אגדה אפריקאית

האגדה מספרת שבשבט הבבנגה בבנגה שבדרום מזרח הסהרה נולדים התינוקות עם עין אחת טובה ועין אחת מרושעת. אבל מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נולד עם שתי עיניים רעות. "הוא יהיה אסוננו או מצילנו", אמרו זקנות השבט, אבל אף אחד לא הקשיב להן. זה דורות שזקנות שבט הבבנגה בבנגה מדברות שטויות.

בגיל חודשיים הרג מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה את הדרקון הראשון שלו. כלומר, זה היה בעצם הטנדר הנוצץ שהביא דודו שלל ממלחמת האזרחים בצ'אד, אבל אי אפשר היה לטעות בפגיעת הכידון שפילח את הרכב מקבינה ועד ישבן, כולל מושבי העור ומצת הפולקסוואגן היוקרתי שהיה בין המושבים. מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נועד לגדולות, ידעו אז הכל, והפסיקו לעשן לשלושה שבועות עד שמישהו הביא זיפו מגופת לוחם של שבט מרוחק. מאותו יום קראו לו הכל עובדיה, כי אפילו לאנשי שבט הבבנגה בבנגה הרהוטים לא היה זין להגיד כל פעם מחדש "מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה, לך תעשה קפה" או "מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה, היזהר! ארמדיל ארסי!"

עובדיה אכן נועד לגדולות. בגיל ארבעה חודשים עמד בדרכו של עדר גנו שועט שהיה בדרכו מנחלת הבבנגה בבנגה אל אדמות השבט השכן, הטורקוגלו האכזר. הגנו הביטו בעיניו הרעות של עובדיה, רחרחו את חיתולו, ועשו יו טרן בחזרה אל הבבנגה בבנגה ואל קדירות הנשים. בגיל שנה הרג אריה בידיים חשופות, למרות שסבל באותה עת מאפנדיציטיס מודלק ומציפורן חודרנית. כשסוף סוף התפוצץ לו האפנדיציטיס, נרשמו פגיעות רבות כל כך בנפש בקרב אנשי הטורקוגלו, שהנותרים שבהם אספו את כידוניהם וצלצליהם ונשותיהם וטפם ואת בוריס צלם הטבע השיכור, ופנו מערבה, אל לב הסהרה, כדי להרחיק מעובדיה אסונם.

עד גיל שש, עובדיה הספיק לשדוד, לבזוז ולחרע עשרות נחלות של שבטים מצ'אד ועד כוש, ואפילו הוזכר כאחד מארבעים הצעירים המבטיחים במהדורת "הטבח הגדול הבא" שנדפסה באותה שנה במוגדישו. בן הבבנגה בבנגה הצעיר היה להתגלמות הסיוט האפריקאי וניצחון השבט. שמו הושר בפחד ובהערצה ברחבי היבשת כולה.

עובדיה הצעיר נדד ברחבי היבשת במשך מרבית העשור הבא, עורף והורס, אונס ושודד, קוטם וגודע, מחרב וטובח. הוא בזז יהלומים וזהב, חטי פילים וקרבי לטאות, קרני אנטילופות ושיני סמורים, רעמות אריה וזנבות חזירים. הוא היה לאימת הסוואנה ולקללת הקלהארי. עדרי פילים נסו מפניו, לצד בהמות, גברים ונשים, קופים וסוריקאטות. כשהעפיל פעם במעלה הקילימנג'ארו, מספרים כי כל זכרי משפחות הגורילות לקו באולקוס. ג'ירף בודד בסוואנה שהביט פעם בעיניו חטף סקוליוזיס, וקרנף אחד שהעז לתעות אל שובל השיירה שלו לקה במכת טחורים איומה כל כך, עד שהשליך את עצמו ממצוק גבוה מקץ ימים של סבל וטירוף.

ערב אחד, עת שמש אטלנטית עוד הדיפה אור כתום אחרון, השלים עובדיה את מסעו מערבה, אצבעותיו במימי האוקיינוס האטלנטי המלוחים. הוא הביט הלאה אל המערב, עיניו הרעות פולחות את המישור המימי הכחול הגדול, את הגלים ואת האדוות ואת סירת הדיג של עלי בוקובזה שעגנה במרחק בטוח מהחוף, את השחפים ואת האנפות ואת השלדגים. הוא סבר לעצמו שהים אכן גדול הוא לאין שיעור, ועשה פיפי. אחר כך סב על עקביו, וחזר עם פמלייתו אל פנים היבשת השחורה.

יומיים אחר כך, עת שמש אטלנטית עוד הדיפה אור כתום אחרון, קילל עובדיה את האידיוט שלא קנה מטפורות ותיאורים חדשים כשהיה בחוף. עוד הוא מחרף, הבן זונה הגמד (וכאן נפסיק הוא ואני להתקוטט, כי אחרת זה לא ייגמר טוב) ולעיניו הפציעה נערה שכמו הופיעה מחלומותיו הארוטיים של כותב חרמן (לא אני, כן?) קראו לה כריסטינה וואפנשטומפף-סביח, והיא היתה פעילת שטח בארגון לשמירה על שטחי המרעה של צבאי התומסון.

כה יפה היה מראה הפעילה הצעירה וההחלטית במדי החאקי הבהירים, שצל פתאומי חלף בעיניו של עובדיה, ומשעבר הצל ולא שב, היו עיני מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה כעיני או"מניק שמאלני קוקסינל ויפה נפש. ובעוד התחלפו עיני הרשע שלו והיו לחלונות של כל טוב, פרח למרגלותיו של הלוחם שדה של פרגים אדומים כדם. השדה עלה וצמח ופרח, מקיף את עובדיה מכל עבריו עדי אופק. הפרגים גבהו והתפתלו והפכו אט אט לצלבים ועליהם מזכרות מאלפי נשמות נטבחיו, קטועיו וגדומיו ואנוסותיו ובת דודתו סילביה, שנצררו פתע באור הבריאה הבוהק והמיטיב, והיו למלאכים שומרים על עדות של ילדות סקנדינביות תכולות עין.

מקץ הרגע קילל עובדיה שוב את שלפוחיתו הרגיזה, והטיל את מימיו לרגלי אחד הצלבים. מששב ופנה אל הנערה שמולו, התפוגגה כריסטינה וואפנשטומפף-סביח כלא היתה, ובמקומה עמדה נערה שחורה וגאה בחליפת ארמאני מחויטת, מביטה בעניין באייפד שבידה, ומחליקה מעת לעת איזו ציפורן ענוגה על המסך.

מובוטו בבנגה סיסוקו סיסה נשא לאישה את הצעירה הגאה, אובופה אימאני אל-אומפור. את שארית ימיהם חיו באושר ובסיפוק בפרוור בורגני של קינשאסה. נולדו להם תריסר בנות יפהפיות וגמד עם זנב, ושמו חזוס. בימים היה עובדיה מטפל בגינתם הקטנה ובלילות עוד הוסיף מעת לעת לחטוף אזרח מערבי ולבקש תמורתו כופר. פעם אפילו צירף לפתק אוהב שהשאיר לה בבוקר זוג אשכים בריטיים, וביקש ממנה לא לשכוח להביא בדרך חזרה מהעבודה ביצים וחלב. אבל בסך הכל עובדיה הצעיר אכן היטיב את דרכיו, וכשהיה מביט אל מישורי מרכז אפריקה במסעותיו הליליים, היו אלה נרתעים מעט, אך אז משיבים לו מבט אוהד – ומברכים אותו בברכת הדרך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי רינד  On 10 בינואר 2011 at 13:29

    חנות הספרים השכונתית על סף פשיטת רגל… מאז שקוראת את שלך נגמלתי מדפוס….
    ונהינת רצח.

  • Shai  On 10 בינואר 2011 at 14:56

    loved it!

  • tsoof  On 11 בינואר 2011 at 8:44

    תודה חמודים

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: