חברה טלפונית

הבחורה היפה שמעשנת לידי על ספסל המעשנים המדוכדכים בגלובס לא יודעת לעשן. מכירים את האנשים האלה, שכל האינטרקציה שלהם אם הסיגריה מסגירה איזשהו היעדר אינטימיות אצבעותי? מחסור מוחלט בקואורדינציה ניקוטינית? כזאת. ועוד קצת. והיא יושבת שם על הספסל הבאמת מדכדך הזה, שנטוע מול מעלית. יושבי הספסל ונוסעי המעלית נידונים למבטים קרועי עיניים כל פעם שדלת המעלית נפתחת, ושני הצדדים נלכדים זה בעיני האחר. וכמובן, ברגעים הדרמטיים החוזרים הללו היא מקפידה לאפר על החליפה שלה.

ומילא העניין של הסיגריה. יש איזשהו חן במעשנות שלא יודעות לעשן. כאילו הן עושות את זה כדי לרַצות מישהו. וזה הולך יפה עם המעטפת שלה, אבל מה זה לכל הרוחות הבגדים האלה? כל כך גלובסי. בחורה צעירה, נראית פיצוץ, לובשת איזה חליפת עסקים דה לה שמעטה שגורמת לה להיראות חשובה ומתוקתקת וגורמת לסביבה חוסר עניין בתחת המשובח שלה. ויש לה תחת משובח, רואים את זה לפי הישיבה.

ויש גרוע גם יותר מהחליפה: השיער שלה קצר מדי, ומשוך לאחור באיזה ברילנטיניות איטלקית. לך תדע, אולי זו האופנה בעמק הסיליקון או בהרצליה פיתוח או בסיטי של תל אביב, כל החליפת לא-יודע-כמה חלקים והג'ל בשיער הזה, אבל, באלוהים, הייתי מעדיף אותה בג'ינס או חצאית. ושתעיף את הסיגריה הזאת לכל הרוחות.

אחרי כמה ימים היא שוב צצה במערכת, הפעם מאחורי הראש שלי. מדברת עם עורך אחר. אינטליגנטית למופת. ולמרות שהיא עוד פעם בחליפת עסקים מזוינת, לזכותה ייאמר שהיא עשתה טובה והראתה קצת רגליים. תודה לאל. היא מדברת עם ההוא שמאחור איזה עשרים דקות. אחר כך אנחנו יורדים ביחד במעלית. אפילו לא מילה. זונה סנובית.

אני חוזר אחרי כמה דקות למערכת ושואל את העורך ההוא על הבחורה החצאית. "בא לך עליה", הוא שואל אותי באיזה חברמניות של לשבור עליו בקבוק. "לא. סתם לא מכיר". ואם עוד פעם תשאל אותי עליה אני מוריד לך לום בברך, אידיוט.

אחרי חצי שנה אנחנו יוצאים ביחד. השתקנית מהמעלית מתגלה כפטפטנית בטלפון. קיבלתי אותה ביחד עם המדור שנתנו לי לערוך. בדיקה מקיפה של עשרות שיחות בוקר מעלה שלה ולי אין כלום במשותף. נאדה. כמה אני סמרטוט, ככה היא מאורגנת על עצמה. ומה עבר עלינו שהחלטנו ללכת למסיבה של העיתון ביחד, רק אלוהים יודע.

וכאילו לא מספיק שכל המערכת מדברת עלינו אחרי המסיבה הזאת, אני גם מטומטם מספיק כדי להיכנס איתה למיטה. כאילו לא הבהבו כבר כל נורות האזהרה שזה לא טוב למדור שאני עורך, זה לא טוב לקריירה, זה לא טוב לה וזה לא טוב לקרמה. אבל כמה אני מלא בתובנות, ככה אני חרמן. אז הנה, עכשיו יש לאידיוטים מהמערכת משהו לדבר עליו. על אמת

הבחורה בחליפת העסקים, החברה הטלפונית, תקועה לי בחיים. לא לבלוע ולא להקיא. כל פעם שהשכל שלי אומר לי שדי, וכל פעם שיצר הנעורים שלי רוצה החוצה, וכל פעם שמעט טוב הלב והמהוגנות שנותרו לי צועקים לי באוזן שמספיק כבר, אני מסתכל לה בעיניים ורואה הבטחות לא ממומשות. אני צועק לעצמי שאלה ההבטחות שלה ולא שלי, ושדי כבר ושאלה החיים שלה, אבל אני מספיק חרא כדי להתקשר אליה שיכור בשתיים בלילה. וכן, היא ערה מספיק ומבולבל דיה כדי לבוא ולקחת אותי לדירה המג'ויפת שלי ולהתחיל עוד פעם מחדש. כמה אינטליגנטית, ככה נטולת שיקול דעת.

וככה אנחנו סובבים את ימינו ולילותנו. פעם כן ופעם לא, והרבה פעמים די, אוהבים מפוחדים ופרודים מאוהבים, לוקחים עוד נגיסה אחרונה מאיתנו, לפני שייגמר. ותיכף תיכף זה ייגמר והבדידות תבוא על מקומה בשלום.

או שלא.

(והנה, אני כותב את זה ביום הנישואים ה-11 שלנו. מזל טוב מותק. אני כבר מזמן די בטוח שזה לא הולך להיגמר)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 28 בפברואר 2011 at 8:23

    מזל טוב, אהובים שלי.
    (עד היום היא מחזיקה את הסיגריה מצחיק, ולמרות שהיא גיסתי, אסתכן ואומר שעד היום היא נראית מצוין גם מאחורה. גם, אלו. גם! נשיקות)

  • אחת שאהבה מאוד  On 28 בפברואר 2011 at 8:51

    תודה, אהובי, תודה גיסתי. אם לא שמתם לב, הפסקתי לעשן

  • שלומ  On 28 בפברואר 2011 at 13:25

    תודה לאל על כל תחת משובח וכל בחור חרמן, ועל שניכם.
    ועל המילים שלך, שטובות ודוקרות ותמיד מעניינות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: