פרידה ושני פסנתרים

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד", היא אומרת, והשמיים נופלים.

השמיים נופלים אחרי שהמתינו ליפול מזה זמן. שמיים בהמתנה שאתה מביט בהם מעת לעת ואומר להם "נו, תיפלו כבר לעזאזל". שמיים שנופלים כי זה מה ששמיים עושים. לא במפתיע, לא כהלם ביום בהיר, לא לא. לנפילה הזו בדיוק פיללתי ויגורתי, והנה באה.

וזה שידעתי שייפלו לי השמיים, זה שהמתנתי לשנת הלימודים הראשונה שלה ושלי, שהנה הנה תתחיל בעוד שלושה חודשים, וזה שהיא כבר בדרך לבאר שבע או לשדרות וקירות הדירה שלנו בגבעתיים מביטים בנו במבט של "מתי כבר תלכו מכאן ותתחילו לחיות את חייכם", וזה שהיא רוצה להודו ולתאילנד ואני רק רוצה להישאר כאן ולא לזוז, כל זה לא מפריע לקור הזה להתיישב בבטן ולרדת אל הביצים ולטפס משם בחזרה אל העורף, ולהקיף אותי בלולאה קפואה.

"כן, גם אני חושב", אני אומר לה, וקול אחד אומר לי שהנה, אני עושה את הדבר הנכון ותל אביב מחכה לי, והחופש והבנות של הפקולטה, והקול השני צורח לי בראש מה פתאום, לעזאזל. היא שלך ומה אתה מוותר עליה ככה בקלות, הרי תיכף היא בידיים של מישהו אחר, מלקקת לו את הבטן ויורדת משמה למטה, ואתה תישאר עם הזיכרון של הירכיים הדקות והלבנות שלה והצוואר המלאכי הזה והריח הוורוד העמום שאתה לא יכול בלעדיו. מה אתה מוותר ככה כשכל הגוף שלך צורח שהיא הדבר היחיד שאי פעם רצית בחיים?

ואחרי שאנחנו מסכמים שעוד נדבר על איך לפרק את החבילה ולמצוא שוכרים חדשים ומתי היא תעזוב ועל זה שאני אעבור לחדר השני, אנחנו מתחבקים ומתנשקים ומזדיינים, ותגידו מה שתגידו, הזיון הראשון עם האקסית הוא חתיכת רכבת הרים רגשית שמזכירה אהבה ראשונה, ורגע לפני שאנחנו נרדמים כפיות אני מוציא את עצמי מהמיטה והולך לחפש איזשהי הרפתקה שם בחוץ, כי מותר. ומחפש ומחפש, אבל אין הרפתקאות ברחוב שינקין בגבעתיים. כאילו לא ידעתי את זה. אין כלום ברחוב שינקין בגבעתיים, חוץ מזוגות זוגות צעירים צעירים שגרים בשכירות, והם בעצם לא אנשים, אלא הכנה למהנדסים וליחצ"ניות שייצאו מהם בעוד שלוש שנים ויעברו למודיעין שרק עכשיו מתחילה להיבנות. ואני מבין שרואה החשבון והעובדת הסוציאלית כבר לא יקנו שם בית ביחד ולא ייוולדו להם שתי בנות. האגדה הזאת לא תיכתב, והילדות הבלונדיניות שלה ושלי מתאדות להן לנגד עיני, לוחשות לי עוד "אבא" אחד ואינן עוד.

אני חוזר למעלה ולוקח סדין ונשכב על המזרון בחדר השני, אבל אחרי שעה היא באה ולוקחת אותי בחזרה לחדר שלנו, ושוב אנחנו מזדיינים פעמיים בערב ולא פעם בשבועיים, והפרידה הזאת הולכת והופכת לעוד אחד מהרגעים היפים שלנו, כמו הימים שבהם היא היתה מופיעה בהיאחזות באמצע הלילה כי שמעה שהשותף שלי לחדר יצא הביתה.

אבל אין לנו תקוה, ואולי אף פעם לא היתה. "אני לעולם לא אהיה חכמה כמוך", היתה טוענת נגדי, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. וכל אי ההתאמה הזאת, של הבחורה שרוצה עוד הרפתקאות ועוד התנסויות ועוד אהבות והילד הצעיר הזה שרוצה בדיוק כמו עכשיו, ורק אל תזיזו לו את הסדר הנוכחי, כל אלה הגיעו לנקודת האל-חזור שלהם. ונקודות אל-חזור של גיל 22 הן טראגיות כמו שרק נקודות אל-חזור ראשונות יכולות להיות. ואני נאחז בה והעור החלבי שלה מחליק מאחיזתי אבל אני לא מוותר ומנסה עוד עוד ונותר רק עם רסיס זיכרון שלה בידי, של ההיא ששרה אני לא יכולה בלעדיך, אבל הרסיס הזה הוא כבר לא היא, אלא אני, ולה כבר אין כל חלק עמי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה ערבות  On 26 בפברואר 2011 at 2:03

    צפריר,‏ מעולה ביותר‏!‏

  • כרמלה כ. שלומי  On 26 בפברואר 2011 at 9:16

    בדיוק לזה התכוונתי במה שכתבתי לך בפוסט הקודם.
    אתה כותב נפלא, צפריר, ואלמלא היתה הבת שלי נשואה באושר,כפרה עליה, הייתי תופסת אותך בצווארון וגוררת אותך אליה. אתה חת'כת מציאה.איש עם נשמה וכתיבה בועטת בבטן. נהדר.תודה

  • ריקי.ת.ס.  On 26 בפברואר 2011 at 9:42

    נפלא.

  • יעל  On 26 בפברואר 2011 at 10:11

    מה שכרמלה אמרה, רק בלי הקטע של הבת… יש לי רק בנים

  • איריס קובליו  On 26 בפברואר 2011 at 10:17

    מרגש, כתוב יפה ואמיתי ומטלטל בכל גיל

  • ענבל  On 26 בפברואר 2011 at 11:24

    מקסים. ומה שכרמלה אמרה (חוץ מהבת, הצווארון והגרירה :)).

  • tsoof  On 26 בפברואר 2011 at 11:29

    נועה, ריקי, ענבל, איריס, יעל: המון תודה.

    מלי: תודה מותק. אני גם נשוי 11 שנה ולא מתכוון להחליף, אבל בואי נשמור על קשר בעניין של הבת שלך. לכי תדעי, שלא נדע.

  • הדס  On 26 בפברואר 2011 at 12:11

    יפה 🙂
    אולי יום אחד זה יבשיל לספר שלם?

  • אורי אפשטיין  On 26 בפברואר 2011 at 12:50

    למה רק בנות בעדך? גם אני אוהב את הפוסט! עם כל הבחורות המתחנפות, אתה כבר בחצי הדרך להיות הידיד ההומו הטוב שלהן, וזה אפילו בלי להיות הומו…

  • אודינקה  On 26 בפברואר 2011 at 13:59

    מקסים וקטן ומרגש. אני יכולה להריח את הריח הוורוד עד כאן

  • מיקי גוריון  On 26 בפברואר 2011 at 16:02

    אתה כותב נהדר.כאילו מדבר את זה ואני שומעת את הקול והצלילים ומיחושי הבטן והלב.

  • רוני  On 26 בפברואר 2011 at 22:37

    היא צדקה, אתה יודע, בעניין החוכמה. אבל התגעגעתי הרבה זמן. אולי חוכמה זה לא הכל.
    יפה יפה, צופון.

  • tsoof  On 27 בפברואר 2011 at 1:45

    הדס: אולי? אורי? באמת למה? ותודה. אודין, מיקי, תודה.

    רוני: את מי מעניינת חוכמה למען השם? נשיקות יקירתי, שבוע טוב.

  • Lez  On 27 בפברואר 2011 at 2:12

    פשוט יפה.. מזדהה ואוהבת 🙂

  • yobi535  On 27 בפברואר 2011 at 10:32

    אח ללקק ת' שפתיים נופת צופים
    צפרירי בוקר יעלוזו
    ופרות הבשן ישמינו מנחת
    צפריר תעשה לי ילדה-פוסט
    פוסט-פוסט גבר-גבר שכמוך
    אתה מוכן להיות כותב החצר שלי ? מובטחת משכורת רזה ואולי תוספת
    אשה-לעת-מצוא-לרגע-נחמה
    בחיבוק עז והולל
    יואבי ב"י

  • תמי  On 13 בספטמבר 2011 at 15:59

    ממרומי דירתי ברחוב שינקין בגבעתיים (ממש מעל הסביח של עובד) הזלתי דמעה קטנה. יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: