אבא ובן – בוקר וצהריים

אז זה ככה: יש מישהו בדלת. השעה שש בבוקר. יש מלחמה בלבנון. אבא בלבנון. לפיכך: או ש-1) אבא מת וזה מישהו מקצין העיר, או ש-2) אבא נפצע וזה מישהו מקצין העיר או ש-3) לשכנה שוב נגמר הסוכר.

אני, בכל אופן, עייף. ובכלל, אני רק בן עשר וחצי, אז שמישהו אחר יפתח בבקשה את הדלת. זה לא עניין לילדים, ולילדים יש זכויות. כמו למשל, לישון בבוקר עד שמעירים אותם. ואני מתכוון הורים שמעירים, לא שכנים ולא קצין העיר.

אמא פותחת. הבית ישן, ורק אני מקשיב בריכוז עם עין אחת. מסקנות: לא שכנה. קצין העיר. לא מת. פצוע. משהו ברגליים. הכל בסדר. תעירו אותי בבקשה בשעה של בני אדם.

אחרי שעה מעירה אותי השכנה. לא השכנה שאין לה (בעצם יש לה) סוכר. השכנה מהבניין ממול. ההיא מהקיבוץ. קוראים לה ז'ילדה. והיא שולחת אותי לבית הספר במבטא ברזילאי כמו שאני אוהב. "אמא כבר נסעה לרמב"ם, ואתם תיסעו אחר כך. נסיעה ארוכה ארוכה. אחרי בית ספר. צ'או".

–          צ'או ז'ילדה.

היום בבית הספר אני בחור חשוב. אבא שלי נפצע בלבנון. לא יודע אם קל או קשה. משהו ברגליים.  נראה לי שבסדר. בהפסקה מתגודדים מסביבי החבר'ה, ובשיעורים נכנסת מדי פעם המנהלת ומסתודדת עם המורה בכניסה, שתיהן מציצות עלי. אני מאוד מרוצה מעצמי. המנהלת מתעניינת בי, ואפילו לא עשיתי שום דבר רע.

ב-11 באה חברה אחרת של אמא, עם מונית, ואוספת אותי ואת אחַי לנסיעה הארוכה-ארוכה. בדרך נעצור בכל מיני פנקייקים, והיום מותר לנו משהו טעים בכל הפסקה, ויש לחברה של אמא ולנהג סוכריות ומסטיקים בשבילנו. אנחנו נוסעים את שלוש השעות בלי להקיא, ומתאספים עם נהג וחברה וסבא וסבתא ודוד ובנות מקצין העיר בכניסה לאיזו מחלקה.

–          איפה אמא?

–          אצל אבא.

–          איפה אבא?

–          מתאושש מניתוח.

–          כדור ברגל?

–          לא בדיוק.

–          מתי נראה אותו?

–          תיכף. תקשיבו, ילדים..

כשאני נכנס, אני כבר יודע מה מחכה שם, אבל לא באמת. אמא, חיוורת כסיד – שאריות חייה מפרפרים פרפורים אחרונים בידיה – כבר הסבירה שזה לא משהו קטן. אבל אולי זה אני שעדיין קטן, והדרמה נראית פחות דרמטית. טוב בסדר. אין חלק תחתון. יש חזה, וידיים, וכתפיים, וראש. יש אבא. שלם. די שלם.

אבל כשאני נכנס, יש אבא קצר. אבא באורך שלי, ואני רק מטר וארבעים. ובדרך כלל יש לי אבא גבוה וחזק. עכשיו יש לי אבא עם חתימת זקן סבוכה, עיניים כהות ואדומות ששקועות עמוק עמוק בחוריהן, ועור לבן לבן. לא לבן לבקני. לבן שמצצו ממנו את לשד צבע הגוף, ואחר כך שאבו ממנו את הדם עורק-עורק, וריד-וריד, נים-נים. נים-לא-נים הוא שוכב שם, ספק פוקח עין, מנסה לחייך מעט עם העיניים ושב ושוקע, אבל קודם עוד לוחץ לי את היד. לחיצת ילדה חלושה.

האבא החזק שלי קצר. הוא נגמר באמצע המיטה, רגע מתחת לברכיים, ובמקום שבו היו רגליים יש עכשיו שמיכה שמונחת במבוכה על הסדין. ללא גפיים שיפרידו ביניהם. ללא כפות רגליים או שוקיים. רק שני עיגולים חתומים ונפוחים שאינם מספרים על כל מה שהיה פעם ארוך ויפה וגאה ושלם. פעם לפני 14 שעות.

בברך שלי, בין ירך לשוק, יש רצועה זערורית ובוגדנית. קוראים לה מיניסקוס והיא כנראה קרועה למדי. הברך הזו למודת סבל. פיקתה נסדקה פעם, וכל כולה סחוסים מגוידים ועייפים ממשאה של המרגמה על הגב לפני 20 שנה ומשנות הכדורסל והכדורגל העליזות. הברך המחורבנת כואבת, אבל לי זה נראה טבעי למדי. וחוץ מזה, מתחת יש שוק וכף רגל.

ובכפות הרגליים שלי, הבוהנים מכוערים ומצולקים ומנותחים שוב ושוב, ומהן צומחות פרא ציפורניים עקשניות ודוקרניות וקשות כעצם, ומתחפרות שוב ושוב בבשר הרך והאומלל שמחפה עליהן. ממש כמו אצל אבא שלי. וכמו אצל סבא שלי. וכמו אצל הבן שלי, המסכן הקטן. אוטוטו בן עשר וחצי.

וזה כואב נורא, אבל אין לך כאב נעים יותר מהכאב של רגל שישנה.

ואין לך כאב כואב יותר מאבא שאיננו.

(היום יום הולדתו ה-64 של אבא שלי, גבי בשן, שכתמיד, חסר עד מאוד)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קצה  On 2 במרץ 2011 at 1:04

    קראתי פעם ראיון עם אחותך שהוזכר בו הסיפור של אביך בכמה משפטים. כאן עם דאסט אין דה ווינד זה – קשה לי למצוא מלים מתאימות.
    כתוב נוגע ללב ויפהפה כרגיל.
    נשיקות

  • Shai  On 2 במרץ 2011 at 2:40

    Your best so far. Clean, simple and accurate. The way you filled the absentee of your dad's phantom legs with your own inherit "precious" pain is pure art. No sentimental wind or cynical swords, bear foot, you walked the line.

  • tsoof  On 2 במרץ 2011 at 10:41

    אליס: (?) תודה.

    שי חמוד, אני נורא אוהב שאתה מדרג את הטקסטים שלי 🙂 והם תמיד הכי טובים עד כה. ברשותך, גם אני אדרג: אתה החבר הכי טוב בעולם. ולא רק עד כה. נשיקות. לבנות גם.

  • קובייקו  On 2 במרץ 2011 at 11:13

    דמעות על הבוקר.
    אתה כותב מדהים אתה..

  • אילאיל  On 2 במרץ 2011 at 11:15

    צפריר, חיבוקים.

  • שלומ  On 2 במרץ 2011 at 12:50

    תודה.

  • טל דניאל  On 2 במרץ 2011 at 12:56

    דמעות על הצהריים…
    מקסים!

  • רועי רוטמן  On 2 במרץ 2011 at 12:58

    עצוב ויפה.
    ועל כמה נימים פרט השיר שבחרת.

  • נטליה  On 2 במרץ 2011 at 12:58

    באמת צפריר, בטקסט הזה הפלאת כל כך לפרפר בין יש לאין והחללים ביניהם בלי טיפת עודף למסטיק. דיוק של לייזר בדברים הכי חמקניים.
    תודה.

  • mashkazg  On 2 במרץ 2011 at 13:26

    יפה ועצוב ואמיתי.
    הסיטואציה בבית הספר הזכירה לי את מוטל בן פסי החזן שקורא בשמחה: "אני יתום!", לא כי הוא שמח שאביו נפטר, אלא כי הוא הופך לאיש חשוב בקרב הילדים לזמן מה…

    • tsoof  On 2 במרץ 2011 at 19:41

      תודה רבה רבה חברים: קובייקו, רועי, טל, שלומית, אילאיל, נטלי. תודה שקראתם ושהדבתם ושאתם מפרגם. ודקלונת, את גם 🙂

      כן, מאשה. בדיוק העניין עם מוטל. ועוד פעם תודה.

  • Shai  On 2 במרץ 2011 at 15:24

    It does mean you are getting better, which shouldn't be taken as obvious. And I am lucky to be your friend, as you do wear your heart on your sleeve and it is a big heart.

  • דקלה  On 2 במרץ 2011 at 15:57

    יפהפה. לקחת אותי לשם.

  • איתמר  On 2 במרץ 2011 at 15:59

    יומולדתחגיגהנחמדת

  • טלי  On 2 במרץ 2011 at 16:00

    קרעת לי את הלב.

  • יואב אבני  On 2 במרץ 2011 at 18:34

    אוי.

  • tsoof  On 2 במרץ 2011 at 19:43

    טלי: סליחה.

    יואב: יש לדייק – אוי ויי.

  • מיקי גוריון  On 2 במרץ 2011 at 20:28

    אתה מדייק נפלא.
    אתה כואב במדויק.
    אתה גם ממזר.
    אני לא בוכה,אני מדמיינת אותך קצר ואותו ארוך קצר, ומה שנאר שם מהאין.
    תודה

  • עידית פארן  On 2 במרץ 2011 at 21:20

    אני הלכתי וחזרתי כמה פעמים.
    מה אפשר להגיד לך בתגובה, הקוביה הזאת הקטנה.
    אבל איך עשית את המעבר מילד לאיש-אבא שיש בתוכו (עדיין. תמיד)ילד שמתגעגע לאבא שלו.

  • יוחאי  On 2 במרץ 2011 at 23:37

    הכתיבה שלך היא תענוג צרוף גם כשהיא מתעסקת בפרטים הכואבים ביותר

  • שי אראל  On 3 במרץ 2011 at 6:10

    מצמרר על הבוקר
    הייתי בתקופה ההיא בלבנון לא פעם ולא 3
    למזלי חזרתי במלוא הגובה שלי + חלקים נוספים
    שיהיה בריא האבא שלך, עוד 60 שנה לפחות

  • tsoof  On 3 במרץ 2011 at 10:31

    מיקי: אני אוהב את תגובות שלך.
    עידית, יוחאי, שי: תודה. שי: אבא שלי מת כבר 11 שנה.

  • כנרת  On 3 במרץ 2011 at 12:12

    הייתי, קראתי.
    (המילים שלך מדברות כל כך טוב ויסודי בעצמן שקצת לא יפה לקשקש מתחתיהן).

  • אמיתי  On 3 במרץ 2011 at 13:18

    אני בטוח שהוא גאה בך, שם למעלה.

  • ימימה  On 3 במרץ 2011 at 21:09

    גם אני הייתי פה וקראתי. ואין לי מה להגיד, חוץ מזה שאתה כותב נהדר ונוגע וכואב וכל הקלישאות שלא יצליחו אפילו להעביר בקמצוץ את איך שהקטע הזה גרם לי להרגיש. אז מצטערת על הקלישאות. תמשיך.

  • יוקה  On 3 במרץ 2011 at 21:18

    מזל שבא לי קפה על הבוקר.

  • נועה ערבות  On 4 במרץ 2011 at 19:51

    וואו.
    טוב, הסיפור נוגע עד עמקי, זה ברור.
    גם לי יש אבא קצר, אמנם מסיבות אחרות, אבל אותו גובה בערך שתיארת. מכירה את כאב הרגל שישנה,
    נגעת , כאמור. עד עמקי. תודה צפריר…

  • איילת  On 5 במרץ 2011 at 2:17

    וואו.

  • כרמית  On 26 באוקטובר 2011 at 20:01

    מלך. אתה מלך אומנות הכתיבה וההבעה בכתב. "ואין לך כאב כואב יותר מאבא שאיננו". גם לי יש אבא שאיננו. כבר 9 שנים. 9 שנים שאני מחפשת מילים לתאר את הכאב הזה. הנה מצאתי

  • Dalia Virtzberg-Rofe  On 28 ביוני 2012 at 21:15

    נכון, הכאב הזה הכי כואב. יש אבות שמתפוגגים בעדינות עד שנותרת רק קליפה, ובסוף גם היא נושרת ברכות. זה לא המקרה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 ביוני 2012 at 23:58

    כאב. פיזית. מאד. היכולת לבטא את כל העסק הזה היא קסם של ממש. ממש. במיוחד כשזה כל כך מוכר……

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: