מכתב מאב זקן לבנו הקטן

תקשיב לי עכשיו ותקשיב טוב, כי תיכף כל זה יילך, יתפוגג, יהיה לאד, לאוד, יהיה כלא היה, ואולי לא היה כלל, שהרי אם היה, היכן כל זה כעת כעת? אז תקשיב לי עכשיו טוב טוב, כי זה עוד כאן.

החיים הם גלידה וסקס וחיבוק של ילד וצחוק של תינוקת שתיכף כבר הולכת לטרום חובה, ובעצם היא כבר לא תינוקת. החיים הם אפילו לא כל אלה, אלא רק החשק לזה. החיים הם הפער בין מה שיש לך למה שאתה רוצה, בין החלומות שלך להתגשמות שלהם, בין התאוות הקטנות והבינוניות שלך, שגם הן תוצרים של יתר מדי טלוויזיה ושלטי חוצות, לאיפוק הפולני הזה שזורם לך בעורקים, שלא יכול לראות אותך נהנה. החיים הם התקווה שלך שכל זה יהפוך למשהו גדול ואמיתי וחודר וטוב ושכולם יאהבו את זה. החיים הם הציפייה הדרוכה, החרדה האיומה שזה לא זה, שזה רק עוד רגע מרגש אחד, שבסופו כולם מתרגשים לרגע כי זה נורא מרגש, או שכולם צוחקים לרגע כי זה נורא מצחיק, ואז עוברים הלאה, ומה שיצא לך מבין הידיים הוא לא יותר מאד אחד ונשכח, אוד עשן, היה כלא היה, היבהב לרגע ונדם.

אמא שלך ואני, ילד, אנחנו תוצר של מפגשים רעים שהתנקזו לכדי עוד מפגש רע אחד, שבו הזרעים שלי התגברו על המכשלות שבדרך והביצית שלה הרימה ראש לרגע לשמע זעקתם, ונכונה הפעם, באיזה איבחה של רחמים, לקלוט אחד. אני לא רציתי אותך, ילד, ואלמלא אמא שלך רצתה לשרוט פעם אחת את שכבת החיים שלה ולראות מה יש שם מתחת, הרי ממילא לא היית כלל. אז אל תודה לי. נשארתי בגלל המצפון ההוא, שאין לי ולו דבר, ושמחליט את החלטותיו ומוריד אותן עלי כאילו הייתי עוד פיון בשדה השחמט שלו. אז עברתי למשבצת של אבא, כי ככה הוא החליט.

החיים הם געגוע. געגוע ארוך וממושך למה שהיה פעם, לפני שעוד היית, למה שהיית פעם ולמה שתהיה, ובעיקר למה שלא תהיה אף פעם. נוסטלגיה דו קוטבית שבמרכזה אין האונים שהוא אתה. געגוע לשפתיים אדומות ובשרניות שלוחשות את שמך ומושכות את חולצתך מעליך, לסקס קצר וזועם על הכיור או על מכונת הכביסה, ללילה של אהבה, לחוסר הבושה שלו ושלה, לשריטות עדינות על הגב, למפגשים חטופים מלאי תאווה, שאין בהם מקום למילים או לספקות, והם רק אתה והיא וזרועות וצווארים, ללא תודעה.

החיים הם תשוקה להיות האיש הזה שקם ועושה, שקודח ומתקן ויושב וכותב ועונה ומגיב ויוצא ופוגש ושב ומבצע ויוצא וצוחק ומעז וגוהר ויונק את לשד החיים. האיש הזה שלידך ושמולך ושאינו אתה, שמאחורי העיניים המתבוננות שלו יש גם ידיים שעושות וגוף שחי חזק ומהר ועד הסוף.

החיים שלי, ילד, לא היו כאלה. החיים שלי קרו לי, ונתתי להם לזעזע אותי ולטלטל אותי ולגרוף אותי במערבולותיהם ובסערותיהם, ולטרוף אותי אל חופיהם. הייתי צעצוע שנפל ממכולה גדולה, ששחה בימים רבים ונשטף אל חופים אינספור, אבל לא בחרתי. לא בחרתי אף פעם. אז תקשיב טוב טוב לסיפור שלי ילד, כדי שכל זה לא יקרה לך, או אולי כדי שאתה תקרה לכל זה במקום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 8 באפריל 2011 at 0:48

    אולי עדיף שלא תגלה לו.

    • tsoof  On 8 באפריל 2011 at 1:00

      אני שח להגיד שלא הכל אוטוביוגרפי

  • רובי  On 8 באפריל 2011 at 11:08

    שוב מזדהה לחלוטין

  • נטליה  On 8 באפריל 2011 at 14:04

    משהו בכתיבה שלך עושה את כל הדברים האלה שאתה מתגעגע אליהם.
    בטח הילד שלך יקלוט את זה.

  • Lem  On 8 באפריל 2011 at 14:19

    פשוט מצוין.

  • tsoof  On 8 באפריל 2011 at 18:45

    תודה שקראתם. אתם מאוד נחמדים.

  • גל.  On 11 באפריל 2011 at 13:34

    פאו!

    שמעת? אמרתי: פאו!
    פוסט שלא מחכה לקורא. מתיצב ומצליף.
    (ויופי ראפראנס לסוף עונת התפוזים.)

    • tsoof  On 11 באפריל 2011 at 13:42

      אני אגיד לך מה זה הפוסט הזה. זה הבהוב העונה קטן. נמצץ אלי אפר.

      ומאיר אריאל שם כדי לקחת. לכן הוא גם פזור לאורכו ולרוחבו של הבלוג הזה.

      • גל.  On 11 באפריל 2011 at 17:24

        במחשבה נוספת איך שהפוסט הזה הוא מאב לבן קצת מזכיר את "אף אחד לא יודע".

        בסופו של דבר הוא בכלל לא שואל אותך אם אתה רוצה אותו מפוזר לך פה, עם הלבנונית בחוץ. מתלבש על השפה ולא מש ממנה.

  • עופר  On 22 באוקטובר 2011 at 1:23

    אוף, למה ככה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: