לב רעב

"יש לי ילד ואישה בבולטימור

נכנסתי לאוטו, כדי לא לחזור"

(ברוס ספרינגסטין)

באחת עשרה וחצי בלילה פשוט קמתי ועזבתי. היא ישנה במיטה שלנו והבן שלה ישן בחדר שלו. הבן שלה שנראה בדיוק כמוני, רק בקטן, עם העיניים החכמות האלה, שכאילו אומרות לי כל הזמן שהוא לא קונה את כל השטיקים והשטויות שלי, ושהוא יודע מה הטעם של המיץ של הפחד בקיבה שלי; הבן שלה שלא צוחק מהבדיחות שלי כי יש לו בדיחות משלו.

הם שניהם ישנו ואני ישבתי מול אלף איש באיזה רשת חברתית, ופתאום לא יכולתי יותר, אז חטפתי את המעיל השחור הארוך, שעדיין גורם לי להרגיש כמו איזה סטודנט מתוחכם לפילוסופיה, ויצאתי החוצה לתל אביב ולגשם. השארתי גם את אלף האנשים על המסך, אלה שיושבים שם, עורגים למעט מגע אנושי מסונתז, כי לא יכולתי יותר. קמתי ועזבתי אותה ואותו ואותם ואת הבית שלי, והחלטתי לא לחזור יותר לעולם.

הלכתי לנורדאו כדי לקחת מונית שירות קו חמש. כזאת שתוריד אותי בלב המאפליה. צעדתי ברחוב רטוב, המגפיים שלי הפרו את שלוות השלוליות והמעיל עטף אותי בקור התל אביבי המינורי. הדלקתי סיגריה והרגשתי פילם נוארי. העטלפים על צמרות העצים הביטו בי במהופך והספסלים היו עמוסים בהומלסים קפואים למחצה, שהתגודדו ונצמדו זה לזה כדי להתחמם. ברגע אחד חשבתי שאני רואה בזווית העין טורף גדול, אבל אולי היה זה סתם אדם-זאב רגיל.

במונית אמרתי שלום והעברתי את הכסף קדימה. הבטתי לצדדים. ישבה שם אסופה תל אביבית של טרם חצות. שתי נערות ושלוש בחורות וזוג מבוגר. הם כולם התערבלו לבליל של עקבים וגרבונים ושפתיים משורבבות. הייתי חופשי וכל האברים הנשיים במונית נצנצו כמו תפוזים ניאוניים בוהקים, מחכים לקטיף. הייתי אדון העולם, שהכל רובצים לפתחו, אבל הסתכלתי על המגפיים שלי כי נורא התביישתי. בדרך עלו גם שתי אנטילופות ומיהרו לפינה כדי לשבת לפני שהנהג נוסע ולא להחליק.

באבן גבירול, רגע לפני הסנטר, התגודדו עשרות בליינים, וחשבתי שלמה לא, אולי גם פה בדרך לאלנבי ולמאורות החטאים שלו. אני רווק סופסוף, אחרי כל השנים איתה ועם הגמד המבעית הזה שלה והעיניים המטרידות שלו. אחרי כל השנים האלה של הסתגרות בבית, של טיפוח וזוגיות ואולי תעשה לי כוס תה, הייתי שוב הרווק המיומן של פעם, מרחרח את סביבותי ומחפש אחר טרף חמים שיגרש את החושך והקור של הלילה הזה.

אז התגודדתי עם המתגודדים בפתח של בר ובחנתי את סביבותי. מקרוב העשרות התפלגו לרביעיות ושלישיות וזוגות ובודדים. הם פטפטו בביטחון או סימסו חדורי מטרה, או בטשו באספלט או כססו ציפורניים או העבירו ציפורן על מסך מגע, מכריזים שהם "כאן" לכל האנשים ששם. עסוקים כל כך, אבל גם ממתינים בדריכות לאיזו שריקת פתיחה. התקרבתי אל הדלת כדי לראות למה מחכים, וכמו שאני פותח את הפה כדי לשאול את השומר על מה ולמה נאספנו כאן הערב, נפתחה הדלת ונקראנו פנימה. נכנסתי ועליתי במדרגות, וגדוד הצעירים מאחורי. למעלה התיישבתי על הבר והזמנתי וויסקי ובירה. את הסיגריות הנחתי על הבר, ממתין לאות מהציבור, אם מותר אם אסור.

העשרות הפכו, כך נראה, למאות בודדות, וגדשו את הבר. דקות אחדות נקפו וכוסות בירה הופיעו בידיהם ואיזה זיק של תקוה נצץ להם בעיניים. הם היו יפים וצעירים, בכל הצבעים והבגדים והנעליים. אחרי דקות אחדות, כאילו לפי אות, נסגרו הדלתות, הוצתו מצתים, והגדודים, כאחד, החלו להרעיל את עצמם באלכוהול ובניקוטין ובריחות מתקתקים אחרים שדגדגו לי את הנחיריים. הנחיל האנושי שתה ועישן ועישן ושתה, כאילו הנה הנה נופלות חומות העיר. ועם מכת הרעל באו גם המוזיקה מחרישת האוזניים והחושך, וההמון שוב הפך לפרטים ולבודדים מלאי כוונה, מתרכזים איש איש במשקאותיהם ובסיגריות שלהם, ולגמו ושאפו ושאפו ולגמו. הם נראו כל כך אבודים ובודדים, שכמעט התכווצה בי איזו אהדה בסרעפת, אבל במקום זה משכתי כתף והצטרפתי. אחרי ששקע משהו מאבק הגשם שבחוץ, החלו להתחכך ברגלי גם חתולים גדולים ומן הקירות השתלשלו נחשים עבים, מאיימים למראה אך אדישים לסביבתם, מרקדים את ריקודי פיתולם וצדים טבעת עשן אקראית. את המוזיקה המחרישה פילחו מדי פעם גם צריחות ציפורי שיר וקופים, אבל הם נותרו נסתרים מעין.

לקח כמה דקות, אבל גם באפלה ובמהומה החלו אנשים לזהות אותי. הם באו בזוגות ובשלשות, מציגים את עצמם, נרגשים מנוכחותי הנדירה, מתקרבים בחשש, מספרים לי משהו שלא שמעתי. שאלו איפה אשתי ואיפה הילד, ואם אני בא לכאן הרבה, משוחחים כאילו המוזיקה המחרישה אינה נוגעת להם. לא פעם הטיתי אליהם אוזן, שידברו אל תוך האפרכסת, ועדיין לא שמעתי כלום. אבל הם נראו כל כך רכים ופגיעים, ששיתפתי פעולה והנהנתי וחייכתי. להקת תנים קטנים התיישבה גם היא לרגלי, ובהפסקות בין השירים מילאו יללותיהם את החלל החשוך.

לפתע השתתקה המוזיקה, והבליינים החלו לעלות לבמה. במה קטנה, מוקפת אויבים מעודדים וצורחים. אחד אחד, או שניים שניים, הם עלו לבמה כפופי גב וקפוצי מבע, ושם, לפתע, פשטו את צורתם ולבשו חדשה: בהרף או הרפיים של השתנות הם פשטו את כל מגושמותם ובדידותם השקטה המצעקת, ולבשו במקומן תעוזה וזעם. מזוככים ומאושרים הם זעקו אל תוך המיקרופון, מלווים במוזיקה ובטקסט שמוקרן לעיניהם, איש איש את שירו, ונראו פתאום אחרים: אמיצים, נטולי עכבות.

אחרי שעה של תהלוכת הקסמים הזו, הרמקול הזמין אותי לשיר. מעי רחשו איזו לחישה מהוסה של נחש נבהל, ומעיין דק בקע בעורפי ופיכפך במורד שדרתי, אבל ניסיתי לזקוף מעט את גווי בדרך אל הבמה, נדחק בין מעילים וגפיים ופרוות וזנבות, וכשהרמקול כבר עמד להתייאש, עליתי לבמה והפלייבק של ספרינגסטין, של תוף וגיטרה וקלידים, אמר לי בעצמו מה אני הולך לשיר.

ובאמת, כששפתי ולשוני וגרוני החלו לדקלם את הטקסט המוכר, הרגשתי איזה סיב שמותח את אברי ומקבע את יציבתי ומרגיע את שרירי, והזיעה על שפתי הבריקה והעשן ואדי האלכוהול התחלפו בריח עלווה אמזונסית משכרת, והתופים נדמו נכונים כל כך, וכששרתי את המילים על הספר הזה שאני מנסה לכתוב, התפוצצה מרגלי להקת תוכים לקול צווחות הקהל המאושרות. כשהבטתי אחורה עוד הספקתי לראות את להבת הדרקון שבה ונבלעת בנחיריו, והוא נסוג בחזרה אל נקבתו שמאחורי הבמה, ואחרי רגע שוב היה שם קיר של לבנים חומות ושותקות.

וכשירדתי מהבמה כבר לא הייתי מסוגר ומפוחד, והצעירים בקהל פינו לי מקום לעבור או טפחו על שכמי או עצרו אותי בהנהונים של הערכה, וקצות אצבעותי עקצצו מזרם שעבר בעצבי ובעורקי, והפך אותי גמיש וזקוף. הכרס הקטנה שלי נסוגה מפני איזה שריר אבדומינלי שהשתרג לו מהסרעפת המתרחבת שלי וכאבי הגב והכתף והברכיים נבלעו ברחש רקמות מתחדשות, בתוליות ותאוות חיים.

אולי גם גבהתי מעט. אינני יודע. אבל כשניגשה אלי אחת המתגודדות ועפעפה ופלירטטה היא נראתה לפתע נמוכה ממידותיה. הרגשתי חזק ומגונן, וידעתי לענות בחום ובהומור, מרתק אותי אליה, והיא התחלפה באחרת ואז עוד אחת, עד שלבסוף נחתה לקרבתי הנכונה, שהיתה במראה הנכון ובמידה הנכונה ובגיל הנכון ובריח הנכון, ודיברה דברים של טעם, שהדהדו מעל ההמולה וצלילי המפלים וריחות הג'ונגל. ואותה לא הולכתי ממני אלא אלי, והיא הלכה וקרבה, וקרבה והלכה.

הלכנו והתמזגנו, היא ואני, קרבים ולא נוגעים. כמעט קימוריה בשרירי וידי במותניה, נשימתה בפי ושערותיה מלטפות את נחירי, מפיקות ניחוח נקי וורוד. קולה מלטף באוזני ומילותיה מהדהדות בראשי בניגון של חסד ותבונה. וכשחריצי שפתיה קרבו לשלי, ונקבוביות לחייה נשקפו בעיני וגעש המפלים היה להמולת דמי בנתיביו, הרגשתי לפתע דחיפה החלטית בצדי. כשהשפלתי מבט אל מותני ניבטו אלי עיני יגואר רושפות ומאיימות. החתול הגדול קימר את גבו ומתח את זנבו, וניביו הארוכים לחשו אלי את זעמו בעוד הוא דוחף אותי, הצידה ואחורה, בחזרה אל הכסא הגבוה.

וברגע ששבתי והתיישבתי השתתקו לפתע הציפורים ונחתו על הבר. הקופים נתלו מלמעלה והביטו בי באימה. הרוקדים כמו קפאו לפתע במקומם, או עברו לתנועה בהילוך איטי, כמעט דוממים. רק הנחשים השתרגו בפרץ של תנועה אלסטית וירקו זה אל זה ולחשו את קולותיהם המהוסים, עד שברגע אחד של אימה, שלח אחד את ראשו לפנים, חטף קופיף קטן מחיק אמו ובלע אותו שלם.

כל זה נמשך רגע אחד יתום וקודר. עוד זה טורף, וכבר התחדשו המולת הבליינים ורעם המוזיקה ושריקות הציפורים. מובס, השבתי את מבטי אל הנכונה, והיא נראתה לי עכשיו יגעה ובודדה, צבועה צבעי מלחמה ומשחקת במחזה לא לה, שבה וחוזרת אל מעגל הרוקדים כל פעם שהתוף קורא לה. היא הביטה בי עוד פעם אחת והתאבכה חרש לכדי עשן כחול ונעלם, או שהתמזגה בקהל נטול הפנים.

וגם אני הלכתי ושחחתי ושבתי וליגוני ולמכאובי. פניתי במורד המדרגות החוצה, זנב קטן ועצוב כחוט שחור של טורבן פעם במעלה ישבני לרגע אחד והיה כלא היה. בחוץ הגשם פסק והשמיים המוארים בפנסי העיר הבטיחו בוקר כחול וקריר. חצי שעה המתנתי למונית השירות שלא באה, עם קומץ טווסים רוטנים וסופר מבוגר ורגוז, שהביט בי במשטמה ובהזדהות. בסוף עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי הביתה.

הוא לא דיבר. רק לחץ על אחד הכפתורים שלו ונתן לויוולדי להתפשט בחלל המכונית. הושטתי יד ללטף את הלברדור שלו, שהצטנף במושב לידי, והוא נתן בי מבט רגוע ומכיר תודה. הנהג הציץ בי דרך המראה והנמיך ושאל אם המוזיקה או הכלב מפריעים. חייכתי אליו ואמרתי, "לא. להיפך".

ירדתי ליד הבית ועליתי במעלית ונכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. הבית היה שקט וחשוך ובחדר של הילד הקטן שלה נשמעו רק נשימותיו הרגועות. כיסיתי אותו ורכנתי ללטף את שערו הקל, הבהיר. הוא פקח לרגע עיניים גדולות ושב ונרדם. בחדר שלנו פשטתי את המעיל ואת כל היתר, ונכנסתי ערום למיטה, מתכנס קרוב קרוב למקור החום.