו שאני מדברת בראש.
    מעט מאד גורמים לי להרגיש ככה.
    יש לי המון מלים אבל באמת אין.
    תודה

  • tsoof  On 2 בינואר 2011 at 21:43

    אז ככה: לא קל להגיב לתגובות על טקסט שלי. תמיד אתגר. יש לי דיון קבוע על זה עם אחותי. נטענה היא שהיא טיפוס שמאפשר איזשהו שיח, בעוד אני סתם רוצה שישמעו אותי. אני חושב שמשהו מזה עולה גם מהטקסט הספציפי הזה.

    אז קודם כל, היא צודקת, בעיקר כשמדובר בבדיחות. אני מעדיף להניח אותן ולעבור הלאה. בטקסטים כאלה זה יותר מורכב, כי כל אחד מוצא בו משהו משלו, ולאו דווקא את מה שהתכוונתי.

    אז קודם כל תודה שהתאמצתם וקראתם. ותודה שהתאמצתם והגבתם ושיתפתם. זה מחמם את לבי עד מאוד. באנגלית יש מונח הולם: It means the world to me.

    עוד פעם תודה ליעל ולכלבה (!) לאחותי ולחלי ולרויטל ולרובי ולדקלונת ולרועי ולשירה. אתן מרגשות אותי מאוד. וגם אתה, רובי.

    רוני: זה הדבר הכי יפה שכתבת לי.
    יפית: את לא וירטואלית בכלל, ואני אסיר תודה.
    מיקי: אני שמח שזה מהדהד לך נכון. זה מחמם את לבי עד מאוד ועוד קצת.
    איתמר: אני אשמח מאוד להיכנס לסיבוב בראש שלך למחשבות על האח הזה שלך. אני מרגיש שחסר לי כל כך הרבה תוכן. אולי כי יש לי אין אבא.
    (תודה אחרון קטן וסימפטי. אתם עושים את כל המסע הזה לקצת פחות בודד. לא דבר של מה בכך. כלל לא)

  • טלי רינד  On 2 בינואר 2011 at 22:01

    אוי צפריר…קראתי פה את המילים בכי ובטן ועוד המון ונראה שבתוך הריחוף התמידי שלך בתוך הסבך אתה אפילו לא מודע לכמה אתה באמת נוגע. ואני לא משחררת מילים מהעומק שלי בקלות… מכונת הכביסה עובדת לי בבטן בסלאו מואושן…וזה השיטפון הראשון ל2011. נזכרת איך כשהייתי נערה מתבגרת פריקית ואבודה הייתי לפעמים מבקשת מידיד (כי היו לי רק חברים לא חברות) שבבקשה יוריד לי כבר סטירה כדי שמטען הכאב יצא ויקבל מוחשות.
    זה בדיוק מה שקרה לי כאן…
    העלה לי את הביולוגי שנטש ואת האחר שגידל אותי שעזב למחוזות עליונים לפני שהספקתי לאמר לו כמה היה חשוב לי ואהוב.
    אוףףףף איתך.
    ותודה

  • רות שקדי  On 2 בינואר 2011 at 22:14

    כשאני קוראת את המילים החכמות והרגישות שלך, כשאני מתרגשת מהרגישות שלך, כשאתה חשוף כך באומץ, הדבר היחיד שעולה בראשי היא שאני אוהבת אותך.

  • תמיר  On 3 בינואר 2011 at 9:16

    פעם ישבתי על ספסל ואורי גוטליב עבר ונעץ בי מבט עוין. קפאתי.
    לא מזמן ראיתי שידור חוזר של הרצועה, ושוב אורי גוטליב נעץ בי מבט עוין, ושוב קפאתי.

    מאוד יפה מה שכתבת. מאוד מאוד. ומרגש. ומגעגע.

  • טליה פלד  On 12 בינואר 2011 at 12:32

    אם ידעתי לכתוב יפה כמוך בטח היית מבין טוב יותר את כל מה שרציתי לכתוב לך אחרי שהפוסט הזה התגלגל אלי לא במקרה , אבל אני לא.
    מזמן לא קראתי טקסט יפה רהוט מרגש מדוייק.
    אתה מדויק
    ואני רוצה להיות חברה שלך.
    אפשר להציע לך חברות?

    • tsoof  On 12 בינואר 2011 at 13:25

      תודה רבה טליה, חיממת את לבי. והנה אנחנו חברים.

  • ניצן  On 26 באוקטובר 2012 at 11:54

    מרגש, מדוייק, קורע לב

  • נילי  On 26 באוקטובר 2012 at 18:00

    אני רוצה את אימא שלי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: