שני

מאז ומעולם זרחה לנו השמש מהתחת. אנחנו יצורים קטנים ומעוררי רחמים, שבטוחים בכל בוקר, כשאנחנו לא מוצאים את הגרב או כשהקפה לא חזק מספיק, שסוף העולם הגיע, ואיך לעזאזל זה קורה לי עכשיו?

אולי בגלל זה אני לא סובל בלוגים בדרך כלל. כל ה"עשיתי", "באתי", "הלכתי", "התרגשתי" הזה הוא מעייף להחריד. כלומר, בינינו, אפילו לקרוא את היומני היקר של עצמך זה קצת יותר מדי, אז לקרוא את היומני היקר של אחרים? אז נכון, יש יומני היקר בבילעין ויומני היקר בתעשיית המוזיקה ויומני היקר מסקר האח הגדול, אבל הקו התחתון הזה, שמספר על איך הרגיש הכותב כשנכבה האור. גרררר!

הרשתות החברתיות מאפשרות לחיות עם יומני היקר. יש משהו מתיש הרבה פחות ב-140 תווים שיוצאים מהלב או מהאצבעות, שמאפשר להקדיש איזה רסיס תשומת לב למישהו אחר מחד, בעוד מאידך אני חופר את עצמי למוות. הרשת החברתית מאפשרת לשמש שזורחת מהתחת להטיל מעט אור גם על אחרים. כלומר, החיים נותרים בין כותלי האני ואני ואני, אבל מעת לעת, אני יכול להקשיב גם למשהו שאינו אני, ואפילו – לא תאמינו – לגלות איזה רסיס של אמפתיה.

וככה, בין ה"קמתי", "עשיתי", "הלכתי" ו"שבתי", "התרגשתי" ו"דמעתי", התוודעתי לשני. כמו הרבה מאוד אנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר, היא חריפה, נשכנית, קולנית, עצבנית, אינטליגנטית מדי והרבה יותר מדי ורבאלית. שלא כמו הרבה אנשים אחרים שאני עקב אחריהם בטוויטר, היה לה גם לימפומה שלב ארבע, שזה כמו שתי רגליים בקבר, עם בוהן אחת שהתחרטה ומשאירה אותך בסביבה עוד קצת.

טוויטר, בטח בישראל, זו חתיכת ביצה אינטימית. יש שם עדיין מעטים כל כך, שאתה אשכרה מצליח להכיר כמעט את כולם, וככה המעקב אחריהם הופך למשהו אישי הרבה יותר מפייסבוק. וגם אם לא החלפת איתם יותר מארבע או חמש תגובות קצרות, אתם לפתע "חברים". חברים מהתחת, אבל חברים.

וכך, שלא בטובתה, הפכה שני לחברה שלי. כלומר, אני הפכתי לסטוקר שלה. ובין בדיחה היסטרית של אחד להתבכיינות פתטית של אחר, בצבצו להם רסיסי חייה על המסך שלי.

ואיזה חיים שהיו לה בחודשים הקצרים שבהם אני מצִיץ מרחוק! איזה רכבת הרים רגשית ופיזית. כזו שמילים מתקשות לתאר, ועדיין המילים שלה היו כאלה שמעבירות משהו מהנוזל הכימותרפי בוורידים שלך, מדיאטת המיצים האיומה, מההקרנות, מהבחילה, מהרעב, מהרעב לנורמליות. וגם מאהבת האדם שלה והנפש החופשייה והפה הגדול והאהבה שלה לחברים ולארוס שלה. ולחיים.

לא קל לי לעקוב אחרי שני ולא לכתוב על עצמי לידה. יש בה משהו גדול מהחיים. משהו שמקטין את צרותי למידותיהן הפתטיות, שמכניס פרופורציות, שגורם לי לדבר בקלישאות. ולא היא עושה את זה, כי שני לא מתנשאת בכלל: היא מפרגנת ומרגשת ומצחיקה ומרגישה כמו החברה הכי טובה שלך. אלה רק הבדיחה הבאה שלי והקיטור היומי שלי שמרגישים עלובים כל כך ליד הסערה הג'ינג'ית הפייטרית הזאת, ששותה את המיץ של החיים בקש, כי כבר שבוע אסור לה ללעוס. ששוכבת שם הלומת כאב ותשישות ובחילה ומנסה להתלבש ולהיראות טוב לפני שהחבר שלה מגיע הביתה, ועוד מצליחה להצחיק אותך תוך כדי.

לפני יומיים שני צייצה את הציוץ הזה:

"A riddle if i may, who has red hair, a huge smile and absolutely no fucking trace of cancer?"

מה שגרם לי ולרבים אחרים להרבה דמעות של התרגשות ואושר. לריאות מפויחות להיפתח מעט. לנשמות ציניות לסדוק משהו מהקרום הנשכני שלהן ולחייך אל קשת צבעונית וקיטשית. שני שוב העתירה עלינו מעט חיים דרך חייה שלה. הייתי מנסה לתאר כמה מאושר הייתי כשראיתי את המילים שלה, אבל למי אכפת כמה הייתי מאושר? היא נשמעה כל כך מאושרת! אפילו הלב האטום ביותר התרחב.

שני קראה פעם לטוויטר "מועדון אלטרנטיבי לאנשים שחושבים שהם מרכז העולם". כחבר מועדון, אני שוב מודה לה על התזכורת שמרכז העולם הוא תמיד בפרספקטיבה, ועל הזכות להיות, ולו לרגע, באיזה קצה מרוחק ולא אופנתי של העולם שלה.

אז הלוואי שיהיו לך חיים ארוכים, מאושרים, בריאים ומשעממים, שני. כל יום שלך הוא מתנה לעולם, והעולם מחכה לעוד הרבה הרבה מתנות כאלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 10 במרץ 2011 at 19:47

    אוי, צופי, איזה יופי.
    אני אפילו לא מכירה את שני, אבל אני מה-זה שמחה! רק בריאות, טפו טפו טפו.

  • אלינוריגבי  On 10 במרץ 2011 at 20:07

    נפעמת. אין לי מילים. ומזדהה עם כל מילה. זהו

  • אלירז  On 10 במרץ 2011 at 20:10

    מקסים. מקסימה.
    כמעט עושה חשק לפתוח חשבון ולצייץ.
    הרבה בריאות, שני!

  • תומר  On 10 במרץ 2011 at 20:23

    מקסים צופי
    איזה יופי
    מלא אהבה

  • אירההוק  On 10 במרץ 2011 at 22:32

    אי אפשר היה לתאר זאת טוב יותר. הבחורה חיה רעה במובן הכי טוב של המילה. אמיתית, מרגשת ומעוררת השראה. שרק תהיה תריאה ומאושרת.

  • שחרור יונים  On 8 באפריל 2011 at 17:33

    תיארת והגדרת בדרך מדוייקת ויפה. כיף לקרוא וכיף לדעת שיש אנשים כמו שני ועוד יותר שהם מדי פעם מנצחים.
    פוסט שלישי שאני קורא כאן, מעניין.

    • tsoof  On 8 באפריל 2011 at 18:44

      איזה כיף! אני אוהב קוראים חדשים. שבת שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: