שלוש דמויות

ובכן, הדמויות! שלוש דמויות יש לנו: סטודנט, רקדנית וצייר. כעת, מקלדת, אם לא יקשה הדבר, אמרי עליהן כמה מלים, על שלוש האבודות הללו, המתגוללות בקצווי העיר, מחפשות את מקומן.

הסטודנט: הוא הצופה המאוהב, טוב לב וטוב מבט, שברגעים אלה ממש באים החיים ועושים מעשים בו ובאמונותיו הקטנות; מקשיחים את עצמותיו ומחדדים את קצוותיו ועושים אותו לכועס והמריר שיגדל להיות.

אבל למה להקדים את המאוחר, שהרי הסטודנט שלנו מאוהב! ולא בסתם נערת כפר או חנוונית או אחות או פקידה. הסטודנט שלנו מאוהב ברקדנית. רכת עיניים וחולמנית, הוא רואה בה אחות אסורה לסודותיו הכמוסים, למאווייו, וכן, גם לתאוות הגוף. הוא ממתין לה בקצה המסע שלה, שלו ובטוח וסבלני, ויודע הוא בבטחון רב שבוא תבוא.

ארוכת גב ותכולת מבט, הוא מביט בה טופפת על קצות אצבעות כאיילה אצילית ונוגה. הוא צופה בה יוצאת את חדר החזרות ארוזה בטריינינג מהוה, שמאחסן את כל דקותה ועדינותה כשק, ועדיין מותיר אי פה אי שם אי רמז על על הרזים והאוצרות שארוזים בתוכו.

הוא רואה אותה מוחטת אף ומנגבת את עיניה מבלי משים, חושב לעצמו "כמה מרגשים הם הנימים הדקים המרקדים במורדות נפשה האצילית!" ודאי היא מתגעגעת לאיזה חלום על סלון וינאי או ארמון איטלקי, אל מחזרים עזי מבע ומלכים מעתירי חסד, שיוצאים מגדרם למראה. ודאי חולמת היא על האביר שלה, שמחכה בסוף איזה חזרה, להושיט לה יד ולעזור לה במעלה המדרגות התלולות ביציאה מחדר החזרות, וכבר הוא כמעט כמעט קם, אבל נזכר שאך סטודנט חולמני הוא – ושב אל ערגונותיו העצובים, המאושרים.

הרקדנית: הרקדנית מתגעגעת להוא שהלך בוקר אחד. כך סתם, בלי לומר דבר של חסד או של כעס או של פרידה. רק אמר שהוא הולך ולא ישוב עוד, והלך ולא שב עוד. ההוא חי אתה בקיטון שלה, שהיה של שניהם, והיה מחבק אותה ואוחז את ידה ומלטף, לפני שאט אט הפך להוא ששותק ולא אומר דבר. להוא שמכונס בעצמו ובמחשב שלו ובספריו ובענייניו, שהיה נושא אליה עיניים לפעמים ומופתע מנוכחותה, כאילו אינו מכירה כלל.

היא יוצאת למועדון של שתייה וריקודים, ושם היא מניעה את גופה עם הבאסים הכבדים שמרעישים את עצמותיה. היא טועמת טעימות קצרות ומרירות מהמשקה שלה, ומדליקה עוד ועוד סיגריות. בזווית עינה היא רואה את הגברים שבוחנים אותה, גם את הסטודנט. היא אינה מכירה אותו, ורק חושבת כמה חבל שהביישן ביישן כל כך, ולעולם לא יצליב את מבטו בשלה. ערב ועוד ערב הוא יושב שם וצופה בה בזהירות, לא להיתפס, ואין הוא קם ועושה מעשה. רק יושב ושותה מהבירות הגדולות האלה, ולפעמים מהין לפתע ומניע את ראשו לקצב התופים, רק לרגע! ואז חוזר ולוגם ומביט בכוסו ובוחן אותה בזהירות של מרחוק ושל לא לגעת.

האחרים דווקא ניגשים אליה וזועקים באוזנה איזשהם דברים שאנשים אומרים במקומות מעין אלה. אף פעם לא הבינה איך אפשר לדבר כאן, אבל היא מהנהנת ומחייכת, ולפעמים גם היא מהינה והולכת עם מי מהם.

הצייר: הצייר, חברו הטוב של הסטודנט, שוכב עם הרקדנית. טוב, לא בדיוק שוכב אתה. הוא מזיין את הרקדנית. אין היא רוצה שישכבו אתה ואף הוא לא רוצה לשכב אתה. הוא חופן והופך ונוגח ונסוג חליפות, ומשקיע שם את כל אונו לכמה רגעים ושוכח. אבל רק לכמה רגעים.

הוא שוכח את ידיו הרכות ומכחולו המלטף ותנופת זרועו ועינו הבוחנת, ואת שתיקתם של כל אלה אל מול הבד. הוא שוכח את כל הסיפורים שאין לא לספר, את כל אותם צילומי הרגע שחומקים בין אצבעותיו מדי לילה, כשהוא עוצם עיניים. הוא שוכח את האמירות הגדולות שאין הוא רוצה לומר. הוא צייר ורק לצייר הוא רוצה, אבל אין לו מה לצייר, וכך הוא הולם את עלבונו ואת שכרונו ואת אין אונו אל תוך בובת החרסינה העצובה הזו, שגונחת את שתיקתה ועונה באגנה את יגונה, ושב והולם אל תוכה ואין לו דבר להביא אל פי המערה, ורק צלליהם צוחקים לו מקיר החדר כאילו אין דבר עוד מלבדם.

והסטודנט? הסטודנט שב הביתה בחושך אל געגועיו, ומקווה שמחר מחר יאזור סוף סוף מעט כוח ואולי יישיר מבט. אולי מחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: