אין אבא

החברה שלי מעצבנת אותי, ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה. אני לא בחור של חברות. כל ההתפלשות הזאת של היחסינו לאן דורשת הרבה יותר מדי רגשות, ואני לא בעניין של רגשות. אני בעניין של לבד, תודה, אל תיכנסו לי לוורידים. גם אני לא נכנס לשם.

כלומר, אהבה זה נהדר. ורומנטיקה וורדים ושמפניה ואמבטיות וכל החרא הזה. זה על הכיף-כיפאק. רק שאת הכווייה שלי כבר חטפתי לפני ארבע שנים, ונדמה לי שאני סופסוף מתחיל להתאושש. ומעט החברות שהיו לי מאז עוד לא נכנסו למקום הוורדרד ומעורר הבחילה הזה שקוראים לו הלב שלי. הנוכחית, אחרי חמישה חודשים ביחד עם הפסקה ארוכה באמצע, קצת מאיימת לטפס לשם. ולמרות שאין איתה שיחות יחסינו לאן, יש לה אותן בעיניים.

אז היא מעצבנת אותי. ועוד יותר מעצבן אותי שהיא מופיעה לי עכשיו באולם מקבלי הפנים. אני חוזר משלושת הימים המיותרים ביותר בהיסטוריה של פריז. לעולם על תסכימו לנסוע לוועידות האידיוטיות האלה של מיקרוסופט אם יש לכם חברה. הדבר היחיד שאפשר לעשות שם זה למצוא זיון קונטיננטלי, אבל אני לא עושה את זה לחברות שלי. אז באמת לא היה שם כלום. כלום חמישה כוכבים, אבל כלום.

בדרך לתל אביב אני עושה לה פרצופים שהיא נדחפת לי לפינות של החיים למרות שלא חילקתי הזמנות. היא מציצה עלי מההגה וסופגת בשקט, ואומרת לי שאנחנו נוסעים להורים שלי.

"אנחנו לא נוסעים להורים שלי."

היא שותקת, עוזבת את הדרך הביתה לתל אביב ועולה על כביש ארבע בדרך לאבן יהודה, רק כדי להוציא ממני את החרא העצבני שצועק עכשיו "למה לעזאזל פנית? לא שמעת אותי?"

"שמעתי, אבל אנחנו נוסעים להורים שלך."

"למה?"

"כי אמא שלך ביקשה."

כאילו לא מספיק שהחברה הזאת, שעשתה כבר את שלה, אני חושב, עולה לי על העצבים, אני צריך עכשיו להתחשב במה שרוצה האמא שלי, הכוהנת הגדולה של הנשים שנכנסות לי מתחת לעור.

"אז היא ביקשה. אני רוצה ללכת הביתה. אני עייף, אני עצבני וממש אין לי כוח לראות את אמא שלי עכשיו."

"תקשיב, צופי: אני לא אמורה להגיד לך את זה, אבל אבא שלך נעלם. בגלל זה אנחנו נוסעים לאבן יהודה."

"נעלם," אני אומר, ושומע את הנקבוביות של הזיעה הקרה מחייכות במורד הגב שלי.

"נעלם אתמול."

אנשים בני 53 לא נעלמים. בטח לא האיש הזה, שיודע בדיוק איפה הוא נמצא. אם הוא נעלם, סימן שהוא החליט להיעלם. והציפייה החרדה הזו למשהו רע שיקרה, שמקננת שם מאז ומעולם, מצקצקת את ה"אמרתי לך" שלה.

"טוב," אני אומר ושותק. החברה האומללה שלי מניחה יד על ברכי ונוהגת את שארית הדרך בשתיקה. אני מכוון אותה הביתה ונכנס, מתעלם ממנה.

בבית כבר יש אנשים, והם ניגשים אלי ומביעים את צערם. אני לוחץ ידיים בשתיקה מופתעת. מסתבר שאנשים לוחצים לך את היד ומצטערים שאבא שלך נעלם. ורק אחרי כמה דקות אחי הקטן ניגש אלי ולוחש לי שכבר מצאו אותו בירושלים. ושזהו. ואז עוד אנשים ניגשים אלי ומשתתפים בצערי, אבל הם לא שורטים בכלל את קיר הבטון שמקיף אותי. אפילו את החיבוק של אמא שלי ושל אחותי הבוכה אני לא מרגיש.

אחרי הדקות האלה אני מסתובב אל החברה שלי שקלעה אותי לתוך הצרה הזו, ומבקש ממנה שתיקח את הדברים שלה ותעוף לכל הרוחות, אם לא קשה לה. היא שותקת ומחבקת אותי ואומרת שאתקשר אם אני צריך והולכת עם מבט היחסינו לאן שלה ומתאפקת לא לבכות את הבכי שלה באמצע בכיים של אחרים. היא מאוד מתחשבת, ואני באמת מרגיש כמו חתיכת חרא. אבל זה בסדר, אני לומד. מותר לך להיות חרא כשאתה באבל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: