כמה מילים על נוסטלגיה

אני לא מבין אנשים שאינם סנטימנטלים. אנשים שקמים בבוקר כשרק מטרותיהם לעיניהם. מעולם לא הבנתי את זה. בגיל 11 התגלגלתי מצחוק כשחשבתי כמה הייתי סנטימנטלי בגיל ארבע.

העולם המודרני, הכלכלי, העסקי, הקפיטליסטי, מותח איזשהו קו דק וארוך בין תאוות הבצע לבין הפחד. תרשו לי להתנער מהקונספציה הזו. אני מבין את החרדה. החרדה היא חומר טוב. החרדה שהדברים לא יסתדרו, שלא ייכנס כסף, שלא נסתדר. אני מבין גם את החלומות באספמיה על לוטו וטוטו, על אקזיט, על דוד עשיר ומסתורי בניו יורק או בלונדון או בסאו פאולו, כמו ההוא מתקוות גדולות של דיקנס או מאבא ארך רגליים. באמת שאני מבין.

אבל אני לא מבין איך קמים בבוקר בלי געגוע. איך קמים בלי איזשהו עקצוץ להיא ששרה ”אני לא יכולה בלעדיך", לתינוקת החייכנית הזו שמשתרעת לכל אורך האמה. אלוהים! אני זוכר את עצמי לוחש לה "אל תגדלי! בבקשה אל תגדלי", מכוסה באבקת נוסטלגיה טרם זמנה, מתגעגע להווה בעת התהוותו. איך אפשר בלי רגעים כאלה? ואיך אפשר שלא לראות שאין ביניהם לבין כסף דבר?

אני זוכר את אלה ואותי טועמים ממרח כבד אווז שטבועה בו תאנה. את הניצוץ בעינינו. את הסשימי הראשון שלנו ביחד. אני זוכר אותה צועדת מעדנות מסביבי, בערגה ובפחד של לא להטריד את מנוחתו וכן להבקיע את חומותיו. את הניגירי עם ביצת השלו וביצי הסלמון בקיוטו במונטיפיורי. איתה בשבעה של אבי, ובלעדיה, ביום חתונתנו.

אני זוכר חברה שמשאירה את כל מיטלטלי בדלתה כשהיא מכניסה אותי פנימה לשתות איתה בירה. כאילו אומרת לי "עכשיו אתה רצוי. אבל עכשיו ורק עכשיו, ועתיד אין לנו". אני זוכר בלונדינית צעירה רוכנת על כוס התה שלה בדמעות, אומרת לי שלא תאהב לעולם כפי שהיא אוהבת אותי, ומספרת שתיכף אחיה יבוא לקחת את הארגזים המסודרים שלה. אני זוכר נשיקות של געגוע על מדרגות הסנטר, אני זוכר נערה עם חבר גוהרת לעברי לאור ים המלח המחשיך, טועמת אותי כטעם חולף. עוד טועמת וכבר מתגעגעת.

אני זוכר את השחרחורת עם העיניים העצובות שטורפת את שפתי בבר תל אביבי חשוך, את בני מדווש ומגלה שאבא לא מחזיק את האופניים, אני זוכר מפיקה ברדיו רוכבת על אברי, סוחטת אותו בגניחה מאושרת, ואת עצמי חושב לעצמי "שרק תלך כבר". אני זוכר את עצמי יושב על אדן החלון ברחוב יהודה הלוי של אמצע שנות התשעים, שומע את אורפאו נגרו בפורטוגזית במערכת החדשה שלי, שעלתה הרבה הרבה יותר מדי, ומרעישה עכשיו את כל הבלוק שבין מאז"ה לנחמני. אני זוכר את הבחורה מ"הפוך" עוד לפני שהיה "הפוך", מוכרת למטה בפיצוציה, תולה בי עיניים רעבות, מחכה שתיגמר כבר המשמרת שלה.

אני זוכר את הצער ואת הבדידות, ואת העיניים הטובות והעצובות והאוהבות של אבי. אני זוכר את גלית ואותי בכיסא נוח בבריכה בקיבוץ, בעיניים בורקות ובתוליות שדבר לא נגלה להן עדיין. אני זוכר איך הפכתי לכוכב ואיך הועם זוהרי. אני זוכר את שערי הצהוב הארוך ארוך מלטף את גבה של לילך. אני זוכר אותה נאנחת אנחה עמוקה מאורגזמה, אנחה של אושר ותקווה לבדידות שאולי תתפוגג סופסוף. לעולם נקווה שבדידותנו תפוג.

ואם לא הייתי קם עם כל אלה כל בוקר, איך הייתי כותב את כל זה? איך הייתי עובר את כל עמל היומיום הזה? אין בזכרון הזה לא פחד ולא תאוות בצע. רק מלוא הבטן ערגה ותמימות ואהבה. ובלי כל אלה, מי אני בכלל?

(והשיר שברקע, בשבילי, גם הוא התגלמות הנוסטלגיה. איזשהו ציר שנזדקק מתוך געגוע פלמ"חניקי אמריקאי, שתמיד משאיר אותי דומע מאושר ומגעגוע)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית, פלורידה  On 14 בינואר 2011 at 5:12

    כן הנוסטלגיה, הגעגוע והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו ולאחרים. מי אנחנו מי היינו מי אנחנו רוצים להיות. דרך נפלאה להשכיח מכאובים ולפתח חדשים… בלוג נהדר שגורם להתגעגע …

  • יואב אבני  On 14 בינואר 2011 at 7:47

    הזכרת לי את עצמי. אז אני מרשה לעצמי להוסיף את: http://wordswithoutborders.org/article/trumpet-lessons

    • tsoof  On 14 בינואר 2011 at 9:25

      זה מקסים. לא ידעתי שאתה כותב באנגלית. זה פעיל הבלוג ההוא שם?

  • רוני  On 14 בינואר 2011 at 9:20

    הנוסטלגיה הזו היא רגש כל כך מזוקק, שאולי רק מי שהולך בדרך שבחר לעצמו, מי ששלם עם חייו, יכול להרשות לעצמו אותה.
    כי אם אתה לא שלם, אם אתה רץ מהר כדי לנצח אחרים, שאיפה אחת מהזכרונות האלה תושיב אותך לצד הדרך, מייבב. אתה תיכשל, תיפול, תפסיד. זה מסוכן.

    • tsoof  On 14 בינואר 2011 at 13:28

      מה נהיה רוני? 🙂 אי אפשר גם וגם? קצת מזה וקצת מזה? זה טיפה חד משמעי, האמירה הזו, את יודעת. אבל את בעדי, אז מה אכפת לי בעצם?

  • כרמלה כ. שלומי  On 14 בינואר 2011 at 9:54

    ואיזה פלמחניק. תענוג.

  • chellig חלי גולדנברג  On 14 בינואר 2011 at 12:30

    רציתי להגיב אבל בגלל שאין תאריכים על הזכרונות שלך החלטתי שלא 🙂

  • tsoof  On 14 בינואר 2011 at 13:29

    תודה רבה גלית.

    דרך נפלאה להשכיח מכאובים ולפתח חדשים. מקסים!

  • tsoof  On 14 בינואר 2011 at 13:31

    חלי: החיים שלי רצופים הוכחות שנולדתי לפחות עשר שנים מאוחר מדי. זאת נוסטלגיה בילט אין. היא משעשעת למדי.

    מלי: בלי פול סיימון, כל העולם הזה הוא הרבה הרבה יותר אפור.

  • טליה פלד  On 14 בינואר 2011 at 13:35

    וחשבתי אחרי שקראתי פעמים את הפוסט שאפשר להנות מזכרונות בלי געגועים. המילים געגועים ונוסטלגיה עושה לי לא נעים בבטן. כבדות , כמו אחרי ארוחה מיותרת . זכרונות בכייף , תוך כדי העכשיו . אלו שלי http://www.fewthings.co.il/?p=398

  • גרפומנית  On 14 בינואר 2011 at 14:27

    לא מכירה אנשים בלי נוסטלגיה, בלי קופסה שיש בה תמונה לא מחמיאה שמזכירה ימים מחמיאים.

    לי יש קופסה של מכתבים, וקופסה של גלויות, וארגז של מחברות, ודיסק נייד של רגעים שאני לא אני בלעדיהם.

    מחשבה נוספת שעלתה לי, בניגוד למה שרוני כתבה פה קודם, שנוסטלגיה היא מנגנון בטוח להמשיך הלאה, כי היא משמרת את ה"עצמי" זמן עבר ומאפשרת את "עצמי" זמן עתיד.

  • tsoof  On 14 בינואר 2011 at 15:15

    טליה: זכרונות זה נחמד. אני חושב שנוסטלגיה טוענת אותן בעוד משהו. נותנת להם נפח אחר. אבל אולי אני סתם רומנטיקן מתקשקש.

    גרפומנית (יעל?): אני נוטה להסכים עם הסיום שלך. לגבי ההתחלה, אני חושב שהעמדתי את הנוסטלגיה מול הפרגמטיזם. סוג של רגש מול שכל, אם תרצי.

    • גרפומנית  On 14 בינואר 2011 at 15:37

      אכן, יעל.

      ההתחלה שלך באמת העמידה שכל מול רגש, או אג'נדה מול התנהלות טבעית, אבל ההמשך שלך גרם לי לפתוח קופסאות אצלי בחדר.
      והחלק שגרם לי לפתוח קופסאות בחדר, הוא גם החלק שיגרום לי לזכור את הפוסט הזה.

  • טליה פלד  On 14 בינואר 2011 at 16:08

    זו עצם המילה נוסטלגיה .והקונוטציות שלי הפרטיות שעולות ממנה הם שגרמו לי כנראה לא לשמור מגירות של 'חבלים' בבית ובמוח.(חבל לזרוק). כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מבינה שמדובר בשריטה פרטית ומטופחת.
    ואתה כמובן צודק צפריר ברומנטיקה לקחת אותי בהליכה.

  • הדב מהיער  On 14 בינואר 2011 at 19:09

    היום אפילו הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם.

  • מיקי גוריון  On 15 בינואר 2011 at 12:21

    היום אני במצב שכזה שנוסטלגיה עושה לי פחד.
    יש שם קופסא בצד ובה המון זכרונות לא פתורים.לא זורקת הכל אבל שמה בצד.גם מנטלית.
    אבל חושבת שזה מנהל אותי בתוכו.משהו לא שקט.
    אתה מוציא את הצד השני בחוצפה ובבוטות ואני סתם נחשבת פאתטית עם ההומור הקלוקל שלי כלפי הנוסטלגיה.

  • tsoof  On 15 בינואר 2011 at 16:14

    המון תגובות! איזה כיף לי. תודה רבה רבה. עשיתם לי נעים.

  • עריכה לשונית  On 17 בינואר 2011 at 5:19

    בהחלט. הנוסטלגיה מעודדת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: