יום הזיכרון ליום הזיכרון

יום הזיכרון היה מאז ומתמיד הכותל של טיפוח האתוס של הציוני החדש: יפה הבלורית והתואר, אוהב את אותן הנערות, שותק סביב ספלי קפה עם ידידים, מחבק את הסטן שביד, בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום. מגש הכסף. יום הזיכרון הוא מקדש לזכרותו הזקופה של הישראלי המקומי המוצק והשעיר, נטול החת. איש המעשה עם המפה והרעיון, שלא טנק ולא גדוד ברברים מצעקים לדם יהודים לא ירתיעו אותו.

כבר יותר משישים שנה מדובר בעצם בחגה הגדול של התעמולה הישראלית. היום בו באמצעות מילים אלתרמניות טובות ולחן רוסי מפעם, מלכד השלטון את שורות העם צמוד צמוד, שלא יחדור ולו משב של סימן שאלה. התעמולה עוטפת אותנו בחיבוק דובי, ומעסה אל תוך תוכנו את כל היגון המתקתק הזה, מלווה בתחושת חובה והצדעה לטובי בנינו ומחנק בגרון על כל אלמנותינו היפות ויתומינו עצובי העיניים.

ואם איזה ילד לוחש חלילה שהמלך הוא עירום, ושצל"ש זה במקום תכנון, ושעל כל כובש יש נכבש, ושטוב לחיות בעד ארצנו, מיד הוא נתקל במבטים העצובים והמאשימים של ההמון. ביום הזיכרון ההמון לא יקרא לך מרעיל בארות או סכין בגב האומה או סמולני משוגע. לא לא. ביום הזיכרון רק יביטו בך בעצב ויפטירו "איך אתה לא מתבייש. אנשים נתנו את חייהם למענך. איך אתה לא מתחשב באלמנות וביתומים? איך אתה מביט על עצמך במראה?" ההמון יפלוט אז אולי עוד יפחה צדקנית, ויפנה אל רבקה זהר ואל מה אברך, כדי לצרוך מעט מסם ההתייפחות הזה – וייגש לשפד את הלבבות ליום העצמאות.

ואם פעם עוד היתה איזשהי הצדקה לטיפוח איזה אתוס על הגזע הציוני החדש שהוקם כאן בדם ויזע, הרי שכל זה נגמר כבר מזמן. יום הזיכרון היום הוא באמת לא יותר ממכונת החייאה לפאתוס הציוני הנפוח והצודק, לאיש צרוב השפתיים מן הבקעה, לחקלאי שפשט את בגדי העבודה כדי להיות אצבע בסכר נגד השיטפון הערבי הבא לשדוד את אדמותינו ולחלל את נשותינו. פעם היתה פה מדינה חלשה וגבר חזק, וכעת נשארה מהם רק מעטפת חלולה, שהולכת כסומא ומחפשת את הטלית המוכתמת של יוסף הטרוף. מחפשת את הצדק שלה באפלה, ולא מוצאת לה דבר להיתלות בו למעט איתן הגיבור שלא מהסס לרגע ומחפה מלמעלה. אם לא איתן ודודו והימים האחרים, הציוני החדש, החזק והצודק הרי יקרוס אל תוך עצמו ויתאדה ביפחה אחרונה אחרונה של כאב על מה שהיה ועל מה שאף פעם לא היה ובטח לא יהיה.

תסתכלו ישר לפנים, ותראו את שרי המלחמות האימפוטנטים שלכם קוראים מכל רוחות השמיים לנפש המייחלת לגבורה הציונית. תראו איך הם מושכים מתחת ידיכם את ילדיכם הרכים כדי שיהיו לעוד איתן ודודו וגיורא וליאור בידיהם הגסות ובליבם הציני. תראו איך במחול השכול המטורף הזה, בעבודת האלילים של "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", הם ממשיכים לאכול את הפנסיה שלכם, את כספי המסים שלכם, את החופש שלכם, את הנורמליות שלכם. והכל בשם הזיכרון. והכל בשם אחדות השורות. והכל כדי שאף אחד לא יגיד להם לרגע שאולי, בעצם, הגיע הזמן להפסיק כבר את המנגינה המזוינת הזאת.

זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה.

יש עוד הרבה מה להגיד על היום הלא קדוש הזה. על השוביניזם, על הזלזול בשונה ובאחר, על ביטול המיעוט ודעותיו, על הדיקטטורה של ההמון. קצרה ידי מלכתוב על כל זה, אבל הכי חשוב: אל תתנו לאלתרמן ולנתן יונתן ולנעמי שמר ולאהוד מנור לבלבל אתכם. אם הם היו בחיים הם בטח היו אומרים את זה בקול רם: מספיק לחגוג את המוות. הגיע כבר העת לפולחן החיים.

(זוכר. לא את כולם)

ואם יורשה לי להקדיש את הפוסט הזה למת אחד, הרי שהוא מוקדש לציון, שנהרג בקיץ תשעים ושלוש, שישה חודשים לפני השחרור. במשך קרוב לשנה נסעתי אתו הרבה מאוד פעמים על הציר שבו הוא נורה, בדרך מאדוריים לנגוהות, בפינה באמת מקוללת של ארץ חברון. וציון, למרות שלא היה גיבור גדול מדי, היה אומר כל פעם שהיינו עולים על הציר וחובשים קסדות, שהוא לא רוצה למות פה על הציר הזה, כי זה המקום הכי מיותר שיש למות בו. אמר וידע בדיוק על מה הוא מדבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מילו  On 8 במאי 2011 at 10:09

    תודה על פוסט מצויין

    • רונית שפי וולפין  On 9 במאי 2011 at 11:47

      שלום צפריר,

      אני מזדהה עם המסר שלך ומצדיעה לאומץ שלך לשתף את האמת הזאת שרבים מאיתנו חשים בתוכינו כבר שנים, אך התקשינו למצוא לגיטימציה לומר אותה בקול ולגייס לה תמיכה. אולי בגלל שאנחנו לא "משפחה שכולה", תודה לאל.

      אכן, חבל שאתה צריך להיות יתום כדי לומר דברי חכמה שיש בהן לתרום לשינוי משמעותי במדינה העייפה והכואבת שלנו שהרטרו הוא עדין העכשיו בה.

      זאת מדינה שנאחזה עד כה בעברה, כי ההמון האינטילגנטי חווה אימה להשמיע את דברו העכשוי, פן קומץ מתהלם או מיושן של אנשים שעושים הרבה רעש ובלגן ירגמו אותם באבנים.

      שלא תמן לא נכון, בעיני רוחי יש ערך רב למורשת, אך אין לה כל ערך עם מתעסקים רק הב ולא בהווה כשפנינו אל העתיד.

      צפריר, אתה לא לבד. אתה משמיע את קולם האינטליגנטי של הרוב השקט, האלגנטי,העדין מפוחד, אך מתעורר – צעד צעד.

      דברייך הם שליחות וזאת רק ההתחלה ולא הסוף.

      ביום הזיכרון ולקראת יום העצמאות אני בוחרת להרוג כמה פרות קדושות, אך מיותרות במקום להטביע את ייאושי במנגלים (זה גם די קל לי כי אני צמחונית על פי רוב).

      אני מעודדת אותך להמשיך ולומר את דברייך אלו ומצתרפת (ב"ת" וב"ט") אלייך בדרכי שלי: לזכור ולצמוח – להיות חלק מהתיקווה: http://www.the3i.co.il/?p=1026

    • עומר  On 9 במאי 2011 at 15:35

      המסר הכולל שלך נכון, על קידוש החיים ולא המוות, על האלימות המיותרת לגמריי שהביאה בסופו של דבר לכל המלחמות אך בכל זאת יש לי כמה הסתייגויות:
      א. נכון שכל הנופלים הם קורבנות, קורבנות של אלימות, ונכון שחלקם נפלו בגלל איוולת של מנהיגינו, ושיקולים ניציים ולא מוסריים, כשל האדון שיושב עכשיו בהנהגת המדינה, אך אל לנו לשכוח, שאלו שנפלו הקריבו עצמם למען אזרחי המדינה, למען הצלת העם שבעורף וזהו מעשה מובהק של טוב לב, ומוסר מהסוג הגבוה ביותר. אז נכון, תגיד, חלקם לא היו כאלה גיבורים, וחלקם נפלו בנסיבות טיפשיות בלי שבכלל חשבו על הקרבת עצמם, אך כך ראוי לראות זאת. על כן יום הזיכרון הוא יום להודות לאותם אנשים בעיניי, ולא לקדש את מותם, או את המלחמות למענן נלחמו.
      ב. אין להתעלם ממלחמת העצמאות, וממלחמת יום כיפור, שאמנם יכולנו למנוע, אך משפרצה, היתה מלחמת הגנה מובהקת, והגנה על עמנו וקיומו, הם בכל זאת ערך ראוי. אין לקדש את המלחמות האלו, וחשוב לזכור שחלקן היה ניתן למניעה, אך אין גם להתעלם מכך שהיו מלחמות קיומיות, של להיות או לחדול.

      • סול  On 25 באפריל 2012 at 12:50

        תודה רבה עומר, מילים כדורבנות.

      • יורם  On 14 באפריל 2013 at 21:03

        תודה עומר, מחזק את מילותיך
        הכנות והנבונות

    • רון  On 11 במאי 2011 at 9:31

      יש לי בעיה רצינית איתך. אני לא יודע איך לאכול את מה שכתבת. מצד אחד אתה כותב פה פוסט "קיצוני" לדבריך, מצד שני כאשר אתה עונה על תגובות, אתה מסביר טוב יותר את עמדותיך. מה שחבל פה הוא הרושם שאתה יוצר – אם הייתי קורא רק את הפוסט הייתי מניח שאתה שמאלני קיצוני שאמונתו חשובה לו ואני סתם לא מסכים איתך. לאחר שאני קורא את התגובות, אני חייב לציין שאתה מחזק לי סטיגמה – אתה זורק פצצות לאוויר כדי לזעזע למרות שאולי בתוך תוכך האידיאולוגיה האמיתית טיפה שונה. לראיה התגובה שלך לאורי גולדשטיין. אני בראייתי חושב ששמאלניים הם עיוורים גמורים בכל מה שנוגע לסכסוך. אבל אני מוכן לקבל דרכים אחרות לנסות לפתור את הבעיה הזו. אבל לכתוב פוסט כזה ולדעת שרוב המלחמות היו כדי להגן על תושבי ארץ ישראל ולבנות עתיד ובית לעם היהודי, מבחינתי זו יצירת פרובוקציה מיותרת.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:10

        רון היקר,
        אני מתרגש לראות תגובה כנה כשלך. אני התחלתי את חיי כ'ימני'. עם הזמן, עם הניסיון, ההשכלה והלימודים – הפסקתי להגדיר את עצמי כימני.
        למה? לא כי 'התפכחתי' או כל סיבה אחרת, אלא כי הבנתי ש'ימין' ו'שמאל' זו אשליה.
        אני מאמין כי אם באמת ובתמים אנשים ידינו ביניהם, בלי לשייך פוליטית לזרם כזה או אחר, בלי למסגר אנשים על פי 'צורות חשיבה מקובלות' אז יבין העם פה כי בעצם כולנו בעלי אותם אינטרסים, אותן רצונות וכמובן גם עם פתרון כמעט זהה לחלוטין אצל כולנו.
        הפילוג לשמאל וימין מונע מאיתנו הידברות אמיתית בתוך עצמנו, אחדות במציאות הפתרון שיטיב לנו, לפלסטינאים ולכלל האזור.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 באפריל 2013 at 17:17

        רוב מלחמות ישראל לא היו מלחמות הגנה. יש ספרים רבים אשר מתעדים את הדוקטרינה הישראלית ( דוקטורינת אלון) שאי אפשר להגן על גבולות 48׳ ולכן הצורך להרחיב את הגבולות במלחמות. ישראל חירחרה ריב במשך שנים רבות ובמיוחד ב67׳ על מנת לכבוש את השטח שיאפשר לה "להגן על עצמה מפני הערבים שרוצים להשמיד אותנו". גם מלחמת לבנון הראשונה הייתה פוליטית ומטרתה הייתה למנוע מאשף להקים מדינה פלסטינית על ידי השמדת המנהיגות הפלסטינית. כולם יודעים למשל שלא אשף התנקש בארגוב אלא ארגון קיקיוני שהיה אופוזיציה לאשף. אריה נאור מזכירו של בגין מתעד למשל כשאמרו לרפאל איתן שמדובר באבו נידאל ושאשף שומר כבר שנתיים על הפסקת האש עם ישראל בגבול הצפוני, רפאל איתן הגיב ואמר ״ נידאל שמידל״ ולתדהמתו של אשף פתחו במלחמה שלא הייתה לה שום סיבה רציונלית אלא פוליטית ימנית.

    • אביטל תמיר  On 25 באפריל 2012 at 12:08

      אחד הפוסטים היפים והחשובים שקראתי מעודי. תודה לך.

    • קרן כהן  On 25 באפריל 2012 at 13:37

      ואיפה הכבוד למלחמת העצמאות? למלחמת שלום הגליל? לששת הימים? למבצע קדש? לא היו אבדות בזמן שהשמאל היה בשלטון? בזמן הרעיון הקיבוצי? אם כי יש דברים בגו אבל לבטל כך לחלוטין את הכבוד המוענק לחללינו זה ,לדעתי,- בזיון. לראות את העם מלוכד ביום זה ויום השואה עם כל הכאב העמוק יוצר גם פן של גאווה ושייכות.

      • עומר  On 25 באפריל 2012 at 20:14

        קרן- לא נראה לי שבאמת קראת את הפוסט. הוא לא מפריד כאן בין ממשלת שמאל וימין. גם אלו וגם אלו שלחו את חברנו למות.
        כולנו נותנים הרבה מאוד כבוד לחללינו. לעומת זאת, אנחנו לא חולקים את הכבוד הזה למנהיגנו

    • בת-שבע  On 25 באפריל 2012 at 13:48

      קודם כל תנחומיי… ועכשיו תן לי בבקשה להגיב…מה שאתה מנסה להגיד זה: בואו במקום לבכות על אלו שהלכו, נדאג לאלו שכאן,שלא ימותו יותר לשווא, שהמדינה הזו תהיה ראויה לאלו שחיים בה ועוד ועוד… גם אני חושבת על כך כל הזמן.. תחשוב על זה – רק בתאונות דרכים, מתים כל שנה כ400 איש : מילדים עד קשישים – סתם!!! ואתה יודע מה הנהגים האשמים באים מכל קצוות הקשת הפוליטית… מה שאני מנסה להגיד זה פשוט: את היום הזה תשאיר לאבל, תן לי לשמוע על אותם חיילים שהלכו, תן לי לתת את אוזניי ועיניי לאותן משפחות.. תן לי לעמוד לכבוד אותם חיילים, ובשאר השנה תדרוש למען מדינה טובה יותר ובצדק… העובדה שאתה מערב פוליטיקה – זו פרה שצריך לשחוט – אותה פרה שעולה ביום הירצחו של רבין… מי לעזעזל נתן לך את הזכות לטעון נגד החיילים שמתים לשווא?! אתה חושב שהשמאל הוא היחיד שמתנגד לכך? אתה צריך לזכור שאתה לא! טוב יותר מאף אחד בגלל שאתה שמאלני ואתה לא אוהב את המדינה הזו יותר מאף אחד, אתה פשוט חושב בצורה אחת והימין בצורה אחרת.. כמו שאתה רוצה שיכבדו אותך תכבד את הצד השני, זה אחד התנאים למען אותה מדינה שאתה רוצה…ותלחם, תמיד תלחם, כי המדינה הזו צריכה אנשים שילחמו בשבילה!!! אבל, כשנלחמים צריך לדעת איך לעשות את זה…אנחנו עושים כל כך הרבה במדינה הזו בלי לשים לב שאנו פוגעים בה, זה מתחיל מהנהיגה הפרועה שלנו וממשיך בקומבינות שאנו כל כך מתגאים בהם, בשחיתות שאנו עצמנו לוקים בה, בלי להבין בכלל שאנו לוקים בה…מגיע לאותם חיילים שהלכו, שנלחם על העתיד הטוב ביותר בשביל המדינה שמתו עבורה.. אבל הלחימה הזו תתחיל מחר.. היום נתאבל!

    • שמאלן ציוני שפוי  On 25 באפריל 2012 at 14:35

      מותר לך הכול. גם להיות יתום צהל. גם לקשקש שטויות. גם לסבול משנאה עצמית דוהרת. שמאלן קיצוני הזוי

    • יעל  On 25 באפריל 2012 at 19:00

      זה הפוסט האולטימטיבי שקראתי על הנושא. אני ניסיתי להגיד משהו דומה אך לבסוף מחקתי כי אין לי "זכות" ולא רציתי לפגוע ברגשות המשפחות השכולות
      . איזו חגיגה הייתה על דבריי..שלחו אותי לכל הרוחות בגסות ובאלימות ושתקתי…תודה על הפוסט הזה.!!

    • פלג  On 26 באפריל 2012 at 19:56

      אישתי אחות שכולה , לדעתי היא מרגישה מאוד דומה למה שכתבת . לעומת זאת , אני שבוי ביופי וביגון של השירים הללו , ואני אף סבור שרוב מנהיגינו לאורך השנים לא היו גסי לב ,ואטומים .

    • יני  On 15 באפריל 2013 at 10:50

      זה ממחיש במילים מנוסחות להפליא, את האסימון שנפל לי לפני שבועיים. ההנדסה והתיכנון קר הרוח של המלחמות והשימוש בעדר הישראלי, אם לא לצרכי שליחה לחזית, לצרכי תעמולה ושטיפת שכל. שחס וחלילה נתחיל לחשוב ונקלוט את התמונה האמיתית של המציאות. מציאות שבה אדם לא יכול להתקדם בחייו, כי הוא עסוק בלדרוך במקום, לצמצם את המשכנתא שלו על פיסת אדמה שבה הוא יוכל לנוח.

      המלחמה הפיסית הוחלפה ברובה למלחמה כלכלית. באזרחים. השיטה היא להקפיא כל צמיחה וושיגשוג של התרבית (הציבור) בצלחת הפטרי, על ידי הטלת חובות ומחירי מחייה עצומים. שחס וחלילה לא יצמחו ויוכלו להתפנות לשנות את הסטטוס-קוו.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 באפריל 2013 at 16:33

      קודם כל אני משתתף בצערך, אין ספק שהצער והיגון אין לו לא שם ולא השתייכות פוליטית, עם זאת אני לא חושב שיש חייל אחד שחושב שדמו הפקר, "כיבוש כיבוש" צועקים אך באמת שזהו אינו הIssue, אני כמשתמע "ימני" בדעותיי אך גם אני רוצה שלום, שקט אחווה וכל דבר אחר שכל בר דעת רוצה (שלום אינו נחלתם של השמאל הישראלי..) אך בוא נביט למציאות בעיניים, והמציאות אכזרית ככל שתהיה היא המציאות בסופו של יום, מחד גיסא "יש פרטנר לשלום" (לפחות שעל פניו הפרטנר היחידי הנו חברת סלולר שגם היא לא משהו.. ) אך אם הערבים שגרים ביהודה ושומרון כל כך רוצים שלום אז איך אין? (נו ברור.. ממשלת ימין פשיסטית שרעבה לדם ערבי..) אז אנא בוא נלך קצת אחורה לשנת 1929 ולשנת 1936 ולשנת 1939 לפני שהיה בכלל "כיבוש" בוצעו פרעות איומות ביהודי ארץ ישראל (ועוד לפני הקמת המדינה… ) נשחטו מאות יהודים ונפצעו מאות על גבי מאות, ולמה זה? בגלל "הכיבוש"? בגלל תוקפנות? או בגלל יהדות.. יש לנו זיכרון מאוד קצר משום מה, חאג' אמין אל חוסייני ימח שמו וזכרו מן העולם הזה, מנהיג הועד הערבי העליון בארץ ישראל בשנים הללו (מלבד תרפ"ט – אך הוא בהחלט הנהיג ושיסה את הערבים בחברון ביהודי חברון) קיבל דרגות של גנרל ב אס אס מהימלר!! ועל שום מה? על שום 30 אלף מוסלמים בוסנים שנלחמו לצד הנאצים (שהוא בעצמו הביא לידי כך), התמיכה שלו הייתה בהשמדת יהודים, הנאציזם האמיתי נכון להיום הוא איסלמי ואני באמת לא מבין עד כמה עיוור צריך להיות בשביל לא לראות דבר כל כך ברור? תסתכל בטלוויזיה הפלשטינית ותראה מה נאמר שם (ומשום מה אף אחד לא משדר זאת פה..)
      על איזה תוכניות חינוכיות לילדים יש שם ומה המסרים המועברים (שנאה, מוות ליהודים, טוב להיות שאהיד וכו' וכו') אמרות שלעולם לא תשמע את אבו מאזן וחבריו אומרים כאשר מדובר במדיה בינלאומית אלא רק במדיה פלשטינית נאציסטית בזויה, הסטות חמורות כלפי יהודים באשר הם יהודים!!! לא משנה איפה הם נמצאים על הגלובוס, אתה ושכמוך מתקשים בהבנת הנקרא השמיעה וכנראה גם בתחושה, אף אחד לא שש אלי קרב , אף אחד לא רוצה במות בנו \ אחיו \ אחותו\ אביו אבל זהו המחיר שאנחנו שילמנו ונמשיך לשלם על מנת לשמור על קיומנו. אנשים כמוך ושכמוך ככל נראה יורד להם האסימון אך ורק כאשר החרב מונחת על הצוואר, רק כאשר יש סכנה קיומית מרחפת מעלינו, ואז כולם נזכרים שיש להם "אבא" (שבשמיים ), נקווה שלא נגיע למצב כזה ושנמשיך להתווכח על ימין ושמאל..

  • רועי רוטמן  On 8 במאי 2011 at 10:11

    מלים כדורבנות, במובן המילולי של כאב חד בצדי הגוף.
    הלוואי שלי היה את האומץ להגיד את זה.

    • עדי  On 8 במאי 2011 at 14:55

      מה שרועי אמר.
      ומוסיפה: כל שנה ושנה היום הזה נהיה יותר קשה. בגלל ההחמצה, בגלל הבזבוז, בגלל חוסר התוחלת.
      הלוואי והמשפט "במותם ציוו לנו את החיים" יהיה יותר ממשפט שנאמר מן השפה ולחוץ.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:36

      הנה אמרת.

      • רועי רוטמן  On 25 באפריל 2012 at 14:48

        בערך. ואפילו לא זכרתי שהגבתי לפני שנה לפוסט הזה.

  • avivamishmari  On 8 במאי 2011 at 10:31

    מלים בסלע. ומתחת לאבן.
    לא רוצה לגדל את הדור הבא של הנופלים בעד ראש הממשלה הסרבן.

  • לירון  On 8 במאי 2011 at 10:40

    פוסט בעייתי מבחינה לוגית ורעיונית ומעיד על הבנה לקויה של המציאות.

    אתה מערבב אלמנטים שונים מהשיח הפוליטי לפוסט אחד מקרטע.
    אין ספק שיש בארץ שחיתות שלטונית ויש מחיילינו שמתו לחינם, בגלל טעויות של השלטון, טעויות של הפיקוד ועוד ולא בגלל סיבות הירואיות.
    בהחלט יתכן שבין תפקידיו של יום הזכרון הוא לטשטש את הידיעה הזו ולתת עומק לשכול סרק.
    יחד עם זאת, ליום הזכרון יש פונקציות רבות אחרות בין היתר להעלות אל המודעות את מחיר המלחמות, להזכיר לנו את המצב הבטחוני הבעייתי בו אנו נמצאים, לחזק את ידיהם של הלוחמים על מנת שלא יחושו שהם מקריבים את חייהם לשווא (והם לחלוטין לא מקריבים את חייהם לשווא, בלעדיהם לא היינו פה. פשוטו כמשמעו).

    בקיצור, קשקשת…

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 10:45

      תודה על התגובה האינטליגנטית הזאת. שיהיה חג שמח.

    • אחות שכולה  On 8 במאי 2011 at 15:48

      מסכימה לחלוטין במיוחד עם הסוף של ה קשקשת
      ומוסיפה של מי שחדל להרגיש

    • אסף  On 25 באפריל 2012 at 12:31

      לירון,
      אתה מנתח תיאורטית את הכתוב ומוסיף בסוף "קשקשת".
      אני מציע שתבחן שוב את הלוגיקה שאתה משתמש בה, והאופן שאתה מבקר מוסרית את הדברים שכתב צפריר. אם כבר הביקורת של צפריר מדגישה את העובדה שלא מכבדים כראוי את קורבנות ישראל. השימוש במותם של אנשים אלו הוא ציני ומבזה, משום שהוא משומש באופן נסתר, ומעניק לגיטימציה לאיבוד המקסימאלי של התוכן האמיתי שאמור לייצג יום הזיכרון. הגמוניה היא מילת המפתח. כמובן שעל מנת לתת את הנחת למשפחות הנופלים יש להציג את יקיריהם כאלו שמתו על מנת להגן על המדינה, אך השימוש בהם כפונקציה עושה את ההפך, ונשכח התוכן האמיתי. יום הזיכרון מציג את המדינה כפשוט "מגנה" על עצמה, ובכך מציגה את עצמה כנאורה בעיני אזרחיה, וכמו שאנו יודעים אין דבר שפשוט שחור/לבן. הטקס בו נכחתי אתמול הציג טקסט שבו נאמר "על גביהם של הנופלים נישא דגל המדינה" והשיר שבוצע לאחר מכן הכיל את הטקסט "אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר". הקונטרסט הזה ממחיש מצוין את דברי צפריר. אין מחשבה על התוכן של היום הזה, אלא רק מחזור של נרטיבים, והסכמה עיוורת לחילול כבוד המת. טקס יום השואה שהתקיים באותו מקום שבוע לפני כן הציג את קורבנות השואה אך ורק במוטיב הקורבני שלהם, ומוטיב "הגבורה" אינו בא לידי ביטוי בשום צורה. כרונולוגיית המועדים – יום השואה-יום הזיכרון – יום העצמאות – ממחיש את המעבר מקורבנות, לאקטיביות ולניצחון. זוהי הגמוניה צינית בעלת מטרה פונקציונאלית שמבזה את הזיכרון האמיתי, ופשוט מעצבת את האירועים בתודעה כהמשך ישיר. כל דבר צריך להיזכר שלעצמו. אובדן חיי אדם זו טרגדיה – ויש לתת את הכבוד הראוי. אני חושב שאתה צריך להתעמק בלנתח את המשמעויות הגלויות/נסתרות שמופיעות ביום הזה, ואין הדבר אומר כלום על זלזול בהרוגים ומשפחותיהם. הפוליטיקלי קורקט הוא כלי ביד השלטון. הנרטיב היהודי גם כן הוא (הדגש היהודי היה מוטיב מרכזי בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, אך לא בטקס יום השואה). יש להפריד את הרגש והאשמה על מנת לבחון את המציאות המורכבת. אל תתן לאגו שלך לדבר.

      • Nis  On 25 באפריל 2012 at 21:01

        !!!

      • מוני  On 25 באפריל 2012 at 21:15

        תגובה נהדרת!

    • תמר  On 29 באפריל 2012 at 10:21

      אני ממש חושבת שהתפקיד של יום הזיכרון הוא לא להזכיר את מחיר המלחמות אלא להגיד למועדים להלחם ולאבד את חייהם שגם הם צריכים. כל הכבוד על האומץ.

  • רמי יולזרי  On 8 במאי 2011 at 10:46

    בדם ואש ותמרות עשן
    מוות זה מוות זה מוות .
    מי שצריך לזכור זוכר כל השנה מי שרוצה לשכוח זוכר ביום הזיכרון.
    מסכים עם הסיפא של הפוסט
    די לפולחן המוות
    הגיע הזמן לחגוג את החיים.

  • הצועד בנעליו  On 8 במאי 2011 at 10:48

    תודה. חזק.

  • שי  On 8 במאי 2011 at 10:51

    לו רק מישהו היה קורא את הפוסט הזה הערב מעל הבימה בהר הרצל…

  • קצה  On 8 במאי 2011 at 10:53

    אותי תמיד מרגיז השיר של גבעת התחמושת. יכלו להפציץ את המקום מהאויר אבל, אם זכרוני אינו מטעני, מוטה גור התעקש לכבוש אותו. וככה הלכו מאה איש בגלל אגו של בנאדם אחד. ומנציחים אותם בשיר גבורה יפהפה. חתיכת קשקוש.

    להגיד שכל המתים במלחמות הם בשר תותחים מתוך פחד של הממשלה – אני לא סבורה שאפילו אתה באמת מאמין בזה. חלקם? בטח. ככה זה, כשמתכנתים טועים יש באגים, כשכותבים טועים יש שגיאות כתיב ודקדוק, כשרופאים טועים אנשים מתים, וגם כשפוליטיקאים ומצביאים טועים. הרבה אנשים טובים נמנעים מהמקצועות האלה כי האחריות מצמררת.

    לי קשה להתחבר לימי זכרון כי הם מנציחים אנשים שאני לא מכירה. זה זר לי. לך יש את ציון. אתה רוצה לזכור אותו, בין אם מה שעושים מהיום הזה מרגיז אותך או לא.
    אז שיהיה יום זכרון שמח, או איך שלא קוראים לזה.

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 11:16

      אני מניח שיש צדק בטענה שלך. אני אכן מקצין.

    • יואל מאיר  On 8 במאי 2011 at 12:54

      אני מקווה שאין זה קטנוני להעמיד את דבריך ('קצה') על דיוקם ולומר שבגבעת התחמושת נהרגו 21 לוחמים, ולא מאה כפי שכתבת. מוטה גור 'התעקש' לכבוש ולא להפציץ? הפצצה לא היתה אפשרות. המשימה היתה לכבוש, ע"י חי"ר, את הר הצופים ואת הדרך אליו. מה הטעם בהפצצה אווירית? ע"פ הנתונים שהיו בידי המפקדים של הקרב, בגבעת התחמושת אמורה היתה להימצא מחלקה אחת של הליגיון, כוח שלא אמור להוות מכשול לגדוד שלם עליו הוטלה משימת הכיבוש. בפועל, קיבל המוצב תגבורת של למעלה מגדוד שלם שנסוג מבית הספר לשוטרים, מה ששינה לחלוטין את מערך הכוחות. אם יש לך משהו לומרף אמור זאת בלי לשכתב את ההיסטוריה לטובת עמדתך.

    • gadi  On 25 באפריל 2012 at 8:01

      אתה ממש מצחיק. בגבעת התחמושת נהרגו 24 חיילים ישראלים ו71 חיילים ירדנים. כלומר, אם אתה מדבר על מאה איש, אתה כולל את גם את הירדנים. אם היו מפציצים מהאויר גם אז הם היו מתים. שמאלנים הזויים עצלנים שאין להם כוח למלחמות. אולי תעזבו את הארץ ותניחו לנו.

      • רון ק.  On 25 באפריל 2012 at 12:04

        גדי, אתה טמבל או שאתה עושה את עצמך? יש לך בכלל דעה משל עצמך או שאתה חזק רק בסיסמאות ששמעת בטלוויזיה?
        אם אתה מאמין בחיים אז כל מוות יהיה דבר לא רצוי/כואב/מיותר בעיניך. אם אתה בעניין של דם שווה יותר ודם שווה פחות אז אין לנו ממש על מה לדבר… הפער גדול מדי.

  • אורי גולדשטיין  On 8 במאי 2011 at 10:59

    אתה חושב וכותב בשחור ולבן וחבל.

    אני שותף לעמדתך שהמנהיגים הנוכחיים שלנו הם אידיוטים שלא יודעים להסתכל קדימה ומנווטים אותנו בחוסר מעש אל המלחמה הבאה. יחד עם זה אי אפשר להתעלם מהעבר ומההווה שבו יש ציבור נרחב ומגוון מסביבנו שחפץ לסלק אותנו מפה ואף להרוג אותנו.

    גם אם נתקן את דרכנו סוף סוף ונפעל באמת להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצידנו עדיין יהיה פה שלל של גורמים נוספים (בוודאי גם בין הפלסטינים) שחפצם באסוננו ויפילו בנו חללים.

    אז אל תציג תמונה מעוותת כאיו כל מי שנפל פה על משמרתו מת לשווא. רבים מתו באמת ובתמים תוך שמירה על חיי באזרחים שלנו ובהם אני ואתה. על כן בוודאי יתקצפו רבים על מה שכתבת.

    בברכה,
    אורי ג.

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 11:24

      אורי,

      תודה על התגובה. כמו שכבר עניתי ל"קצה" למעלה, אני מסכים שאני מקצין.

      אני חושב עם זאת, שבראייה היסטורית, ככל שנוקפות שנותיה של המדינה הזו (אבל לא רק: גם ב-56. זה היה נכון), היא נוטה יותר ויותר למלחמות בחירה. אני חושב שהמדינה שלנו סובלת משכרון כוח כרוני, והכי מצער אותי שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאורו של שכרון הכוח הזה.

      כשהייתי קטן קראתי בנשימה עצורה על לוחמי המחתרות, על לילות גשרים, על הפריצה לבית הכלא בעכו, על השיירות ליחיעם ולירושלים, על הל"ה, על עלילות ה-101 ופעולות התגמול, ועל מאיר הרציון ואריק הגיבורים, על כוח צביקה ועל אביגדור קבלני חשוף בצריח ועל גבעת התחמושת ותל פאחר, על המיתלה ועל החווה הסינית.

      אני חושב שככל שעובר הזמן, אני ורבים כמוני, מגלים בין עשרות ומאות סיפורי הגבורה האלה, את הבחירה בכוח כפיתרון, את השגיאות האיומות של הפיקוד. ואפילו, לפרקים, את הזלזול בחיים. ועדיין, למרות שכל זה כבר ידוע, אנחנו עדיין מחנכים את הילדים שלנו לקפוץ על רימונים.

      אז נכון, אני מקצין למרות שאיני אדם קיצוני, ואני אכן כותב בשחור ולבן, כי אני שונא מלחמות: מלחמות ברירה ומלחמות אין ברירה. ואני חושב שהגיע הזמן שהעם הזה, שמכור לאדרנלין ולחדשות ולקטסטרופות, ייזכר לפעמים במחיר של ההתמכרות הזאת, ובעובדה שרוב הזמן – יש אלטרנטיבה אחרת.

      • עינת  On 9 במאי 2011 at 12:22

        צפריר, אותי הייית משכנע הרבה יותר אם היית מסביר את הדברים באופן דומה לאיך שהסברת בתגובה כאן (רק בהרחבה) ולא בשחור לבן. הפוסט שלך כתוב מעולה, אבל פופוליסטי להחריד. ניכר שאתה מנסה למכור מוצר. אותי אישית כתיבה כזו מרתיעה ומרחיקה. אני מנסה להבין- אבל לא מוצאת עוגנים להזדהות עמם. אולי תנסה פעם להסביר את עמדותיך בצורה כנה יותר ופחות קיצונית?

      • אסף  On 9 במאי 2011 at 20:43

        בויאנה,

        חשבתי שרק אני קראתי את הספרים האלה בנשימה עצורה…

        הערה קטנה למי שקובלים על הסגנון של הפוסט:

        כשמנסים לעורר את תשומת הלב של עם ישראל לאחד מן הכתמים העיוורים שלו, יש שתי אפשרויות.
        1. לכתוב בנימוס, בצורה עקיפה ומעודנת, אפילו מרומזת, ותוך חיזוק המשותף בין הכותב/ת לקוראים.
        התגובה הנפוצה: מודים לך על המחמאות ומתעלמים מן הביקורת (כל-כך קל להתעלם מביקורת מעודנת, ואנחנו הישראלים לא מאומנים במיוחד בהבנת הנקרא וברגישות לניואנסים). מסמנים אותך בזלזול סלחני כאחד קצת מבולבל. ממשיכים הלאה.

        2. לכתוב בשצף קצף כמו שצפריר עשה כאן.
        התגובה הנפוצה: מחזירים לך באבי אביך. אם כמו צפריר, אתה יתום צה"ל, לא מחזירים לך כך אבל עדיין מתלוננים על הסגנון ש"הורס את המסר". מסמנים אותך כאחד שחצה את הקווים, או סתם התחרפן. ממשיכים הלאה.

        מי שמנסה למצוא את שביל הזהב בין שתי האפשרויות האלה (וניסיתי הרבה פעמים), מוצא במקום זה קוראים שמחפשים מתחת לאדמה מילים – אפילו בדילוגי גימטריה – שיוכיחו להם שאתה שייך לסוג מס' 2, וייכנסו בך באבי אביך.

        בקיצור צפריר, תודה על הפוסט ואל תתייאש.

        חג עצמאות/זיכרון/נכבה שמח

        אסף

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 12:59

        אני לא בטוחה שאוכל למצוא את המילים המדויקות למה שחוללת בי.. הרגשתי כי ביטלת באופן מוחלט את חייהם של רבים שמתו על מנת שנוכל לכתוב את הפוסטים הללו כאילו זה מה בכך.. תמיד קל להגיד בדיעבד מה היינו אמורים לעשות ומה נכון ומה לא.. ולבסוף לרוב אין לנו ברירה!!! אני מאמינה שאף אחד ( לפחות לא בצידה של מדינת ישראל) מעוניינים באלימות ובטח לא במלחמות הרי גם מלחמת לבנון השנייה וכן מבצע עופרת יצוקה נגמרו כי לא רצינו להמשיך בעוד אבדות בעוד טירוף בעוד כאב שאיש לא יוכל להפסיק לעולם!! אני מאחלת שנדע שקט אף על פי שאם כבר דיברת על מנהיגות ישראל אתה חייב באותה נשימה להביט גם במנהיגי המדינות החיות איתנו בצמוד ולשאול את עצמך באמת ובתמים האם זה ממש רצונו של הריבון הישראלי לצאת בכייף שלו לעוד מלחמה עקובה מדם ( כפי שטענת לשווא) . אני בכלל לא מבינה מה אתה מציע??!! שנוותר על היום הזה!! יאללה עזבו אתכם משפחות שכולות, חיילים מתים, נפגעי הטרור, כן גם ילדים, עזבו אנחנו חיים במציאות מושחתת רעה אז יאללה נוותר!! תודה שהייתם איתנו ונצא לפרסומות.. עד להודעה חדשה!? אני מסכימה שכבר מזמן המדינה הזו הולכת לאבדון אבל זה לא מבטל את מותם של המתים!! בכל אופן מאחלת לך כל טוב ושנדע לראות גם הדברים הטובים בחיים שלנו!! קצת אופטימיות לא תזיק לנו;)

    • tsoof  On 9 במאי 2011 at 14:35

      עינת, צר לי שככה את מרגישה, אבל הבלוג הזה מיועד לעזור לי לכתוב את מה שאני מרגיש. אני לא מוכר כלום, בטח לא בפוסטים על יום הזיכרון. את יכולה להזדהות או להזדהות. בכל מקרה אני מודה לך שקראת ובחרת להגיב.

  • baronit  On 8 במאי 2011 at 11:26

    תודה צפריר

  • אסתי  On 8 במאי 2011 at 11:43

    תודה.

  • דורית קרסו  On 8 במאי 2011 at 12:31

    ואאו צפריר !!

  • מירי  On 8 במאי 2011 at 13:29

    תודה. טקסט לויני במלוא מובן המילה.

  • תמר  On 8 במאי 2011 at 13:55

    יש אלטרנטיבה – מקווים מאד להיפגש שם.
    http://cfpeace.org/?cat=3&lang=IW&story_id=1634
    להתראות

  • אלירז  On 8 במאי 2011 at 14:40

    בואו רק נפריד בין פולחן הזכרון וצקצוק הלשונות המתחסד לבין עצירה קצרה של המירוץ הציני היומיומי לטובת נשימה עמוקה וחשיבה. כי איפה עובר הגבול בין שחיטת הפרה המנופחת לבין שכחה מוחלטת של ערכים משותפים (כן, זה לא פופולרי אבל אני חושבת שעוד נשארו כמה כאלה)?
    קל להסכים לפולחן החיים, אבל שמעתי בני משפחות שכולות רבים שאומרים שהיום הזה נותן משמעות חשובה, נוספת, לאבל הפרטי שלהם. מה שבאמת מאוס הוא הפיכת יום הזכרון לבמת בידור אחת גדולה. עם דמעות בעיניים אמנם, אבל בכל זאת.

  • אלעד שדמות  On 8 במאי 2011 at 15:14

    אני חושב שלקחת יום שמוקדש לזכרם של אלפי אנשים, אם אלו שהקריבו את חייהם בשביל שנהיה כאן היום ואם אלו שנהרגו בפעולות איבה, ולנצל את המומנט של היום הזה בשביל מסר פוליטי, זה לא ציני – זה חלש. יש דעה – סבבה. רוצה להשמיעה – מצויין. אני חושב שלהשתמש במומנט הזה זה להודות שאתה צולע ולא היית מצליח לעורר שום דבר לבד.
    נכון, יש מנהיגים טיפשים. נכון, יש שחיתות. נכון, אם מישהו אחר היה שם במקומם דברים היו יכולים להראות יותר טוב. מה זה שייך לזה שאנשים רוצים לזכור אותם??? מזה שייך שיש יום אחד שכל עם ישראל זוכר את יקיריו שאינם ואנשים מתקרבים אחד לשני?? ולמה אתה מציג את העובדה הזו באור כל כך שלילי?

    • עופר  On 8 במאי 2011 at 21:44

      אני חושב שאחת הנקודות החשובות בפוסט היא שהמבנה הזה של יום הזכרון, שנבנה על כאב אמיתי ורצון לגיטימי של אנשים לזכור ולכבד את אלה שהקריבו למען מטרה שהאמינו בה, משמש לא פחות מכך עבור תעמולה פוליטית. הזווית שממנה מסתכלים על הזיכרון, הנרטיב שמסופר, בנויים כך שיובילו למספר מסקנות פוליטיות-מדיניות ספיצפיות מאוד. בקיצור: הכל פוליטי, ובטח שגם יום הזיכרון.

    • אחד  On 9 במאי 2011 at 0:14

      כשאתה אומר "אלפי אנשים, אם אלו שהקריבו את חייהם בשביל שנהיה כאן" אתה מתכוון לילדים ששלחת לקרב למות במקומך בשביל שתיהייה כאן? אני אף פעם לא מבין כשמדברים על אלו שהקריבו את חייהם בשבילנו, אם כל כך חשוב לך להלחם ולהגן על המדינה קח נשק ולך תעשה את זה 24 שעות ביממה, במקום לחיות חיים רגילים. אבל נוח למדינה לגייס ילדים צעירים בשביל להלחם ולמות למען אידאלים לא ברורים ובכדי שנוכל להגיד אחר כך שהם הקריבו את חייהם בשבילנו. אכן הלב כואב על ההקרבה, אבל לא ההקרבה שהם עשו למעננו, אלא הקרבתם על ידי המדינה.

  • אחות שכולה  On 8 במאי 2011 at 15:50

    תודה שהצלחת.

  • Razia W Meron  On 8 במאי 2011 at 16:21

    הידד ! אני לא לבד! תודה צפריר.
    בא לי לשתף אותך בקיר שלי
    http://www.facebook.com/profile.php?id=1255905378

  • ענבים  On 8 במאי 2011 at 16:27

    יש בגישה השמאלנית החדשה או הרדיקלית נאמר, הרבה מרכיבים פסיכולוגים רגרסיביים. הם רואים בממסד אב כל יכול, תאב מלחמה, מסרס, שמקריב את בניו על מזבח הגבריות שלו ותו לא. המציאות הרבה יותר מורכבת מזה. הפלסטינאים, הערבים, או האחרים (על פי הגישה השמאלנית) הם לא באמת אובייקטים תמימים וחסרי תשוקה. הם אולי ברגע ההיסטורי הזה כביכול מפסידים אבל זה לא אומר שאין להם מטרות ברורות בהשמדת הממסד הציוני ואזרחיו, שיכולות בעתיד או בהווה הקרוב גם להתממש. לממסד הציוני יש את כל הלגטימיות להגן על עצמו. כמובן שהוא עושה טעויות מטבעו האנושי אבל הוא בטוח לא רע מוחלט כמו שהשמאל הרגרסיבי תופס אותו. כל עוד השמאל אוחז באותן תפיסות אינפנטיליות הוא לא באמת מציע שום אלטרנטיבה פוליטית פרקטית אלא רק התבכיינות. השמאל מאמין כמו ילד שאם יהרוג את אביו הוא יצליח להתמודד עם עולם טוב יותר, חסר קונפליקטים, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא ולכן אחראי על הפצת פוסטים ורעיונות הזויים שכאלה במרחב הוירטואלי.

    • דן  On 8 במאי 2011 at 18:23

      שימוש במושגים פסבדו-פסיכולוגיים בהקשר הזוי ומכליל ל"שמאל החדש" וטענות חסרות בסיס לגבי המציאות באזור לא מצילות את התגובה הדמוגוגית שלך.

      • ענבים  On 8 במאי 2011 at 18:56

        שימוש במושג פסדו בכל פעם שפוגעים ב"מגדל השן" השמאלני הוא כל כך אופייני אבל בסדר.

      • יאיר  On 8 במאי 2011 at 19:15

        מעניין שאתה בוחר לכנות את התגובה הזאת דמגוגית בזמן שהפוסט הנ"ל הוא לא יותר מאשר ניתוח חד מימדי, מתלהם ופשטני בעליבותו, שכנראה תואם את רמתך האינטלקטואלית. השמאל בימינו הוא דמוגוגי מעין כמוהו חסר מעוף וטרחני בדיוק כמו האוחזים בהשקפתו.

    • ענת  On 8 במאי 2011 at 20:15

      לעומת זאת מהתגובה הזאת (של ענבים) עולה שבצד השני המציאות היא לחלוטין חד מימדית – הפלסטינאים בעלי המטרות הברורות להשמיד אותנו. כמו שאמרת, המציאות הרבה יותר מורכבת מזה.

      • ענבים  On 8 במאי 2011 at 23:50

        לא אני כתבתי את המצע של החמאס את יודעת, ששולט כבר בעזה ועלול גם לשלוט בגדה במיוחד לאחר ההתפתחויות האחרונות. הם אומרים זאת מפורשות אולי את פשוט לא רוצה לשמוע, ולראות מה קורה מסביבך וזאת כבר בעיה אחרת, כיאה לשמאל הרגרסיבי.

  • דבורה לדרמן-דניאלי  On 8 במאי 2011 at 16:28

    תודה על פוסט חשוב ונכון כל כך.

  • הופ  On 8 במאי 2011 at 17:00

    פוסט אולי קיצוני אבל במציאות שהיא קיצונית לצד השני, הוא מאזן ומאוזן. דבריך במקום וחשוב שנאמרו.

  • מ.  On 8 במאי 2011 at 17:18

    תודה לך על הפוסט הזה. הוא ממחיש בצורה נפלאה איך השמאל בישראל הורס את עצמו ומתנתק מהמציאות בלי שום עזרה מבחוץ. טקסטים כאלה גורמים לי להתבייש בכך שאני שמאלנית, שאני ואתה שייכים לאותו מחנה פוליטי.

  • ורד  On 8 במאי 2011 at 17:26

    אני שמחה לראות שבחרת לדבר מהלב ולא להיכנע לקולות המסרסים, למרות שאני מסכימה רק עם חלק מדבריך. ההליכה העיוורת שלנו אחרי "הנרטיב הציוני" אותו מכתיבה לנו המדינה כבר מזמן צריך להיבדק ולהיכתב מחדש. תודה

  • טל  On 8 במאי 2011 at 18:02

    עצוב ונכון.
    יום הזיכרון הוא אחד מהימים שאני מרגישה שזכות הדיבור פשוט נלקחת ממני. אני מפחדת לפצות את הפה ואני פשוט מתעלמת מכל הדברים שמציקים לי ועוצמת עיניים ומחכה שהוא יעבור.
    תודה על הפוסט, ומשתתפת בצערך ובזכרונך.

  • abadiguard  On 8 במאי 2011 at 18:17

    פוסט מרתק, מעט קיצוני כמו שנטען, אך מעורר דיון לגיטימי ביותר.
    הייתי מפרידה באמת בין חשיבות ימי הזכרון, לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, שהם בבחינת כבוד ואיחוד לבבות, לבין הטיוח והבעיות החברתיות והמוסריות הקשות ביתר 363 הימים בשנה.
    השירים שנשמעים ברדיו, המילים והמסרים הם בבחינת ארץ ישראל הטובה, אליה רצוי שכולנו נשאף. וגם אם השירים האלה מהווים באופן פרדוקסלי זכרון בפני עצמם למציאות הטובה והאכפתית שהמדינה הזאת ידעה פעם, טוב שיש סמן ימני.
    אך אין לבטל את היום והשעה ואת הצפירות ואת האיחוד הזה. הוא חשוב. הוא אולי מה שנשאר לנו. זאת לא מנגינה מזויינת ובטח שאסור להפסיק אותה.
    מה שצורם במנגינה הזאת, בכל זאת, זה לראות את ראש הממשלה נואם ביום השואה ולדעת שבזמן כהונתו ניצולי שואה לא זוכים לכבוד הראוי (וטוב שיש כפתור mute בשלט), לשרי ממשלה וחברי כנסת שהם חלק מהביזיון שאנו נמצאים בו היום שעומדים מעל דוכנים בטקסים כ"כ חשובים ועוד מעזים לדבר על חזון ועל ערכים. בימים חשובים אלה, הייתי שמחה אם היו חוסכים מאיתנו את הנאומים מרוקני הכוונה ומשאירים אותנו לכבד את אלה שאינם בשקט. או בשירה.

  • נעם  On 8 במאי 2011 at 19:04

    מדויק כל כך. תודה

  • סיוון  On 8 במאי 2011 at 19:31

    כל מה שהשמאל מציע היום היא דה-קונסטרוקציה עלובה, "שחיטת פרות קדושות" לשם השחיטה בלבד. משחקי מילים ומאמרים מגוחכים. השמאל התרחק כל כך מהמציאות עד שהבחלט ניתן לכנות אותו סכיזופרני-פראנואידי ופתלוגי. בשנים האחרונות כל מה שהשמאל המערבי הציע לשיח הציבורי הן קונספירציות והתלהמות פרנואידית על "אחר גדול" (ישראל, ארה"ב, אולי גם היהודים בכלל?) אשר רוצה לשלוט בעולם ולהפיץ בו רוע ושררה. לרגעים הוא גם מציג נרקסיזם קיצוני ומוסרני ומציג את עצמו כטוב מוחלט שפועל בעולם של תתי-אדם שיש לגאול. לא הגיע הזמן שבשנות האלפיים חשיבה כל כך פרמיטיבית וחולנית תעלם מהעולם? מה הצעד הבא? תמיכה חוזרת בקומוניזם ו"גאולת" הפועלים על ידי רציחות המוניות של מתנגדים ל"רעיון האוטופי" והשלטת דיכוי על הרוח האנושית? עצוב ופאשיסטי.

    • yaniv  On 8 במאי 2011 at 21:32

      That's not their next step but a continuous process.
      What you call "left wing" is better defined as "useful idiots", those who passively accept any ideology provided it's provided by the enemy.

  • pinkgost  On 8 במאי 2011 at 19:35

    טוב צפריר אני מודה שאני לא כלכך יודע לאכול את הפוסט שלך וגם לא את היום הזה ואני גם לא יודע איך מנחמים אבלים תמיד נגמרות לי המילים ותמיד אני מרגיש בסוף שניחמו אותי יותר ממה שאני ניחמתי מה שגורם לי להרגיש שאני מעיק על מישהו ולא שבאמת חיזקתי אותו,
    אין לי ספק שמלחמות הן ריקות מתוכן ואין לי ספק שבדיעבד הבזבוז הוא התוצא הכי גדולה של כל קונפליקט, ולא חסרים אנשים שחסרים לי כאן ועכשיו
    אבל אנחנו בעידן ציני שבו הכל נורא זול ולעוס ומהר מאוד הופך להיות "חדשות של אתמול"
    ועדין בארה"ב ביום הזיכרון יש "memorial day sale" ומברכים אותך ב "Happy Memorial Day"
    אני מאמין שאין פרות קדושות אבל גם אין שום טעם לשחיתת פרה אם לא תוציא מזה משהו טוב סטייק או תיק אור או אפילו שופר
    כמו בכל דבר אתה צריך למצוא פשרה בין זילות לבין התיחסות בגובה עינים

  • אח קטן  On 8 במאי 2011 at 19:54

    פוסט מעולה יקירי

  • ענת  On 8 במאי 2011 at 20:08

    אני מסכימה עם הטענות של אלו המתנגדים לדברייך. אני מסכימה עם הטענה שבימינו השמאל איבד מהרלוונטיות שלו ביחוד לאחר שהיה בשלטון ונכשל בהבאת השלום המיוחל. ברור לי שכל מי שעוד נותר בשמאל מאמין היום באופן קונספרטיבי שמפלגת העבודה בראשות אהוד ברק לא הייתה שמאלנית מספיק, מכיוון שנשכלה ביעדיה, ולא מספיק כנה בשביל להסתכל על המציאות ולומר ששלום הבזק שייחלו לו בשמאל פשוט לא ריאלי. מאז כישלון רעיון "שלום הבזק" השמאל פשוט איבד כיוון, הצטמצם עד נכחד והשאיר אחריו הוזים ותועי דרך. יום הזיכרון הוא יום לאומי ולא מפלגתי. ההתבדלות של המשמאל בימינו וניסיונו להציג את העם הישראלי כעם תאב מלחמה ומסוכן הוא פשוט עצוב. זה נכון שישנן מגמות וקבוצות קיצוניות בישראל כמו בכל חברה אך רוב הציבור בישראל הוא עדיין דמוקרטי וליברלי. לשלום כנראה יקח עוד הרבה שנים להגיע ואני מקווה שיפתיע ויגיע במהרה.

  • נתן  On 8 במאי 2011 at 20:11

    חזק ונכון. כל קח מאורגן שבא להקיא. ושוב, חיקוי של תרבות זוועות אחרת.

    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=4722

  • דקלה  On 8 במאי 2011 at 20:35

    מרתק. וגם הדיון שבעקבותיו.

  • מירי  On 8 במאי 2011 at 20:42

    צפריר עילפת ואילפת אותי. מילים כדורבנים. די למוות מיותר ולעצב אמיתי אך פרדוכסלי כ"כ. כל פעם אנחנו יורים לעצמנו ברגל כדי שנוכל לבכות על מר גורלנו, שהוא בכלל בידנו. לא ברגלנו.

    אני גאה שיש כאן אנשים חופשיים בעלי חשיבה ביקורטית אמיתית. הייתה תקופה שבה כבר הרגשתי משוגעת. אבל אני בעצם שפויה כאן, בבית המשוגעים הזה, רוצה לטפס על עצים ולעשות ילדים ולהפריח בועות סבון. ועוד מתפלאת שאני "המשוגעת" האזורית, או התורנית. סבא שלי, שנפל במלה"ע ה-2 ודאי היה יורה בעצמו אילו ידע מה הגורל שמחכה לנכדיו. ואבי, שמביט עלנו ממרומים, ודאי מבין כעת שלהציל את בנו מאפגניסטן זה לא לזרוק אותו בעזה. ואני חושבת על ניניו של זה ונכדיו של זה. כמה אהבה ורוך יש בי להעניק. כמה מפחידה המחשבה על המת הלא נולד, על החלל הבא. תודה לך ולקוחונס הלא קטנים שלך על פוסט מעורר השראה.

  • גדי  On 8 במאי 2011 at 20:46

    הזויים

  • חנוך  On 8 במאי 2011 at 20:47

    צפריר – למרות המתנגדים והמתלהמים אתה צודק לגמרי.

    שמישהו יגיד לי אם אלה חיים נורמליים להיות מרוצה ש(עד עכשיו) נולדו לי נכדות בלבד.

  • tsoof  On 8 במאי 2011 at 20:52

    אני שב ומודה לכולכם על התגובות. גם לאלה שלא מסכימים איתי.

    רציתי רק להעיר הערה קטנה: אני מדבר בעיקר על 38 השנים שמאז יום כיפור, ועל הבחירות שלנו במלחמות. אני אפילו לא טוען שלא היו בין הנופלים גיבורים. בטוח שהיו. אני מוצא שזה לא מעניין במיוחד. מעל ומעבר לכל זה, אני מרגיש שאנחנו שופכים הרבה יותר מדי דם הרבה יותר מדי זמן.

    הטענה נגד השמאלנות שלי (ואני אכן שמאלני) קצת מפתיעה אותי. לא טענתי טענות נגד ממשלת ישראל הנוכחית, אלא נגד ממשלות ישראל מאז 1973. לשמאל היו ההזדמנויות שלו – גם בתקופה הזאת.

    ויותר משאני טוען נגד הממשלות, אני טוען נגד החונטה הצבאית שמנהלת אותנו. וזה בכלל לא במונחים של שמאל או ימין או מושחת או לא מושחת. זה נוגע לכך שאנחנו מקצים את מיטב המשאבים שלנו – אנושיים וכלכליים – לתעשיית המלחמה, שגובה מחיר בכל תחומי החיים, אבל יותר מכל, היא גובה מחיר בדם.

    • חיים  On 8 במאי 2011 at 21:48

      אז מה אתה מציע? שפשוט נקזז בביטחון? הרי אם לא יהיה לנו נשק אם הצבא שלנו לא יהיה חזק, יפסיקו כמובן להפציץ את ישראל מצפון ומדרום. כל המלחמות הרי הם תוצר של חונטה צבאית, גוף אפל ומסתורי תאב דם. יאללה בוא נלך על פי החזון שלך. נקזז בביטחון נצא מידית מהגדה המערבית ומרמת הגולן. ניתן לסוריה אל אף שכרגע הם עסוקים שם בדברים אחרים את השליטה ברמת הגולן, ניתן לפלסטינאים מתנה בעקבות הפיוס בינהם, את כל הגדה המערבית נוריד את כל ההתנחלויות, נחזיר למדינה את כל הפליטים שהפלסטינאים מבקשים להחזיר, נחלק את ירושלים, נתמוך בפומבי בהקמת כור גרעיני באיראן, מה עוד? נקים מדינה דו לאומית ובקרוב אם פלסטין תסכים בטוב ליבה לקבל יהודים לשטחה גם נסתפח אליה ואיכשהו נגשים סוף סוף את החזון הציוני של ארץ ישראל השלמה אומנם השם יהיה שונה -פלסטין אבל נוכל שוב לבקר בחברון לפחות. מה עוד? כמובן שנתאסלם. נטבח בהומואים לסביות וטרנסגנדרים, נחזיר את הכבוד האבוד לגבריות המסורסת הישראלית ונחזיר את האישה למטבח, מה עוד? נשמע כל כך פשוט ומדהים? אולי פשוט נעזוב את המזרח תיכון הארור הזה ונחזור לאירופה או לאן שיסכימו לקבל אותנו.איזה כיף!!! הולך על זה. ליייקקקייי לייק

      • ido2267  On 28 באפריל 2012 at 9:03

        אני איש שמאל ואני אגיד לך מה אני מציע.
        אני מציע לצאת מהשטחים, אם אפשר בהסכם – מה טוב. לא הולך ? אז חד צדדית. אני מציע להפסיק לשלוט בכוח צבאי על מיליוני אנשים שאינם רוצים בזה. אני מציע להפסיק לנשל ולבזוז את הפלשתינאים – וזה לא ממש משנה אם הם צדיקים גדולים או לא. אני חושב שמבחינה בטחונית, אם אני רוצה להגן על רמת הגולן מהסורים, זה יהיה הרבה יותר קל אם צה"ל יפסיק להיות חברת האבטחה הפרטית של כל מסומם יהוה שמחליט על חשבוני ובשמי להקים פה את בית המקדש או משהו.
        אני גם מציע שנפסיק לפחד מאיומים דמיוניים. בזמן שאנחנו עסוקים בלפחד מסוריה (שכידוע קרועה כרגע במלחמה פנימית) ומהפלשתינאים שנכון לעכשיו שולטים בצורה מרשימה בטרור משטחם , רוב התלמידים בכיתה א' הם חרדים וערבים – כלומר לא ציוניים. זה איום פי כמה חמור על המדינה מכל הקסאמים שיכולים לירות עליהם – לקסאמים יש לנו תשובה.
        וכן, אנחנו צריכים לקזז בביטחון. מאז מלחמת יום כיפור צה"ל לא נלחם מלחמה קיומית (לא שזה רע) אבל ראה איזה פלא – תקציב הביטחון עולה פלאים כל הזמן! מה בדיוק הסיכוי שצה"ל יפגוש בזמן הקרוב אוגדות של שריון? די נמוך כנראה אלא אם ניזום את זה בעצמנו, אבל נגד חבורה של בלונדינים מדנמרק אנחנו מאבדים את העשתונות (מה בכלל הצבא עשה שם? שילכו להגן על הגבול ליד הירדן, את מי בדיוק מסכנת שיירה של רוכבי אופניים שמדוושת בבקעה).
        אם לפני 1967 היה מישהו מפרט את פרטי היוזמה הסעודית ואומר שזה מה שהערבים יציעו היו כולם פורצים בריקודים.משום מה, כשהחלום התגשם ומציעים לנו הכרה מקיר לקיר של כל מדינות ערב אנחנו מחמיצים פנים.
        יכול להיות שאנחנו פשוט מעוניינים שהמצב יימשך?
        אה, הנה עוד משהו מעניין
        http://idanlandau.com/2012/04/27/legalize-illegal-outposts/#comment-10475

      • שמעון בר  On 28 באפריל 2012 at 11:42

        …אני מוכן להצטרף לכול ההצעות שלך…מבלי להיות איש שמאלן. רק משום שאני חושב שאני אדם נורמאלי,שפוי.אחד שממש לא מעוניין לשלוט באחרים. אחד שנמאס לו שבכול יום זכרון (שיש גם לי חלקה פרטית בו. אחי) לחלוק כבוד לנופלים ולראות בהם גיבורים, כאשר אני רואה בהם קורבנות. משום שלא היה להם מושג מה הם מפסידים. לא היה להם מושג מה נפילתם תעשה לאמהותיהם.ולא היה להם מושג, מה הפוליטיקאים שעושים הכול כדי שנפילתם תהיה סידרתית(22.993, עד היום.הסיכוי להשלים ל23.000, עוד המאי 2012…גדול)…ולא היה להם מושג מה בפוליטקאים מרוויחים כשהם מעודדים אותנו לשיר את "הבאנו שלום עליכם" ועושים הכל על מנת שלא להביאו.לכן אני מציע להצטרף להצעותיו של האיש שלו אני מגיב.

  • אמיר  On 8 במאי 2011 at 20:59

    זה לא להאמין אילו אנשים בכיינים יש במדינה הזאת. אתם לא רוצים להתייחד עם זכרון הנופלים? אתם לא רוצים לשמוע את השירים המשעממים וההמדכאים שמוקדשים לזכרם? אל תעשו את זה!!! אנחנו לא חיים במדינה טוטאליטרית תעשו מה שבא לכם! כל אחד משחק אותה חכם גדול, צה גווארה, כל פלוץ חייב לומר את דעתו כי מה לעשות אנחנו חיים במדינה שיש בה חופש ביטוי בניגוד לחמאסטן! אוי אוי אוי מישהי כאן בכתה שהיא מרגישה שביום הזכרון היא לא יכולה לומר את שעל ליבה, אולי בגלל שבתוך תוכה המצפון שלך זועק על דברי ההבל שבפיה! אף אחד לא יכניס אותך לכלא גם אם תגידי שהחיילים שלנו נאצים, אל תדאגי! משהי רוצה לעלות על עצים ולהפריח בועות ומישהו פתאום נהיה מבקר שירה ולא בא לו טוב על כמה שירים שמושמעים ביום הזה. הלו!!!! תתעוררו אתם לא חיים בגרמניה הנאצית ותודות לצה"ל אף אחד לא יהרוג אותכם רק כי אתם חופשיים לחשוב, להתפלצן, להביע ולדבר שטויות כמו שהיו עושים לכם במקום אחר. והמבטים שאתם חשים תאמינו לי הם פנימיים אתם לא נשמעים מעניינים כל כך למרות שאותי הצלחתם לעצבן. פינוק הוא מעצבן.

    • עופר  On 8 במאי 2011 at 21:49

      טיעון מנצח. אפשר לנסות גם? הנה: אתה לא רוצה להתעצבן? אף אחד לא מכריח אותך לקרוא את הפוסט הזה.
      איך?

  • דני ססלר  On 8 במאי 2011 at 21:06

    כל הכבוד. תודה.

  • mooncatom  On 8 במאי 2011 at 21:09

    בימי מלחמת לבנון הראשונה הייתי חיילת ומאוד מאוד מבולבלת, חברים שלי נהרגו אבל לי היו רק הטקסטים המשומשים מרוטים שדחפו לי לראש בילדות. כשחברה הציגה בפני את הגישה הזו, השמאלנית, תקפתי אותה עם הקלישאה של: אבל מה תגידי לאנשים ששכלו אדם יקר? והיא אמרה לי, גילתה לי, שיש הרבה אנשים כאלה שחושבים כמוה. באותו רגע כל העולם שלי התהפך ומאז אני מרשה לעצמי לחשוב ככה. לא דימיינתי לעצמי אז, שיעברו יותר מעשרים שנים ועדיין הדיבור הזה יהיה עדיין כל כך דומיננטי. שעדיין אתה צריך להקדים לדבריך את העובדה שאתה יתום צה"ל ובכך לקבל לגיטימציה לומר אותם.
    אבל תודה שאתה אומר,
    ת ו ד ה.

  • שי קורן  On 8 במאי 2011 at 21:18

    פוסט מעניין ומצוין
    אני יכול להעיד על עצמי למרות שאין לי זכרונות אישיים לפגועים והרוגים, את מי שאני צריך לזכור וללוות אני זוכר כל יום כל השנה ולא מחכה לצפירה עם השירים המעולים כדוגמאת אלו שצרפת פה בשביל לזכור ולתת כתף כשצריך.
    תודה.

  • חנן כהן  On 8 במאי 2011 at 21:38

    אני לא מבין.

    כפי שפורסם כאן ובבלוג של אחותך, היה לך אבא אחד שמת כשהיה עיתונאי – גבי בשן.

    האם אתה יתום פעמיים? משני אבות?

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 21:45

      אבא שלי, גבי בשן, התאבד ב-1999. עם זאת, אבא שלי, החל מ-1982, היה רכוש צה"ל, בהיותו קטוע שתי רגליים מלבנון. במותו הוא הפך לחלל צה"ל, כמו כל חייל שמצליח להיפצע ברמה המכונה 100 אחוז פלוס.

      חלל צה"ל הוא מעמד משפטי. וזה עוד אחד מהדברים הדפוקים האלה שלא מרבים לדבר אליהם. אני, למזלי, זכיתי להיות גם יתום צה"ל, מה שאיפשר לי (אבל בעיקר לאמא שלי – אלמנת צה"ל) ליהנות מכל מיני זכויות שקשורות לעניין הזה.

      בכל אופן, חנן, הקדמתי אותי. אני אתייחס לעניין בפוסט של מחר.

      • חנן כהן  On 8 במאי 2011 at 22:10

        אז אחרי שהבהרת את הנקודה הזאת, האם תוכל להבהיר את תחילת הפוסט?

        האם הטענה שלך היא שאנשים לא אמורים להתרגז על יתומי מלחמה, לא משנה מה הם יגידו?

      • Edna Roeh  On 15 באפריל 2013 at 13:33

        צפריר, נדהמתי לקרוא שכותב הטור המופלא הזה, הוא בנו של גבי בשן, שהיה חברי הטוב, עיתונאי מוכשר, ואדם שמותו היכה אותי בהלם, אולי כיוון שמת סמוך כל כך, חודשים ספורים, לאחר שאחי, עיתונאי אף הוא, נהרג בעת משימה עיתונאית בלבנון. אהבתי את אביך, ואני זוכרת את יום מותו כאילו היה אתמול. הטלפון שלי הוצף בסמסים מבשרי רע. לא הייתי מסוגלת להגיע אליכם לשבעה. הייתי עדיין שקועה באבלי על אחי הקטן, אבל עד היום שמורה לי פינה חמה לגבי בשן. חיבוק!!!

      • tsoof  On 15 באפריל 2013 at 13:36

        הנה, עכשיו לי יש דמעות בעיניים. תודה רבה עדנה. כמה נעים לשמוע.

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 22:41

      בישראל של 2011 נדמה לפעמים שאתה צריך לטעון ל"זכות עמידה" לפני שאתה טוען טענה. אני מתייחס מאוחר יותר בפוסט עצמו לעניין הזה:

      כמה עצוב שכדי להגיד את כל זה אני חייב להגיד קודם "אני יתום צה"ל". כמה עצוב שבלי זה אין לי לגיטימציה לפצות פה ולומר את מה שכל כך ברור למי שלא מתמכר לכל היגון הכוזב הזה.

  • יגאל עידן  On 8 במאי 2011 at 22:01

    כמה חבל שכתבתה וכמה קשה לקרוא את הכתוב. אך אני מבין את תסכולך ומאיפה זה בה. כמה חבל שלא ספרת עד עשר לפני שכתבתה זאת. יום עצמאות שמח לכל עם ישראל. אני תמיד אזכור את יום הזיכרון כיום העצוב ביותר בשנה.

  • זמואל  On 8 במאי 2011 at 22:24

    התנשאות. חשבת על זה?
    אתה רואה את עצמך כאותו ילד שאומר "המלך הציוני עירום". ההמון השבטי, הנבער, המתלכד בשורות, שלא מבחין איך שרי הבטחון שולחים אותו, שמצופפים אותם, את העדר הפסיבי כדי שסימני שאלה לא יחדרו….
    אתה הצלחת להתרומם מעל ההמון ההמוני הזה.
    אתה הילד הגאון שבפשטותו רואה את האמת לאמיתה
    אתה ירמיהו נגד הזרם, וככל שירקו ויבזו כך יאמין יותר לצדקתו

    ולא עלה על דעתך שרבים רבים בהמון פשוט חולקים על המסקנות שלך? שסט הערכים שלנו שונה? שיש אנשים חכמים להפליא נבונים ועמוקים שאשכרא נכונים למות בעד ארצנו? לא רוצים, אבל נכונים – אם אין ברירה ובניגוד אליך חושבים שאין ברירה?
    עלה על דעתך שאתה עוטף את עצמך בצדקנות של נביא זעם בודד וקדוש (טוב, לא בודד.. אבל מיעוט שמתענג על כל גרם של סבל שגורם לו עצם היותו מיעוט)?

    העלה על דעתך שהרחקת לכת ואינך שייך מנטלית רגשית ומחשבתית לאתוס המלכד את החברה פה, את אותו רוב (=שבט, עדר מאוס, we dont need no education) ?
    עלה בדעתך שהוצאת את עצמך מהמחנה?

    כיבוש… מה היית עונה ליהודי חברון וטבריה ב1929? שנרצחו ונשחטו בגלל הכיבוש?
    נו, היסטוריה… לך תזכור.
    אם מלחמה נותנת בעלות על הארץ – אז כבשנו והיא שלנו.
    אם מלחמה לא נותנת בעלות על הארץ – אז מעולם לא נלקחה מהעם היהודי הארץ ה"כבושה"

    עלה על דעתך שאתה שחקן שח גרוע שמשרת אינטרסים אפלים של אלה החורשים רעה – ממש, לא במליצה אלא במצע מעשי ופוליטי – להשמיד את מדינת ישראל ואת יהודיה? את תל אביב ורמלה ואשקלון וב"ש ולא את שכם חברון ויצהר. לא רק.

    יתמות אינה חיסון מטיפשות. ושנינות אינה עדות לחוכמה. ליצנות , בניגוד לפידבקים הרדודים מהסובבים אותך , אינה מעידה על עומק מחשבה ושאר רוח. היא מעידה על תחכום מילולי, אבק פורח בפיד הטוויטרי.
    למינים ולמלשינים אל תהי תקוה אומרים יהודים בתפילתם מידי יום – מייחלים שאותם מלשינים ומינים שמוציאים עצמם מכלל עמם יחיו חיי ייאוש וציניות ללא תקוה. קללה נוראית ואיומה. חיי יאוש וציניות שחורה ומרירה. סבל קיומי בלתי מוסבר. אני מסתכל על השמאל "המיואש" שקופץ "להציל את ישראל מעצמה" כאילו היתה ילד אוטיסט (התנשאות – מילת מפתח) ורואה את התגשמות הקללה במלוא עוזה

    • חיים  On 8 במאי 2011 at 22:40

      יפה כתבת ואף ריגשת.

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 22:54

      זמואל:

      כתבת יפה. וגם נכון. ודאי שאני מתנשא. ודאי שאני חושב שאני רואה טוב יותר. אחרת לא הייתי מדבר. אני לא טורח להשוות את עצמי לנביאי ישראל. או לאי מי אחר. אתה טוען נגד ציניות. לזכותך ייאמר שהציניות שלך דקה מדק ויפה וחורכת חרוך היטב.

      אני לא נכנס אתך כלל לוויכוח. רק אגיד לך את זה: עלה גם עלה על דעתי שסט הערכים שלנו שונה. זו הרי תמצית הפער בינינו. אתה רואה את אחי השחוטים בחברון ובטבריה לפני שמונים שנה ואת אחי השחוטים באיתמר לפני חודשיים, ואני רואה גם את שכני השחוטים והמגורשים מזה 63 שנה. אני רואה את אדמתם ממשיכה להיגזל, את בארותיהם נחטפות, את כבודם נרמס, את זכויותיהם נדרסות.

      זה הפער בינך לביני. אלה הערכים השונים שלך ושלי. במילון שלך הכל קדוש כדי להגן על אנ"ש. במילון שלי הכל קדוש כדי להגן על זכויותיו הטבעיות של כל אדם. דם אחינו זועק אליך מהאדמה, בעוד אני מקבל כאב בטן מהחונטה הצינית שמסתמכת על הקיבה המכווצת שלך והלב הדואב שלך כדי לתכנן את חמישים שנות המלחמה הבאות.

      ברשותך, אני לא טורח להתייחס לחוכמה ולטפשות ולקללות ולנאצות. שיהיה לך ערב מצוין.

      • זמואל  On 9 במאי 2011 at 1:09

        אתה מבין?
        אני , בניגוד אליך, מעדיף אלף נכבות ועצמאות ישראלית מאשר עצמאות פלסינית ונכבה אחת לישראל!

        עוול ברמת הפרט – בודאי שיש לדאוג לצדק! אין שום ספק. לצערנו ניכס השמאל הרדיקלי את זכויות האדם באופן חד-צדדי ובוטה ומכאן שנפגעה המטרה כי הציבור היהודי רואה מי הם השליחים ופוסל את כל הסיפור על הסף אינסטקטיבית.
        הבעיה עם השמאל אינה הטיפול בפרט אלא ההזדהות המוחלטת ברמה הלאומית עם הפלסטינים.
        החלפתם צד. אתם איתם ושלהם. "אנחנו לא עם האויב, אנחנו האויב" אמר יונתן האנרכיסט ימ"ש ולא ידע כמה צדק.

        פגיעותו ומסכנותו של הצד השני אינה בשום אופן מצדקת את דרכו ההסטורית או שאיפותיו הלאומיות. אין מלחמה ללא סבל, ללא עוול, ללא דם. גם לנאצים היו ילדים ונשים שסבלו קשות. אני מעז לומר – הרבה יותר מהפלסטינים. אז? נו? אז זה הופך אותם לצודקים?

        אויל, אני מתכנן מלחמה?! הרי פניי היו לשלום כל העת והמה פניהם למלחמה. את ההסטוריה הפוסט ציונית וההסטוריה בכלל ניתן תמיד לשחזר ולעוות כראות עינך (כמובן ללא שום מחאה מחוגי האינטלקטואלים המכורים בשמאל. יקירכם ערפאת: לא היה מעולם בית מקדש, בעוד הוואקף מחסל את העתיקות עם טרקטורים… פרופסור שלמה זנד ימח שמו "איך הומצא העם היהודי"… מבין? איך הומצא… תשואות! סטודנטים מצוטטים אותו בחוגי סוציולוגיה והוא בין פרס לפרס)
        לעולם לא יכון שלום ללא אמת. כשאתה וחבריך מתמכרים כולכם בשם הרחמים לשקר – אתם מביאים כלייה על כולנו, לא פחות. ומכיון שההסטוריה בטוויסטים הגאוניים שלה תביא בהכרח לכך שלא תהיה פלסטין, על אפכם וחמתכם לא נותר לך אלא לשחות בייאוש ומרמור. אני אומר זאת בלי שמחה, שיהיה ברור. עצוב לי עליך, אבוד לחלוטין. איבדת את דרכך ובחרת לייצג את אחת מתרבויות הזוועה השקר והרצח האלה. קליינט רע וקשה מצאתם לכם.
        איך קבעה הדמוקרטיה הפלסטינית? רוב מוחץ לחמאס…
        הארץ הזאת היא "ארץ הקודש" על כורחך ועל אפם וחמתם של אתאיסטי תל אביב כולם.
        כשרוצח פלסטיני שוחט תנוק יהודי מתנחל הוא לעולם לא צועק "תחי פלסטין" הוא תמיד צועק "אללא הוא אכבר". כך היה עוד לפני קום המדינה ועוד לפני השטחים הכבושים.
        זו אדמת הקדש מוסלמית. לעולם לא יותרו עליה. לא יכון שלום עם מי שלא רוצה בשלום. ולמה שירצה? יש יסודות שממוטטים את הציונים מבפנים. החוליה החלשה הצדקנית המצקצקת, עטופת אור נאורות ונופת צופ. יורקת בוז על סביבותיה וקודחת לנו חור בסירה המשותפת.

    • אשה  On 8 במאי 2011 at 23:46

      ההתנשאות היא גם שלך, אדוני. ולא פחות ממנה, השנאה והאלימות. כמו מגיבים ימניים אחרים בשרשור הזה. כל כך הרבה אלימות בדבריכם, אפס הקשבה. מפחיד לחשוב על הביטוי המעשי של כל המילים הללו, יש לי תחושה שאם יהיה לכם מספיק כח יום אחד גם תבואו לקחת את צפריר.

      • אישה  On 8 במאי 2011 at 23:54

        פרנואידית

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 11:25

        ולפי דבריך "שאם יהיה לכם…." אכן התנשאות והפילוג בה מתוכך, עשי בדק בית ולאחר מכן תגיבי, הפילוג בעם בא מהקציוניות משמאל ומהימין, ובסה"כ המלחמות רובן התחילו כדאי להגן על העם היהודי בארץ ישראל.

    • נעמה  On 9 במאי 2011 at 11:55

      אני גם אהבתי את התגובה

      ומעבר לזה אני אוהבת את השיח שנוצר כאן

      מעבר ל"מי צודק ומי לא".

  • ערן  On 8 במאי 2011 at 22:33

    לא ברור לי הטרנד החדש הזה של קטילת המנהיגים שלנו. אנשים שוכחים שרובם ככולם אנשים משכילים, רציניים, בעלי עבר מפואר של שירות המדינה והכי חשוב – נבחרו בבחירות דמוקרטיות.
    כל מי שחושב שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר, בבקשה שיוכיח את זה. כל המלגלגים מוזמנים להקים מפלגה ולרוץ לכנסת, נראה לאן תגיעו. ניחוש שלי – לשום מקום, וכנראה שיש לכך סיבה.
    הכי קל לשבת מול המחשב ולירוק ארס לכל כיוון, הרבה יותר קשה לקום לעשות, ולקבל עליך את מלוא האחריות.

    ולכותב הטור, הכי עצבן אותי המשפט הבא:

    "יש עוד הרבה מה להגיד על היום הלא קדוש הזה. על השוביניזם, על הזלזול בשונה ובאחר, על ביטול המיעוט ודעותיו, על הדיקטטורה של ההמון."

    מדובר ביום זכרון. לא ברור לי איפה בדיוק השוביניזם פה והזלזול בשונה ובאחר. יתרה מכך לא ברור לי איך הצלחת להכניס ליום הזה אפליה נגד מיעוטים, מה הקשר? מדבריך אפשר לחשוב שהיום הזה אשם בכל תחלואות העולם.

    הגיע הזמן שתתבגר ותתפכח.

    • לערן  On 8 במאי 2011 at 22:40

      חשבת פעם איך מרגישה משפחתו של חלל צהל שאינו יהודי עם האופי הדתי של הטקס המרכזי, בכותל?
      אפשר להתווכח אם זה נכון או לא, אבל אי אפשר להתווכח על כך שיש פה אפליה של מיעוטים.

      • ערן  On 8 במאי 2011 at 22:53

        יש הרבה טקסים, כל אחד עם האופי שלו. מחיפוש של חצי דקה בגוגל מצאתי טקס של יד לבנים הדרוזים:
        http://www.karmel.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=10085
        מה לעשות שרוב חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הינם יהודים ורוצים טקס עם פן דתי. מה רע בזה? זה בכלל לא אומר שמפלים קבוצות אחרות השייכות ליום הזה, לא באופן מכוון בכל מקרה.
        לא על כל דבר צריך להתרעם ולהתלהם.
        חוץ מזה, לא התייחסת לשום דבר אחר בתגובתי שזה בהחלט סימן מעודד.

      • לערן  On 8 במאי 2011 at 23:02

        ערן
        קודם כל אני שהתייחסתי לדבריך אינני כותב הטור, אז אל תתעודד מכך שהתייחסתי לנקודה אחת בלבד 🙂
        דבר שני, ברור שיש עוד טקסים, אבל למה שהטקס הראשי והמרכזי לא יהיה ממלכתי? יהודים דתיים יכולים לקיים טקס נוסף כמו שלדרוזים יש טקס נוסף. הטקס המרכזי צריך להיות עבור כולם. בין כה בבתי הקברות מחר הטקסים יהיו נפרדים כי בתי הקברות נפרדים.

        הטיעון "מה לעשות שרוב החללים והנפגעים הינם יהודים" הוא בעייתי פעמיים. קודם כל מניין לך שכל היהודים בכלל רוצים טקס דתי, זה בכלל לא בטוח שלו היו מציעים להם טקס ממלכתי מכובד ללא סממנים דתיים החילוניים שבהם היו מתרעמים.
        ובפעם השניה הוא בעייתי כי זה תירוץ מצויין לכל אפלית מיעוט שהיא. למשל – "רוב האוכלוסיה בארץ היא בעלת רכב או לחלופין לא נוסעת בשבת, אז מה רע בזה שאין תחבורה ציבורית בשבת למיעוט שתקוע בגלל זה בבית".
        האפליה אינה מכוונת, היא פשוט חוסר מחשבה וחוסר התחשבות באחר. זה לא הרבה יותר טוב.

  • עודד חר  On 8 במאי 2011 at 22:38

    צוף, כיתום אל יתום…
    ואני רוצה שיהיה יום כזה, שבו נתקרב קצת אל אותו אתוס שאתה כל כך מתרחק ממנו, ולצערי בפועל אנחנו ממש רחוקים ממנו. ביום הזיכרון, קצת, קצת, אני רואה משהו מישראל שפחות חומרנית- ישראל היפה, ולא זו של הפרחה מהגנקי. פתאום הארס במרצדס השחורה לידי לא רוצה לרצוח אותי ונמצא איתי באותו צד. בבית הקברות זו אותה ארץ שיש בכל מקום בכל אחד מימות השנה, רק שלשם שינוי היא שקטה, ואדיבה ותומכת. אם המוות מאחד אותנו, זו גם נחמה. כי בחיים, אנחנו כול כך מפולגים ושונים ואני עסוק יותר במי לא חלק מהעם שאני רוצה להיות חלק ממנו מאשר מי כן מתאים. לפחות בבית הקברות
    כולם נראים אותו דבר והמכנה המשותף, דקה לפני שהם שוב נדחפים בכביש על חשבוני, הוא הכי רחב. אין טלפונים בזמן צפירה, ואפילו לא כשמתן וילנאי, סגן השר הקבוע, מדבר.
    ד"ש חמה יקירי. אשמח לשמוע את עלילותך בקרוב.
    עודד

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 22:45

      זה יפה, מה שכתבת, עודד. וזה נוגע עמוק עמוק בבעיות שלי עם הממסד והיום הזה. ובטח נתווכח על זה יום אחד, אבל לא ביום הזיכרון.

      ד"ש בבית. תעשה צפצוך כשאתה בסביבה.

      • עודד חר  On 8 במאי 2011 at 22:55

        צוף, ועוד מילה אחת…הבחירה המוסיקלית המלווה את הטור שלך שעשעה אותי בצחוק הגורל… השיר, של להקת גייסות השיריון, היה יוזמה של אבא שלי שהפיק אותו כמפקד הלהקה וההופעות נקטעו כשנהרג ביום הראשון למלחמה. ואני מאוד מבין את הצורך לקבל גופשנקה בשביל לומר דברים.
        מאוד אשמח לקפה/צהרים. אפשר לדבר גם על אפניים.

      • tsoof  On 8 במאי 2011 at 23:01

        קפהקפה.

        לאבא שלך היה טעם מצוין. אחת הבלדות הכי יפות של אלתרמן. וגם שיר מחאה קטן.

  • אורן  On 8 במאי 2011 at 22:39

    לצורך התגובה אתחפש לימני, ואגיב לך בגישה דומה לגישתך:
    יום הזיכרון מייצר סולידריות במדינה, ואתה לא אוהב את זה. זה מפריע לאינטרסים שלך לקידום תפישות השמאל המדיני, ומפריע לך לעורר התנגדות לתפישת הביטחון הנהוגה במדינה.

    נראה לי שבניתוח המצב שאתה עושה, אתה קורא את המפה שמורכבת משני אלמנטים, כאילו הם אלמנט אחד: 1. הצורך של מדינה בבטחון אל מול אויביה; 2. ניצול המצב הבטחוני לקידום אינטרסים רבים אחרים של השלטון.

    בעוד שראוי וחשוב לקבול על מס' 2 ולשאוף להפוך אותנו למדינה וחברה בריאה יותר, מטופש להתעלם ממס' 1.

    אסתכן בלהגיד כאן שגם ללכד את העם זו לא מילה גסה. להזכיר את המשותף לנו (ובכדי זה ההיסטוריה והבעיות המשותפתות שלנו). החברה והמדינה הבריאות יותר שאתה מנסה ליצור, תסבול מחוסר בטחון וגם מחוסר לכידות. זה גם לא בריא במיוחד.

  • פרצון  On 8 במאי 2011 at 23:01

    אני קורא את התגובות ודי נפעם. אני נפעם מחדות האבחנה שקיימת אצלנו בין ימין ושמאל.כולם כל כך יודעים, כל כך בטוחים, כל כך נחרצים, ואני? אני ממשיך להיות מבולבל.
    כן צפריר, גם אני הייתי נגד הממשלות שהחמיצו הזדמנויות הסטוריות. שנים שהזדהיתי ופקדתי כל עצרת שלום ותחת כל עץ רענן. שנים שהיתה בפי מישנה סדורה מדוע עלינו לנהוג בפלשתינים בכבוד ולכבד את זכותם להגדרה, מדינה וכל הבלה בלה שמתלווה. שנים רבות שהייתי כה בטוח בצידקתי ובעוולות שנעשו לפלשתינים. הייתי נחרץ, בטוח, חד ומתריס ומשוכנע בעמדותיי, מצליף במאכלת חדה מול כל פרה קדושה שעוד נותרה בין החיים. כל כך בטוח בעמדותיי וטיעוניי בדיוק כמו הפוסט הזה ובדיוק כמו רוב המגיבים.(לכאן או לשם)
    היום- אני מודה שאני מבולבל! כבר לא יודע. לא בטוח, לא חד משמעי ומכניס הרבה יותר מידי עובדות לחומרי הגלם שאמורים לאפות לי עמדה מוצקה. אני חושב שהנסיגה ופינוי היהודים מרצועת עזה היו תחילת הסדק שהלך והתעצם לשבר די נורא בעמדותיי המוצקות. בדמיוני, יכולתי לראות ואף רציתי, עם פלשתיני שמיישב את האדמות לצרכים חיוביים, מפתח חקלאות, מטפח שדות מוריקים, מטפח מערכת חינוך, בריאות, תעסוקה, אולי אפילו ניצני הייטק, תרבות רחמנא לצלן, למה לא? הרי היהודים נסוגו והותירו את החופש לבנות משהו, לילדים העזתים, במו ידיהם- חופש. כך רציתי לחשוב, לקוות, להאמין ואף לחלום. לא רק למענם, בעיקר למעננו. ואז באה המציאות שהלמה בדעתי שהיתה צוק איתן, מציאות של קיצוניות דתית, מתכות מתעופפות אימים מעל ראשי אזרחים ישראלים, טונות של חומרי נפץ וכלי משחית במקום ספרים וחקלאות ואותו הסדק שדיברתי עליו, הלך והתעצם למידמדי ענק שיצר בילבול מוחלט ואף התפוררות הדרגתית של דעות ברורות ומוצקות.
    אני מודה שכיום אני מין יציר כלאיים של דעות. מין משהו לא מוגדר, זומבי פוליטי. מין אזרח שלא בדיוק דבק בעמדה אחידה, עיקבית ומוצקה. ולהפתעתי אני מגלה שאני לא לבד.
    מסתבר שזהו תהליך שאופייני לרבים מאד בחברה הישראלית. אני מגלה זאת בשיחות עם רבים, טובים וחכמים.
    ובאשר לפוסט? לא סוד הוא שאני מעריך ואוהב את כתיבתך.מאד. כמו שלא סוד הוא שהיקצנת את הדברים למקומות שהקצה כבר לא בהכרח מכיל אותם לנוכח המציאות שהתרגשה עלינו.
    ואגב, עבורי יום הזיכרון הוא בטח לא הפאתוס או האתוס הציוני פרי ביאושי מימסד מסמא. עבורי הוא זכרון מאד פרטי וגעגוע לחבר טוב שאיננו ולימים אחרים שהיו כאן פעם.

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 23:35

      פרצון,

      ימין ושמאל זה התגובות. אני, כמו שכתבתי כבר ממעל, בכלל לא התייחסתי לעניין מהמקום הזה.

      אם אתה מחפש את האתוס הפוליטי שלי, הרי הוא נעוץ ב"כבד את האחר". אני אסביר גם מאיפה זה בא.

      אבא שלי חזר מ-82 קטוע שתי רגליים. שבוע או שבועיים אחר כך שאלתי אותו מה הוא היה עושה אם הוא היה פוגש את האדם שזרק את הרימון שפצע אותו. הייתי קטן ורציתי נקמה.

      "שום דבר", הוא אמר לי. "אני לא שונא אותו ולא כועס עליו. אין לי עניין אתו. אם הייתי במקומו אולי הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק. יש לו זכות למדינה משלו, והוא עושה את מה שהוא חושב שמקדם את הסיכוי למדינה הזאת".

      אני שמאלני, נכון. אבל את הטקסט הזה דווקא כתבתי מהמקום הביקורתי הרגיל והקבוע שלי. הבעיה שלי עם המדינה ביום הזיכרון היא לא בימניות או בשמאלנות שלה, אלא בהשתקה של דעות אחרות. באי הלגיטימציה שלא להסכים. באינסטנט אבל. בנכון והלא נכון.

      הבעיה שלי היא עם מדינה שמקדשת את המוות ולועגת לחיים. אם זו שמאלנות יתר וידענות יתר והתנשאות ואיך שלא תרצה לקרוא לזה – אז אני אשם. זה לא לוקח אפילו מילימטר מהכבוד שלי לאבל הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו. זה אפילו לא לוקח כלום מהאבל הפרטי שלי על החברים שלי שנפלו.

    • דניה  On 25 באפריל 2012 at 13:49

      פרצון, דייקת אותי מילה במילה (כולל האהבה לכתיבה של צפריר כמובן)

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:25

      פרצון – תגובה נהדרת. אני חושב שהיא מייצגת הרבה מאד מהעם היום, שלא ממש בטוח איך להתייחס לסיטואציה הכל-כך מורכבת במדינה המופרעת שלנו. אני הרבה יותר מתחבר לבלבול ולמורכבות שמציגה התגובה שלך, מאשר לפשטנות ולחד מימדיות של הפוסט של צפריר.

  • עין לציון  On 8 במאי 2011 at 23:07

    תודה על המילים.
    הסבר לתעמולה הזאת אפשר למצוא בספרו המאלף של שלמה זנד "מתי ואיך נוצר העם היהודי".

  • מוטי  On 8 במאי 2011 at 23:15

    לפחות אם היית שוחט באופן אינטיליגנטי…

    • tsoof  On 8 במאי 2011 at 23:25

      החמישיה הקאמרית זה אילן גבוה. אני נתלה על עשבים. בקושי.

      • מוטי  On 8 במאי 2011 at 23:51

        דווקא התחלת יפה… ממוקד ולעניין. אחרי הקישור הראשון שהעלת הלך הפוקוס ופתאום הופיע מניפסט שהתחיל לעייף אחרי פסקה וחצי.

        הרעיון(למשל) שיום הזיכרון מכנס תחת כנפי האתוס חיילים שנהרגו בתאונות אימונים מטופשות, תאונות דרכים או שהתאבדו הוא בעיניי הרבה יותר בעייתי ורלוונטי ליום הזה.

      • tsoof  On 8 במאי 2011 at 23:56

        אני מניח שאתייעץ אתך להבא, לפיכך, כדי שדברי יהלמו את השקפותיך בדרך הנאותה ביותר.

  • נורית  On 8 במאי 2011 at 23:40

    תודה על זה. מבטא יפה את מה שגם אני מרגישה.

  • tsoof  On 8 במאי 2011 at 23:52

    תגובה אחרונה אחרונה שלי:

    עוד תודה אחת לכל המגיבים שלא התייחסתי אישית לדבריהם. תודה לכל מי שמסכים ומשבח, ותודה גם לכל מי שתוקף. אני מתנצל שלא עניתי לכולם אלא בחרתי כמה נקודות מובחרות להתייחס אליהן. זה לא מטעמי שחצנות או חוסר תשומת לב, אל דווקא ממגבלות זמן בעיקר (טוב, וגם קצת חוסר חשק בכל הנוגע למתלהמים ומקללים).

    מקווה שיהיה לכם חג עצמאות שמח. תמעיטו בפיתות. זה המעט שאתם חייבים לטיירים שלכם.

  • דוד  On 9 במאי 2011 at 0:18

    לא מבין את ההתלהמות שלך סביב יום הזכרון, אבל אני גם לא נמצא במצבך כבן שכול ולא יכול לשפוט. אני חושב שבסך הכל זה יום שנועד למי שרוב השנה לא עוסק בשכול, ואני לא רואה בזה שום דבר פסול. אי אפשר לעשות יום זכרון אחד לחיילים שמתו בגבורה במלחמה חשובה ויום זכרון אחר לחיילים שמתו באיזו פינה מיותרת של התנחלות נידחת, בהגנה על כלום ושום דבר. יש יום זכרון אחד, ואין ברירה אלא לקיים יום זכרון ממלכתי באופן רשמי. מי שרוצה טקסים אלטרנטיביים יכול למצוא אותם בלי בעיה וגם זה מקובל.

    בקשר ללחגוג את החיים במקום את המוות – לא יודע איפה אתה גר, אבל בתור תל אביבי מהצנטרום של הבועה, אנשים פה חוגגים את החיים מבוקר ועד ערב. לא כל כך רע להקדיש יום אחד בשנה גם לטובת אלו שנהרגו בהגנה על כל זה.

    ובקשר לטיעון שלך לגבי השלטון ואיכויותיו העלובות – גם אם הכל נכון וכולם רשעים ופחדנים ששולחים חיילים אל מותם, זה לא ממש משנה. זה משנה בקלפי ושם צריך להתחשבן איתם, זה משנה בכיכר ושם צריך להפגין נגדם, ביום הזכרון צריך פשוט להתעלם מהם. המחאות נגד השלטון לא קשורות לנושא של יום הזכרון, יש לך 364 ימים בשנה למחות, וממילא אף פוליטיקאי לא גורף הון פוליטי ביום הזכרון, כי הנאומים מאוד ממלכתיים.

    • במחילה כמה מילים.....  On 25 באפריל 2012 at 10:08

      צודק!

  • שפירו  On 9 במאי 2011 at 7:05

    מסכים עם כל מילה. חבל שזה ברור למעטים בלבד.

  • יוסי  On 9 במאי 2011 at 7:33

    כל כך הרבה בעיות לוגיות בפוסט אחד – אבל אין מה להתייחס – הם נובעות מתפיסת עולם
    יותר מכל דבר הפוסט מדגים אחד לאחד את כל מה שרקוב בשמאל הקיצוני

    יותר מכל דבר חבל לי שחיללת את זכר הנופלים. הם האמינו בדרכם – סוג של פועל שלבעל פוסט זה אין בכלל

    • גילי  On 9 במאי 2011 at 8:59

      אבל הפוסט לא מוריד כהוא זה מכבודם או זכרונם של החללים. נהפוך הוא. הפוסט מבקש להפסיק להשתמש במותם לקידום אינטרסים פוליטיים, ולביסוס עמדות גזעניות ושוביניסטיות. האתוס הציוני הוא לא מה ששומר עלינו אלא מפריד והורג אותנו. לא רק את שכנינו או אויבינו אלא אותנו, מבפנים. הפוסט הזה קורא לחשיבה אחרת, להסתכלות ביקורתית שמטרתה בסופו של דבר לראות את האפשרות של בחירה בחיים, בחירה בעקרונות מנחים למדינה הזאת שאינם אלימות ומלחמה. זה אפשרי. ההנחה שהמוות הכרחי לנו כדי לשרוד משתמרת ומתחזקת באמצעות השימוש שנעשה ביום הזכרון הזה כמו באירועים נוספים. אפשר לקרוא את המציאות הזאת אחרת ויש מוצא אחר. הפוסט יוצא נגד התעמולה, לא נגד זכרון וכבוד החללים.

  • yuvalrahamim  On 9 במאי 2011 at 8:40

    צפריר אתה צודק. טקסי יום הזיכרון הם מסע בחירות וקמפיין יחסי ציבור של משרד הביטחון להצדקת המלחמה הבאה.
    הטקס מתחיל עוד שעתיים וחצי אבל אני כבר יכול להגיד שהמילה איראן תחזור בכל העצרות למרות שאף חייל שלנו עוד לא נפל שם.
    "זה רק לייתר בטחון, שלא תגידו שלא אמרנו לכם כמה הם מסוכנים ומאיימים עלינו."
    אני יודע. אני בקריית שאול מגיל שמונה. הפסקתי ללכת כשהתחלתי להבין באמת על מה הם מדברים שם.
    ולמגיבים האחרים: שילמנו מחיר כבד והלב שלנו היום עם כל הנופלים, לא רק הפרטיים שלנו. אולי בגלל שאנחנו יודעים כמה מלחמה זה יקר אנחנו יודעים שאל הסיפורים האלו המדינה שלנו היום בוחרת להיצמד – יש דרכים אחרות ואפשר לשנות את הסיפור.

  • ברק  On 9 במאי 2011 at 8:42

    צוף היקר,

    לדעתי אתה לוקח את יום הזכרון למקום לא נכון.
    אני יכול להמשיך את הקו שלך שטוען שמלחמות ישראל קשורות בקשר ישיר לשתי תופעות שליליות בישראל: שחיתות ופשיזם – אבל אפשר לנתק את הקישור האוטומטי שאתה עושה בין יום הזכרון למלחמות ישראל.

    בשבילי יום הזכרון הוא יום לעשות חשבון נפש על "מה אני עושה בשביל מדינה" – הרבה פחות מדי. וכשאני אומר "מדינה" אני לא מתכוון ל"ממשלה" אלא ל"חברה". כשאני אומר "פחות מדי" זה גם להשתתף בדיון הציבורי כמו זה…

    לגבי השיטה: שירי יום הזכרון משרתים בצורה טובה מאוד את המטרה הזו. השורה "מה קרה לילד…" בשיר "ימי בנימינה" מאירה בצורה מאוד חזקה את הדיסוננס בין ערכי הערבות ההדדית שאני מפמפם לבת שלי לבין ההתנהגות שלי בתוך פירמידת הקפיטליזם החזירי.

    לגבי הזכרת הנופלים:
    א. בזמן האחרון יש פחות הזדהות אישית של אנשים כמוני וכמוך עם סיפורי הנופלים כיוון שיש יותר ניר פורזים (מתנחלים) ופחות נמרוד שגבים (עבדי הייטק). יום הזכרון הוא דווקא זמן טוב לשאול למה? לעשות לעצמי חשבון נפש על כך שבשאר השנה אני מבכה את העובדה שהתגייסתי לתותחנים ולא לעתודה אקדמית ואולי לעצור את מסלול היציאה שלי ממילואים

  • גלית גל  On 9 במאי 2011 at 9:18

    אתמול הייתי בכיכר, אין מילים אחרות להסביר לעצמי את מה שהרגשתי , אלא מה שכתבת. גם אני שייכת למשפחה שאיבדה. אמא שלי במשך שנים היתה שרה בקיבוץ את עקדת יצחק ( לזכר אחיה), לפני שנפטרה, הקליטה את השיר ולפניו דיברה בדיוק על כך "לפעמים יש לי הרגשה שהיופי המיוחד של הביצוע הזה שכולם בוכים, יש בו משהו שאני לא רוצה בו כי איכשהו הוא ממשיך לשרת את המיתוס של בנים שהולכים ואנחנו לא מוחים מספיק".

    תודה על המילים שלך

  • נירית  On 9 במאי 2011 at 9:26

    תודה,זה כל כך מדויק.הלוואי שהרבה אנשים יקראו את זה.

  • carmit haller  On 9 במאי 2011 at 9:53

    כתבת מצויין. נקודת התבוננות חדשה ומעניינת, ואני לא רואה אותה דרך עין מאשימה. זכותך לחשוב ולהרגיש איך שנראה לך-גם ועל אף יום פולחן המתים שציינת.

    אגב-ד"ש חם מעמית הלר, ימי IXI. זכור לך?

    • tsoof  On 9 במאי 2011 at 9:59

      תודה רבה. ודאי שאני זוכר את עמית. ד"ש בחזרה. ממני ומאלה.

  • שלומית ליר  On 9 במאי 2011 at 11:10

    אפשר להבין את הזעם הרגשי של רצח האב הסימבולי שאתה עושה כאן, האב המת שאת המשמעות שנותן היום הזה למותו אתה מחלל.

    מבחינה לוגית, אני לא סבורה שאפשר היה לגמרי אחרת. יש דברים שצריך להילחם עליהם, ויש מצבים שאין אפשרות אחרת.

  • נועה מוסקט  On 9 במאי 2011 at 11:17

    בתור יתומה כבר 44 שנה
    אתה פשוט מעצבן אותי.

    זה לא משנה אם אתה צודק או טועה
    התוצאה היא דור של אנשים אגוצנטריים
    חסרי מודעות ישראלית
    שיודעים להעביר ביקורת, למצוא פגמים
    לבטל את משמעות הארץ הזו לתוך פוליטיקה מחורבנת
    ושוכחים שהמדינה זה הבית.

    חסרים לי האנשים שמתו,
    לא רק כי הם מתו, אלא כי הם ידעו משהו שהולך ונעלם –
    הם ידעו שאין להם ארץ אחרת.
    גרועה ככל שתהיה, היא נפלאה עבורם, עבורי
    ואני מתגעגעת לכל האנשים האלו
    שלמרות הכל היו שם, נתנו, נתנו את עצמם עד הסוף.
    והיתה בהם אהבה.

    • yuvalrahamim  On 9 במאי 2011 at 11:38

      נועה יקרה
      משהו השתנה ב44 השנים האחרונות.
      כשההורים שלנו הלכו, היינו מדינה קטנה וחלשה מוקפת אוייבים גדולים וחזקים. הם הלכו באהבה ואמונה להגן על הבית שבנו לנו. ישראל של היום היא מעצמה גרעינית וכלכלית מוקפת מדינות עולם שלישי עלובות ומתנהלת עדיין כקורבן של העולם כולו.
      אנחנו לא פחות אוהבים את ישראל הנהדרת שלנו כשאנחנו מבקשים לחשוב קצת מחדש על התרבות הזו ולשאול אם לא נתקענו איפשהו עם הדימוי העצמי. אנחנו לא פחות אוהבים את המתים שלנו כשאנחנו מבקשים שבשנה הבאה לא ייתווספו לרשימה הזו כל כך הרבה שמות חדשים ומיותרים.

      • נועה מוסקט  On 9 במאי 2011 at 12:39

        אכן משהו השתנה.
        הפשטות נעלמה, התמימות, הכנות, האמת.
        האופטימיות.
        הדימוי העצמי כבר מזמן לא תקוע, הוא הפך למשהו לגמרי אחר,
        כי אם היה נשאר כשהיה, היינו גדולים מהחיים.
        אבא שלי היה גיבור כי הוא לא היה גיבור בכלל,
        הוא פשוט חי כמו גיבור
        (ומת מוות מיותר לגמרי, גם אז המוות היה מיותר)
        כי היה אכפת לו מהמקום בו הוא חי, מהאנשים, מהמדינה.
        הוא לא חיפש אשמים, הוא יצר מציאות, הוא ברא שמחה.
        מי עושה את זה היום?

  • אסף  On 9 במאי 2011 at 12:14

    כמו שאמר אתמול נשיא המדינה (שפרט אליו ולנגיד בנק ישראל, יש תחושה שאין אף לא מנהיג שפוי אחד בשדרת ההנהגה הישראלית) – הגיע הזמן לחלום מחדש. באמת שהגיע הזמן.

  • חנוך  On 9 במאי 2011 at 12:32

    נועה – "המדינה זה הבית"?
    ואני חשבתי לתומי שמשפחה במובן של Home זה הבית ולא שום דבר אחר.

    אסף – הלוואי שכל ה"הנהגה" (כולל נשיא המדינה) היתה חוסכת לעצמה ולכולנו את דברי הרהב והצביעות:
    שישתקו כולם ביום הזיכרון, שתיקה מלאה, שתיקה צועקת!

    • נועה מוסקט  On 9 במאי 2011 at 12:45

      חנוך –
      אני היא הבית של עצמי
      המשפחה היא הבית שמכיל אותי
      הבית הפיזי הוא הבית שלי
      המדינה היא הבית שמכיל את הבית הפיזי שלי.

      אכפת לי מכל הבתים שלי.

  • הדס  On 9 במאי 2011 at 12:46

    צפריר שלום ,
    קראתי את הפוסט שלך מילה במילה כדי להיות בטוחה במסר שאתה מנסה להעביר.
    שמי הדס ואני כבת 17 ואני חייבת לציין שהפוסט הזה מקומם אותי ואני אפרט מיד מדוע
    גם אני קשורה במשפחתי למערכת הגדולה והמגוונת הזאת שנקראת צבא הגנה לישראל.
    אבא שלי שיחיה, שירת כטייס במשך 27 שנות קבע וכעת הוא במילואים. בנוסף לכל יש לי שני אחים קצינים .
    האווירה בבית ברורה, ולא הייתה שום החדרת מסר מצד אבי שאנחנו צריכים למסור את חיינו לצבא , אלא הרעיון שחשוב לשרת בצורה הכי טובה במשך השנים ולתת למען המדינה .
    מאז ומתמיד הייתי שואלת את אבי שאלות קשות בעיקר שקשורות למלחמה ותמיד היית הלו תשובה שהשרתה עליי ביטחון , הוא לא אמר לי שהכל יהיה בסדר, הוא גם לא אמר לי שהוא יכול להבטיח שלא יהיו עוד מלחמות אבל חייהם של אותם אנשים שיצאו ונלחמו איפשרו לי להמשיך ללמוד בבית הספר בשלווה ולהשקיט את נפשי .
    ותמיד היית חוזרת לאותה דעה שלי שזה לא הוגן , שאז מה אם המטרה נעלה כל כך ואותם אנשים גיבורים גם ידעו כמה גדולה הסכנה שאורבת להם , אבא שלי איבד חברים רבים אנשים קרובים אנשים שלא יחזרו. ועם כל החוזק של אבי אני יודעת שבתוכו כאב הלב עצום ובלתי נתפס.
    דיברת על המשך החיים , ובכן זה מה שאנחנו עושים כל השנה. אני כל השנה מבלה לומדת, יוצאת לחופשה מידי פעם עם המשפחה, טיולים , שוב לומדת- ממשיכה בחיי. כל זה בידיעה שחייהם של משפחות שכולות כבר לא אותו הדבר אבל כמו שאמרת- חייבים להמשיך לחיות.
    יום הזיכרון נועד בשבילי ובשביל חברי להתפרק , לתת לאותם רגשות עצורים שבמהלך כל השנה שמתי אותם בצד שוב כמו שאמרת כדי להמשיך בחיי, לצוף חזרה.
    היום הזה כואב לי ואני יכולה גם לדבר בשמם של נוער רב שגם להם זה כך.
    אני לא ממשפחה שכולה ואני מודה על מאוד, אבל עצוב לי שהיום הביקורת ממלא את רוב העיתונים עד שאנשים שוכחים כבר מה המטרה הראשית , מה הסיבה שהתכנסו , ובכלל מפקפקים במניעיו של אדם .
    אז הממשלה שלנו בהחלט שנויה במחלוקת וזה נושא שלם שאפשר לדבר עליו = אך זה הדבר האחרון שעובר לי בראש כשאני מוקירה את היום כמו שאני מרגישה.

    איני יכולה להתווכח עם דעותיך ועם רגשותיך ולא ניסיתי לעשות זאת. אך אני מקווה שתראה שיש דעה שונה משלך שלא רואה ביום הזה מופע בידור אחד גדול , אלא אפשרות באמת לתת מקום לאותם אנשים שאינם.

    בברכה, הדס

    • tsoof  On 9 במאי 2011 at 15:22

      הדס,

      התגובה שלך מעוררת כבוד.

      זה הבלוג שלי. אני מדבר בו על דעותי. כמו שאת יכולה להבחין מסביב, יש מי שיסכים עם הדעות האלה ויש אנשים שחושבים אחרת. אם יש משהו שהייתי נותן לך ולכל קורא כאן מכל הפוסט הזה, הרי שזו התגובה שלך, שהיא לא מסכימה, אבל משאירה מקום גם לדעות אחרות. אני מניח שאם השיח הישראלי יישאר בין הגדרות האלה (ואני מודה שגם לי לפעמים קשה לשמור על תרבות שיח כזו), אז ייטב לכולנו. גם לאלה שחושבים שיום הזיכרון הוא נכון כמות שהוא, וגם לאנשים כמוני שמוטרדים מאוד מהמוזיקה הגסה (לאוזנינו) שמאחורי השירים היפים.

      אין נכון ולא נכון. יש רק טעמים ודעות.

      שיהיה לך חג שמח ורק אושר.

      • הדס  On 9 במאי 2011 at 18:42

        צפריר
        אני מודה לך שהקדשת זמן לקרוא את התגובה שלי ואף להגיב עליה בעצמך
        אני מעריכה זאת מאוד
        אגב גם אני תוהה לפעמים אם כל העניין המוזיקה כמו שהיא עכשיו במקום ,
        שיהיה חג שמח ,
        הדס

  • רונית שפי וולפין  On 9 במאי 2011 at 12:48

    הי צפריר, כתבתי כאן תגובה אך היא כנראה נעלמה. אז אומר שוב, והפעם בקצרה שאני מזדהה עם המסר שלך ותומכת בו – בדרכי שלי: http://www.the3i.co.il/?p=1026

  • רות אופיר  On 9 במאי 2011 at 12:50

    צפריר יקר, מילים קשות, כואבות וחלקן בטח חלק מן הזמן נכונות. גם אזכרות "רגילות" הן איזכור של אנשים שנפטרו, שלא את כולם אהבנו, הערכנו או הערצנו. אילו יכולים להיות גם ההורים הפרטיים שלנו, שהיתה לנו עליהם ביקורת כזו או אחרת. בכל זאת, יום בשנה אנו מקדישים להם, עולים על הקבר, מניחים זר ועוברים הלאה. יש יום זכרון לאומי, וכל אחד זוכר אותו בדרכו. הפאתוס הציוני לא לגמרי פס מן העולם היהודי, ויש שיראו בו קדוש, יש שיראו בו הכרח קיומי ולאחרים יכול להיות מיותר. היופי בעיני – דווקא ביום שכזה – הוא היכולת לראות ולהכיל את כל הקשת, על גווניה הרבים.

  • טל  On 9 במאי 2011 at 12:53

    אם נדמה לך שמותר לך כיתום צה"ל לומר מה שאתה רוצה, אז גם לי מותר.
    הפרה שמסריחה מהראש, ועד לתחת זה אתה.
    עוד פלצן

  • tveye79  On 9 במאי 2011 at 13:28

    שוב הכי חשוב לא לתת לעובדות לבלבל אותנו! לא משנה מה העובדות האמתיות לגבי המדינה הציונית. אנחנו לא נתן לזה להפריע לנו לזרוע בוץ בעינה.

    אתה מוזמן לקרוא את מה שיש לי להגיד בתגובה

    http://www.facebook.com/notes/omri-bar-lev/%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%90%D7%99-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99/186352898078979?notif_t=note_comment

  • אח שכול (למען הלגיטימציה)  On 9 במאי 2011 at 14:17

    פוסט מצוין. אצלנו בבית בוטל יום הזכרון השנה, ואם לא הילדים ובית הספר והחולצות-לבנות-דם-המכבים לא היינו נדרשים לענין.
    כל המשפחות השכולות שאני מכיר (מדגם גדול למדי, מסתבר) לא צריכות את יום הזכרון, ואף היו מוותרות עליו בשמחה. בעצם – לא בשמחה…

  • אדם  On 9 במאי 2011 at 14:21

    צפריר היקר,
    תודה רבה על תגובתך האמיצה. הצלחת לבטא תחושות שאני מרגיש הרבה זמן, אך שומר לעצמי.
    ב-12 שנותי במערכת החינוך אני לא זוכר אף שיעור חברה אחד שבו דיברו על החשיבות של לחתור לשלום. על החשיבות האסטרטגית שיש לשלום. על קדושת החיים. לעומת זאת, אני כן זוכר הרבה קלישאות, כמו "טוב למות בעד ארצנו", "מדינה קטנה מוקפת אויבים", "צה"ל הצבא הכי חזק בעולם" וסיפורים הרואיים על הפצצת הקור בתמוז. את סם האבל והמוות החדירו לנו עוד משחר ילדותינו.

    אני חושב שהאבחנות שלך מדויקות. בטקס יום הזיכרון הממלכתי היום נשא נתניהו נאום אנושי ולא מתיימר. לקראת סוף הנאום דיבר על כך שעד שלא יהיה פה שלום, ו"לא יישא גוי אל גוי חרב" נצטרך להמשיך להילחם (אינני זוכר את הנוסח המדויק). השפה הפסיבית בה בחר להשתמש אינה מקרית. נילחם, נבטיח את קיומנו, תמיד אקטיבי. שלום יהיה. חס וחלילה שבאמת נחתור אליו. שנשנה דפוסי חשיבה.

    יהונתן גפן כתב בספרו "חומר טוב" על כך מדינת ישראל יוצרת את המציאות המלחמתית סביבה. יהיה זה תמים להאשים את ישראל בכל המלחמות והטרור נגדה, אך תחשבו על כך לרגע… האם השפה בה משתמשים הפוליטיקאים, טקסי הזיכרון רוויי המיתוסים וקדושת המוות והמיליטריזם שחודרים גם לתקשורת ולחינוך אינם תורמים לאווירת מלחמה?

    ממשלות ישראל משתמשות בפחד בתור אג'נדה פוליטית כי הן יודעות שכאשר אנשים יפסיקו לפחד מאיראן, מממשלת אחדות פלסטינית, מהפיכות בעולם הערבי – לא תהיה לציבור סיבה לבחור בהם שוב.

  • נחצ'ה  On 9 במאי 2011 at 16:33

    באמת כותב מוכשר. מוכשר עד כדי כך שמרוב מירמור וכעס על זה שאבא שלו הפך נכה וסבל 17 שנים בניגוד לחללים ש"סתם מתו" – הוא הצליח לקשור בין שכול לבין פנסיה, למשל. קיבלתם כל מה שהמדינה נותנת לכם במעמד שלכם כמשפחה לחלל צה"ל, לא? אז מה אתה מתבכיין. תתלונן נגד המלחמה הספציפית ההיא שבה אבא שלך הפך נכה, אבל לקשור את זה לכל שאר החרא (שיש בהחלט) במדינה? פופוליזם זול ומתוסבך עמוס מירמור וכעס שבלי להיות פסיכולוג אני בטוח שקשור גם למירמור אחר שיש לך בחיים. חוסר הצלחה מקצועית, נניח. סבבה.

    • tsoof  On 9 במאי 2011 at 16:41

      וואללה. סבבה. אתה מלמד אינדוקציה?

  • נירית  On 9 במאי 2011 at 17:00

    נכון, כל-כך אמיתי וכואב ומבקש צעקה- שיתעוררו כולם!

  • Josef  On 9 במאי 2011 at 17:15

    מיזדהה עם כל מילה

  • עימנואלה  On 9 במאי 2011 at 17:53

    שלום צפריר,
    תן לי לנחש – אתה מתגורר בתל אביב,בודד, ובטח מעולם לא היה מי שיכיל מספיק את יגונך על מות יקירך, אז נאלצת לפתח איזושהי אסכולת מגננה מנוכרת ליום הזכרון. כולי תקווה שאני טועה..
    הדימוי של יום הזיכרון כמנציח אתוסים ציונים חדשים, כמו הצורך שלך לחשוף את היותך "בן שכול" על מנת לקבל לגיטימציה לצאת נגד אירועי יום הזיכרון קיימים רק אצלך ואצל שכמותך בראש. ניתן לטעון כי אתה מנצל את הפוסט הזה ואת יום הזיכרון לדמגוגיה זולה נגד "ימניים" ומדברך נשמע באופן ברור כי היום הזה הוא תירוץ להחדרת אידיאולוגיה ציונית = ימנית, כיבושית וכו'..
    אז בוא אני אספר לך איך נתפס היום הזה בקרב אנשים שלא נבהלים מקצת סולידריות. קודם כל אתוס יפה הבלורית הוחלף ביגון הנורא לנוכך האובדן ולנוכח הידיעה שרבה עוד דרכנו עד שנוכל לנוח על זרי הדפנה בארצנו הקטנטונת. חשוב מזה גם שירי המלחמה הטובים ביותר שנוצרו מטובי המוזיקאים בישראל, לא ישכנעו אותנו שמלחמה זה טוב. כך שאף אחד לא שש לצאת לקרב.ויש עוד הרבה אבל אין לי רצון לנסות לשכנע אותך אלא רק "להשמיע את תחושותי". ולמרות שאינני ממשפחת השכול הנה אני גם ארצח פרה קדושה – אני לא אביע אמפתיה לבן שכול. מצדי אל תהייה חלק מהיום הזה. כך גם אני רואה בך ושכמותך כלא חלק מהיום הזה.

  • חללצ'יק  On 9 במאי 2011 at 18:57

    זה ישן…"יום הזכרון סולל את הדרך לעקודים הבאים"…
    —-> http://stage.co.il/Stories/19574

    אז מה? "השלטון שלכם?" מה אתה מציע חוץ מלעמוד על הגדר ולזרוק אבנים? הכעס שלך מסוכן, הוא גורם לסרטן. בכל מקרה כשאתה זורק את האבנים תזהר שלא תפגע בטעות. עדיף שלא תזרוק בעצם
    בהצלחה

  • אור  On 9 במאי 2011 at 19:23

    פרס איש געון עמר אתמול עם בן-גוריון היה רועה את מה שנהיה בארץ לא היה מתאחזב מאי הגשמת החלום .
    הוא היה עומר הגיע הזמן לחלום חלום חדש גדול יותר!!!
    וברגעי המעבר מיום הזכרון ליום העצמאות אני עומר לכם אל תזרכו את המדינה כמו ילד שמעס בבובה ישנה תבנו לכם חלום חדש ישראל חדשה החלום הישן של הדור הזקן כבר לא מתעים לנו אנשים בני גילי רועים מה יש במדינה ועומרים איזה חרע
    הגיע הזמןליצור משהו חדש להציב יעדים חדשים לא רק ביטחון
    זה היה החלום של ההורים שלנו לנסות ליסרוד פה
    הגיע הזמן להשקיע בנו כעם
    לא לחפש ארצות אחרות העבודה פה לא ניגמרה
    אבות התחילו לאכול בושר ושיני בנים מתחילות להתקהות
    SO ASK NOT WHAT YOUR COUNTRY CAN DO FOR YOU…
    יום עצמאות שמח לכולם
    (לכל החחמולוגים שרק מחפשים להגיב על שגיעות הכתיב בבקשה לא זה רק נקודה למחשבה ויהרוס את כל הפאנטה)

    • חנוך  On 9 במאי 2011 at 19:43

      המשפט הזה של ג'ון קנדי הוא אחד הטקסטים הפשיסטיים ביותר שנכתבו אי פעם.
      מדינה נועדה לשרת את אזרחיה ולא ההיפך.

  • tsoof  On 9 במאי 2011 at 22:44

    תודה לכל המגיבים. אני לא יכול לענות לכולם בנפרד.

    לא צפיתי את הפולמוס הזה. בדרך כלל הבלוג הזה לא פוליטי במיוחד, ואין לו שום כוונה להיות כזה לאורך זמן. בכל אופן, אני שמח לגבי מי ששמח בפוסט, וצר לי על מה שזה הטריד אותו.

    ואם כיסחו אותי פה, אולי זה מגיע לי. באמת כתבתי טיפה בוטה. עם זאת, כתבתי את דעותי. אם הן לא נעימות לאוזן של מישהו, אני מניח שהוא ייאלץ להתמודד. מי שבוחר להשמיץ, להעליב ולהתווכח על דברים שלא דיברתי עליהם (פוליטיקה, ימין שמאל, סכסוך) או על אלה שכן כתבתי עליהם (שכול, טקסים, פומפוזיות, אתוס, מערכת ביטחון אטומה) – שיבושם לו. אני מניח שכל אדם זקוק לפתחון הפה שלו. עם זאת, הצעה קטנה: תפתחו בלוג.

    חג שמח.

  • רונן בבי  On 9 במאי 2011 at 23:02

    אהבתי את האוקסימורון "דיקטטורה של ההמון"
    אני חלק מההמון הזה ומשום מה אני מרגיש שיש פה דיקטטורה של המיעוט שלא בחרתי בו כמו אנשי תקשורת ובית המשפט העליון.
    מותר לך כמובן להביע את דעתך

  • דודי  On 10 במאי 2011 at 8:04

    לא תגובה היסטרית ,אבל תגובה

    נכון,כל היום הזה הוא די מעושה וממלכתי,אבל מה לעשות?עושה את העבודה.כל שיר שני ברדיו מזיל ממני דמעה.ובשנים האחרונות אני הולך לקבר של רובי ,חבר מהיחידה ,קיבלתי אומץ סופסוף,ונכון שפתאום כל המתים ,גיבורים ויפים וכל זה.
    אז קודם ,זה בשביל המשפחות,אני מניח שכל משפחה היתה רוצה לחשוב שהבן שנהרג ,לא נהרג סתם כך אלא למען משהו יותר חשוב מפתיחת ציר או שמירה בבוטקה.
    ויש הקשר יותר רחב ,עדיין לצערנו צריך צבא וצריך בשר תותחים וזו דרך ,עוד דרך לפתות נערים ללכת בעיניים פקוחות לקראת המוות .
    כך היה ,וטוב שכך יהיה .אולי בעולם של ג'ון לנון אין מלחמות וכולם חברים וסחבקיאדה,אבל בינתיים,צריך צעירים מורעלים לצבא,אז בראיה ממלכתית ,זה טוב לנו ,עם כל הציניות.
    אני מצביע מרצ טיפוסי,וילדי בנוער מרצ ,והבת כבר השתחררה והבן מתגייס בקיץ,וככה זה,בשבט הזה צריך צבא וצריך לוחמים ,ולא מגייסים בכח אלא במניפולציות רגשיות וטוב שכך ולא כמו באפריקה למשל שחוטפים נערים לצבא ,או באמריקה,שקונים נאמנות בכסף.
    לפחות פה ,אם תמות ,תהיה גיבור ויפה ואמיץ ,וזה עובד יופי .

    לא מצליח לעבור מעצב לשמחה ,לא שמח לי היום בכלל

    תהיה בריא ופחות כועס ,דודי

  • לירז  On 10 במאי 2011 at 8:46

    פוסט מצויין ומדוייק. מאוד מזדהה. עצוב לראות אפילו בתגובות כאן עד כמה אנשים רבים זקוקים לאתוס, הרי המנהיגים שלנו לא היו מצליחים לטפח אותו עם ההמון לא היה צמא לו. עד כדי כך זקוקים לו שכשמישהו מעז לערער עליו הם מתבהמים, משמיצים ולא בוחלים אפילו בהתייחסויות לאבא שלך.
    התגובות המפורטות, המאופקות והמכובדות שלך מעוררות הערכה.

  • ציפי  On 10 במאי 2011 at 9:54

    הו, מצחיק.
    גם החברה המתה שלי, על אף בית הגידול הדתי שלנו, חזרה ואמרה ש"טוב למות בעד ארצנו" זה משפט מטומטם ושהיא ממש לא רוצה למות בעד ארצנו. מיותר לציין שאף אחד לא העז להזכיר את זה אחרי שהיא נהרגה בפיגוע ירי.
    וסנונית קטנה של שלום גד, באלבום החדש של "העבד" (אפשר לשמוע כאן: http://shalomgad.bandcamp.com/track/–35, אבל אצטט את הקטע הרלוונטי לנוחיות כולם):

    "וזה לכבוד החיילים המתים
    שלא כל כך אהבו את הגדוד
    שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
    זה לכבוד החיילים המתים
    שלא תמיד אהבו לטייל
    שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך
    ונזכור את כולם
    את חסרי הבלורית והתואר"

    חג שמח.

  • איתי  On 10 במאי 2011 at 13:02

    דיברת מהלב, אז הנה פיסה משלי.
    חברה שלי דתיה, ובהשפעתה קראתי מחדש כמה טקסטים דתיים. הסיפור של משה קסם לי אז קראתי אותו לעומק וניסיתי להבין את כולו. היה לי קצת קשה עם עשרת המכות. ואז אמרתי לעצמי, איתי, קח רק את מכת הבכורות. פתאום מצאתי פרשנות שמסתדרת עם תפיסת העולם שלי. לעם שמדכא יש רגעים של מודעות ורגעים של חוסר מודעות. ברגע של מודעות פרעה מתכנן את הדיכוי של הישראלים. אבל המדיניות תמיד זולגת אל מעבר למודעות. וכשעושים דברים נוראיים, בלי עיניים פקוחות, התגובה מגיעה משום מקום, כמו אות מהחלל, בלי הסבר, פתאומי ומוזר. ככה מתייחס כאן ההמון למלחמות והתקוממויות — האינתיפאדות, הטילים בדרום. איזה משונה, הם אומרים, פתאום מתים לנו הילדים הצעירים! כשלא קושרים סיבה לתוצאה ומתנהגים כבני אדם אחראים, הסתימות של מכת הבכורות סתומה מאוד.
    וזה יום הזיכרון בחלקו. העלאה לרמת קדושה גבוהה של חוסר המודעות.
    אני מרגיש שיש מקום לשכול. גם פרטי, אבל אם רוצים, גם קולקטיבי. מה שמפריע לי הוא, בפשטות, הפמפום האלים של האתוס הציוני על גבם של המתים. ובזה אני מזדהה איתך לגמרי.

  • MoR  On 11 במאי 2011 at 1:07

    מאורע מרתק מה שקורה פה בתגובות!

    תודה לך על פוסט חשוב מאין כמוהו. מקווה שתמשיך לכתוב.

  • סיגל ציפורי  On 12 במאי 2011 at 21:37

    צפריר בשן אתה איש אמיץ ביותר
    אכן הגיע הזמן לחגוג את החיים ולא את המוות
    (זאת כמובן מתוך זיכרון וכיבוד זכרם של המתים)
    להשקיע בחיים ובעתיד של שלום ולא של "בטחון" ולא בהצדקה רומנטית לעוד ועוד הרג.
    תודה רבה לך!

  • נעם הוברמן  On 24 באפריל 2012 at 17:49

    מזדהה עם תחושותיך.
    הנה פוסט שרשמתי בפייסבוק לפני שניתקלתי בפוסט הזה – ניסחתי את התחושות קצת אחרת:

    עוד מעט יתחיל היום הכי עצוב בשנה – יום הזיכרון לחללי צה"ל
    מעבר לאבל הגדול ולחנק בגרון מתגנבת לליבי בשנים האחרונות תחושת ייאוש ועצבות נוספת.
    כל האובדן העצום הזה התקבל כל השנים בהבנה מסויימת – כי לא הייתה ברירה.
    תמיד נילחמנו אבל במקביל גם שאפנו לשלום כדי למנוע אובדנים עתידיים.
    יכול להיות שכרגע פוליטית השלום לא אפשרי (אולי כן ואולי לא – אפשר להתווכח) ויכול להיות שעדיין אנחנו נלחמים מלחמות מוצדקות (אולי כן ואולי לא – אפשר להתווכח)
    אבל נדמה לי שבמקביל לוייכוח הפוליטי (ואולי כתוצאה שלו) איבדנו כחברה בשנים האחרונות את עצם השאיפה ואת הרצון לשלום:
    השלום כבר לא נמצא בשיח הציבורי.
    השלום כבר לא ברשימת הערכים שלנו למרות שהוא אחד מהיסודות עליהם קמה המדינה ומודגש באופן בלתי משתמע במגילת העצמאות.
    במקום זה הצליחו (אנשים פוליטיים) להפוך סמנטית וריגשית ב 180 מעלות את השאיפה והחתירה לשלום מערך יסוד – לאיום קיומי.

    עצוב לי על כל האובדן העצום ששילמנו במלחמות האין והיש ברירה
    ועוד יותר עצוב לי על כל הקורבנות העתידיים.

    אם לפחות היו נותנים חזון או תקווה לחיים שלווים יותר (כבר מוגזם לרצות שלום?) ….

    אני תוהה – אולי אנחנו מבכים ביום הזיכרון הזה גם את מותו של השלום….

  • צביה  On 24 באפריל 2012 at 19:26

    תודה. גם אני שייכת ל"מיוחסים" אבל אינני אמיצה כמוך לומר כך את הדברים. אז שוב, תודה.

  • POOH  On 24 באפריל 2012 at 19:44

    וגם אולי כדאי להזכיר שהיום הזה באופן רשמי הוא גם יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה.
    שמקומם איכשהו מודר…
    כי יותר ציוני לדבר על החיילים שמתו על הגנת המדינה.
    ולא על שאר האנשים שרק ניסו לחיות את חיייהם במדינה הזו ולא הצליחו….

  • משה זוכמיר  On 24 באפריל 2012 at 20:00

    בפשטות רבה אתה טועה.

  • liorgimel  On 24 באפריל 2012 at 21:21

    זרקת אותי כמעט עשרים שנה אחורה עם ההערה על נגוהות. לא חושב שיש אדם ששירת יותר מחודש במקום המקולל הזה ולא השתגע ו/או הפך לשמאלני קיצוני. עד היום יש לי צלקות משם.

    • tsoof  On 24 באפריל 2012 at 21:23

      אוי, פגשתי שם בלונדינית מהממת!

      • liorgimel  On 24 באפריל 2012 at 21:29

        גם אני. למרבה הצער, אז היא עדיין היתה בלונדיני. ונהג/ה לשיר שוב ושוב את "הו מה יפים הלילות הקסומים" עם מבט מטורף בעיניים.

  • Tamir Twig  On 24 באפריל 2012 at 21:46

    כעת , שמתי לב שהפוסט הזה נכתב לפני שנה, ועם זאת עדיין שווה התייחסות רצינית כי ודאי מייצג,תפישה הקיימת בלבבות חלק מהעם.

    364 ימים בשנה כל אזרח במדינה מרשה לעצמו לקטרג, לבטל את זה , לרומם אחר, להלין ולבקר, מילים ועוד מילים, וכעס, ועוד מילים. כולם כל כך צודקים ויודעים מה נכון ומה לא.

    יום אחד בשנה, מוטב שנדע גם לשתוק. לא להצדיק הכל באמונה עיוורת, אבל כן, בהחלט לסתום פיותינו מהציניות והביקורת שאנו מרבים בה בכל יום.

    ולמה לשתוק ?
    בכדי להתייחד עם זכר אנשים שאיבדו את חייהם בשליחות העם.

    אין זה פולחן למוות כי אם חיבוק לאותם אנשים חיים, בני משפחות השכול שיד הגורל בחרה בבנם ולא בבן אחר.

    הסיבות לאובדן רבות, בין שמוצדקות ובין שלא (ויש שיאמרו שאף אחת מהן לא מוצדקת…), אך אין הדבר משנה עובדה בסיסית אחת – קיומו של עם ישראל במדינתו מותנית בקיומו של צה"ל, וקיומו של צה"ל גורר אחריו "חיכוך" יום יומי מהפעלתו על מאות אלפי הפעולות המתרחשות בו בשגרה ומליוני הפעולות והחלטות המתקבלות בו בעת מלחמה, אובדן חיים וחירוף הנפש של חיילים בארגון היא קשה וכואבת, אך עם זאת היא פועל יוצא של הפעלת הצבא במילוי משימתו להגנה על העם.

    לסיום,
    אני רוצה להביע את תנחומיי הכנים על האובדן האישי שלך ולאחל לך, למשפחתך ולעם בישראל שלא נדע עוד צער.

  • עמית  On 24 באפריל 2012 at 22:05

    תודה. על האומץ, על הכנות ועל הרשות להיות ישר גם אם לא פופולרי. תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 באפריל 2012 at 22:07

    למרות שאני מאוד לא מסכים איתך, אחת הבעיות שלכם כותבי הלוגים, היא שאתם בטוחים שאתם מחזיקים באמת, וזה הדבר היחיד הנכון

  • נעמית  On 24 באפריל 2012 at 23:48

    היי צפריר

    שנים מאז התראינו, ופתאום הובלתי לכאן מכמה המלצות שונות של חבריי בפייסבוק.
    תודה רבה לך. ממש מרגישה שחסכת לי שעות של כתיבה (שספק אם הייתי עושה),למרות שבע"פ חפרתי את אותו הדבר כמעט מילה במילה לפני חצי שעה, ולא בפעם הראשונה. מאז ומעולם זה מה שנופל בגורלו של מי שמנסה לנחם אותי ביום הזיכרון. ולא שאיני זקוקה לניחומים ביום הזה.זה יום שמייסר אותי ברמה פיזית ממש, משלושה טעמים :
    1.כיוון שהוא עושה בי שימוש חופשי לצורכי מפעל האתוס. בלי שיש לי דרך לברוח מזה או לקבל שליטה על העניין לידיי. זה יום בו כל פעולה שאעשה תהווה שיתוף פעולה: עמידה בלב גס בין רבבות המאמינים בהר הרצל (כדי ללוות את ההורים) תוך האזנה לשקרכלשהו התורן מפי ראש הממשלה התורן. או הימנעות ("מסכנה, היא לא עומדת בזה… צריך להבין ולכבד. היא שכולה אחרי הכל").
    2.הכפייה הפולשנית שהצמידה את החוויה האישית של התמודדות עם מותו של אחד האנשים החשובים בחיי, ליום המוני, המלא מחוות דוחות, נמוכות מצח, בידוריות במהותן. שגם אם אשהה בבונקר למשך כל 24 השעות האלה, הלינקג' ייעשה. אפילו בתוכי. בכל פעולת זכירה (אפילו שלי!) אותו, הוטמנו מראש חיילותו, יום הזיכרון (פאקינג מטריקס). השימוש המוצלח של "התקומה" בואכה השחיתות משך שנים בסימבולים כהוויה תקפה ומכוננת, יצר שדה כל כך אמורפי ומכליל, שגם אם אתה מתנגד לו או יוצא אותו, זו רק פעולת ערעור המחזקת את קיומו.
    3.השימוש הציני בשמו של אחי (וכל השאר) כפונקציה לאומנית-רומנטית, המוליכה את הדורות הבאים שולל ואל מותם, מבלי שנשאל לכך.

    נעמית. אחות שכולה

    • tsoof  On 25 באפריל 2012 at 0:19

      נעמית, תודה שהזכרת לי כמה הייתי כרוך אחרייך ואיזה טעם מצוין יש לי בנשים. כתבת את כל מה שאני חושב, רק יפה ממני.

      ותוספת אחת קטנטנה לדרך. כתבתי אותה היום במקום אחר: לפני שאתם מחבקים אותנו, תשימו בבקשה דאודורנט.

  • איציקון  On 25 באפריל 2012 at 0:14

    הצבא זה אירגון גדול ומסואב ועומדים בראשו אנשים רגילים עם כל המגרעות של אנשים רגילים. זה אירגון זה מנגנון שפועלים בו כל הכוחות של מנגנונים גדולים בדיוק כמו כל חברה עסקית. רק ששם לא מפסידים רק כסף אלא גם חיים של בחורים צעירים. ההחלטות האגואים והבירוקרטיה עובדים בדיוק כמו בחברה עסקית גדולה ומסואבת ונעשות הרבה טעויות. קורבנות בנפש הם לא תמיד מדד , לפעמים שומעים שצד אחד ניצח במערכה אבל היו לו יותר קורבנות. ומה שניזכר בסוף זה אותו ניצחון. מי שמחליט לעבוד באירגון כזה צריך לקחת בחשבון את הנתונים האלה ולהחליט לבד. כי אחר כך אין למי לבוא בטענות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 0:47

    תודה. סיכום של כל מה שעבר לי בראש ביום הזה. ובמיוחד הכמיהה לילד האמיץ שיגיד כבר שמישהו שכח להתלבש כאן. כבר 40 שנה.

  • הגר  On 25 באפריל 2012 at 1:24

    תודה. מסכם את כל מה שעבר לי בראש כל היום. 40 שנה בלי להתלבש, וכמובן שהילד היחיד שיכול לצעוק, חייב להיות בן של

  • Assaf  On 25 באפריל 2012 at 1:32

    Self hating Yetom Tzahal

  • לא היסטוריון אבל..  On 25 באפריל 2012 at 2:04

    אז לתפיסתך החיילים , נגיד , במלחמת יום כיפור " הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה." ? ולא חיילים שנאלצו להגן על מדינה מותקפת ? מוזר . כנראה שההיסטוריה טעתה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 3:59

    אולי בהקשר של פוסט זה יעניין אותך לשמוע את שירי 'גיבור אלמוני שלי' (שאגב, אם ימצא חן בעיניך ואתה מכיר אולי מישהו שיהיה מעונין לבצעו, אשמח לדעת על כך)
    http://soundcloud.com/tomerun/gibor-almoni

  • נדב  On 25 באפריל 2012 at 4:50

    מעורר מחשבה. גם ההמון מיותם השכול צריך יתומי צה"ל שיכולים להגיד ככה בפה מלא, זה משחרר. הדבר היחיד שראיתי היום שעורר בי שאלות אמיתיות.

  • א  On 25 באפריל 2012 at 5:17

    כמובן הפוסט הזה בעייתי בגלל שמי שלא מסכים איתך מבחינה פוליטית יצעק, כמו אלו שצעקו שהסמח"ט שהרביץ לפעיל הדני צדק. אלו שכן מסכימים יטפחו לך על השכם. ואני נמנה עם האחרונים.

    למרות זאת, אני אוהב ומעריך את יום הזיכרון, כי מגיע גם לחיילים שמתו על כלום שיזכרו אותם. אחרי הכל זו לא היתה אשמתם. ומעבר לזה, יש משהו "נעים" בהרגשה של יום הזיכרון. קשה להסביר את זה, אבל באותו יום הכל יותר נוח וזז לאט והשירים ברדיו יותר טובים ממה שבדרך כלל משמיעים.

    מה שהכי מפריע לי הוא שהיום הזיכרון הוא מזוייף ולא מסחרי. כל חייל הוא פתאום גיבור אמיץ, ורובם פשוט נקלעו לסיטואציה מחורבנת שהם לא הצליחו לצאת ממנה, בלי לנסות להיות גיבורים. ציטוטים כמו של ציון, הם ציטוטים שבאמת משקפים את המציאות. אף אחד לא רוצה למות, ובטח שלא בשביל להגן על מקום מיותר. התוצאה של זה היא שכל דור גדל על פיקציה של גיבורים ו"טוב למות בעד ארצינו" בזמן שאף אחד לא גדל על המציאות של פחד בזמן מלחמה (וזה בלי להכנס לצידקת המלחמות).

    ובכל זאת, זה יום הזיכרון/העצמאות השלישי שאני חוגג מחוץ לארץ, ואני קצת מתגעגע ליום הזיכרון. יום הזיכרון האמריקאי שונה ואני לא מרגיש קשור אליו. יום הזיכרון הישראלי, כמו שאמרתי, הוא יום שבו הכל נע לאט והכל יותר נינוח. אולי אני אוהב אותו כי למחרת זה יום העצמאות והנה כבר הקיץ מגיע. אולי זה משהו אחר.

  • הגיוני  On 25 באפריל 2012 at 5:33

    תרשה לי לתקן אותך: גם אם אתה יתום צה"ל זה לא נותן לך שום לגיטימציה לכתוב שטויות כאלה. כן, גם אם השטויות שלך יש בהם אולי משהו נכון אל תשכח למול מי אתה עומד ומה הם רוצים ממך. ולכן כל מה שתכתוב בטונים האלה הם שטויות. כשהערבים יירצו באמת שלום מבלי לשקר, אז תכתוב את דברי השטות האלה. עד אז תהיה מאוחד ומאחד במקום מחליש ומפלג

  • יורי  On 25 באפריל 2012 at 8:31

    אחד הפוסטים המיותרים שקראתי. יום הזיכרון זה יום שבו זוכרים את הנופלים. נקודה. עוצריך את חיינו, כל מה שקורה בהם, הטוב והרע, ואך ורק זוכרים ומכבדים. פוסט שמפגין הרבה שפה גבוהה ויכולת התבטאות ומבטים פילוסופיים אך אובר-אול, מיותר לחלוטין. מצטער..

  • מעוז  On 25 באפריל 2012 at 8:35

    הגעתי לכאן במקרה,מסוג המקרים שפייסבוק מאפשר שיקרו…
    הזדעזעתי מהעוצמה.תודה לך על ניסוח בוחש קרביים שכזה.
    אני רוצה לשתף אותך בשיר שכתבתי בזמן מלחמת לבנון השניה:
    http://maozpeled.bandcamp.com/track/–5
    נראה לי שתתחבר.
    שיהיה יום זכרון לא משהו ויום עצמאות משהו משהו.
    מעוז.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 9:12

    אוי שתוק כבר

  • שני  On 25 באפריל 2012 at 9:42

    אני הרגשתי כמוך כבר כמה שנים ודווקא השנה אני מרגישה קצת פחות רע.
    אני פחות מוטרדת מהניצול שעושים המנהיגים שלנו ביום הזה, אני מרגישה שהם קולעים לדעת הקהל… אבל בהחלט רותחת על העיסוק המיותר השנה באיראן דווקא ביום הזכרון. מסכימה שזה ניצול ציני של השכול.
    תמיד הרגשתי לא בנוח עם פולחן השכול, אתמול שמעתי באחד הטקסים שחייל אמר לאמא שלו לפני שהלך למלחמת יום כיפור, "אם אמות, אל תתאבלי עלי, כי חייתי חיים מלאים". ככה אני רוצה לזכור את המתים, ככה אני רוצה לציין את יום הזיכרון. הייתי רוצה להיות מסוגלת ללכת לים ולשבת על כוס בירה (או יין) ולצחוק על מה שהם עשו, ואיזה מצחיקים הם היו. במקום לבכות שוב ושוב מאותם שירים ברדיו – זה נראה לי מכבד יותר את המתים. לא יכולה לסבול לשמוע עוד אמא שאומרת שמאז שהוא מת, גם היא מתה…
    וגם, כמוך, אני שבעה מהניסיונות לצייר את כולם כקדושים, שבמותם ציוו לנו (בעיקר) את השכול וממש לא את החיים.
    אז למה השנה אני מרגישה אחרת? כי פתאום נראה לי שאם זה מה שעושה את זה למשפחות השכולות (או לפחות לחלקן), אז מי אני שאתנגד. ואם לסבול ממנת יתר של שכול מרוכז, פעם בשנה, כדי להזכיר לנו שלא קל כאן, גם מהבחינה הביטחונית, וכדי להעלות את המוטיבציה של הנוער לשירות צבאי (עד שיבוא השלום… אלא מה) – אז שיהיה…
    בשאר הימים זה מגעיל אותי בדיוק כמוך, היום – אני יכולה לחיות עם זה.

  • מר ישראלי.  On 25 באפריל 2012 at 9:49

    טיפשון קטן.
    מה עניין מחט לתחת? יום הזכרון הוא פשוט מה שהוא: יום זכרון לחללי מלחמות ישראל וקרבנות פעולות האיבה. זהו. זה יום שאנחנו זוכרים את מי שנפל ונהרג בגלל ולמען המדינה. זה שאתה חולק עם הפוליטיקה שהניעה וגרמה למלחמה, זה שאתה חולק עם הפוליטיקה של אתמול, היום או מחר – זכותך! אבל זה לא גורע כמאום מה מהלגיטימיות של היום הזה. אז אנא במטותא ממך: אל תחטוא בעצמך בניפנוף הדגל שעליו אתה כה רותח — מינוף יום הזכרון למטרות פוליטיות! כבוד דעותיך הפוליטיות במקומו מונח — אבל היום זה לא היום או ההזדמנות לנצל במה לפרסמם. פשוט כבד את זכר הנופלים: היום הם רק נופלים, ולא ימנים-לשעבר או שמאלנים-לשעבר. הי"ד.

  • ששון  On 25 באפריל 2012 at 9:55

    מילים כדרבנות. דווקא המילה "פולחן" בסיום נוגדת את רוח הדברים. פולחן הוא תמיד בעייתי כמו גם השלכותיו.

  • במחילה כמה מילים.....  On 25 באפריל 2012 at 10:01

    מספיק לדבר בשם ובחסות המתים והשכול, כל מי שחושב שיכול לחתום בתור יתום/אחות שכולה מרשה לעצמו…..ועוד בהגזמה ובגסות, בחסות איזו שנינות בלירה…מי שרוצה לנהל שיח ער והוגן שיחתום כאן כאחד האדם ויחפש את את הסימפטיה על הכאב באובדן בדיוק במקומות בהן הוא מתריס נגדם, כאן הרי אתם כתבתם את החוקים וכאמור אין קדושים.
    זה יום עצוב, זה לא יום של אף אחד כמו שהוא של כולם! זה יום ממלכתי שחייב להיות בצורה זו או אחרת שאתם לא חייבים לאהב, יש עוד 364 ימים בשנה לתקן את השילטון, היום תנוח לשונכם השפיצונית ותטו אחרי הרוב או שתניחו לעם הזה ביום זה.
    בקוראי את חלק מהתגובות כאן ניתן לחשוב שיש כאן דרישה לתמלוגים על השכול.
    מה שבטוח, הוא זה שנתן לכם את תחושת העליונות לדבר בשם כולם, המתים והחיים, כי כך זה פה….כמו שאמרתם….כרגיל…הפוסל, במומו פוסל.

  • רפאל  On 25 באפריל 2012 at 10:14

    בכל שלילי מסתתר משהו חיובי
    אני מזדהה עם חלק מדבריך וחושב שיש עבודה רבה לשיפור מצבנו הפנימי והחיצוני שלא תדע יותר צער אוהב ומחבק

    אזרח ציוני אוהב ישראל ותושביב

  • אריה  On 25 באפריל 2012 at 10:47

    עד כמה נהייה כולנו כל כך צודקים… צודקים שזה כואב . כדי שאהיה צודק, אני צריך שתהייה טועה.

  • רן  On 25 באפריל 2012 at 11:31

    קראתי,
    הפנמתי,
    לא מסכים,
    אתה אדם כועס ומגעיל.

  • יונתן  On 25 באפריל 2012 at 11:33

    צפריר,

    קראתי ושמחתי על הפוסט ועל הדיון שמתחתיו. נדיר, נדיר מדי למצוא שיחה שאינה (רק) חילופי האשמות וצעקות אלא דיאלוג מורכב ואינו נטול הערכה הדדית.

    באשר לדבר עצמו, לפרקים הזדהיתי מאוד ושאלתי את עצמי איפה אני עומד ביחס ליום הזיכרון הזה, איפה הוא עומד ביחס אלי. הייתי רוצה להוסיף על הדברים שלך את פרספקטיבת הזמן, או ליתר דיוק הגיל. אני בן 27, כלומר שהמלחמה הראשונה והיחידה שנחשפתי אליה היא מלחמת המפרץ, וזאת, איך לומר, חרא של מלחמה.

    לכן, האתוס שמנקודת מבטך חובק-כל נראה לי שונה, עמום יותר: את יפי הבלורית והתואר אני מכיר מספרים (שיח לוחמים, ס.יזהר אבל גם דן בן אמוץ), והמגע הישיר שלי ושל בני גילי הסקרנים עמו, ואין יותר מדי כאלה, הוא כמעט ארכיוני. לכן, מבחינתי יום הזיכרון הוא במובן לא מבוטל גם יום של זיכרון לנרטיב הזה בדיוק, להוד המאובק או הטורייה והשמרייה והתנ"ך ביד אחת וטולסטוי בשנייה ועל המר ועל המתוק. תאמר שהוא שקרי, כוזב או לפחות חלקי ואטום דווקא בעובי ממלכתיותו – כנראה שאתה צודק. אבל הוא היה כל כך משמעותי לחיי לכל כך הרבה אנשים פה, שמגיע לו לפחות יום אחד.

    לנו, הדור שלטוב ולרע אין לו סיפור מכונן לחסות בצלו, נותרו כעת רק גזרים כמעט מדומיינים שלו. הימין ניכס אותו כקארט בלאנש לעולל את כל העולה על רוחו, החל ביומרה גסת הרוח לקבוע מי אוהב את המדינה ומי עוכר אותה וכלה בשורת מעשים ממשיים (מה זה כבר פיקוח מחמיר יותר על ארגונים פוליטיים שמזוהים עם השמאל כמו מול איום קיומי?). הכי גרוע, הוא מצא בו אמתלה להקהות את חוש הביקורת העצמית. השמאל, או שהתפוגג במרכז ועבר לראות במדינה "מועדון חברים" או שדחה מעליו את כל העגלה כולה, וזיהה בכוכבי הסיפור ההוא כבן דודו של האוקסידנט של סעיד. הכי גרוע, הוא מצא בו אמתלה להקהות את חוש הביקורת העצמית.

    מה שבטוח, במילים היפות של אלתרמן כמו שהן נזכרים רק ביום הזיכרון.

    • קקטוס  On 25 באפריל 2012 at 12:43

      יונתן…רק בן 27 וכבר אתה כזה מסובך?

      שב תנוח.
      זה לא יום לנאומים לא סגורים, אפשר בקושי להנהן.

    • המזכיר  On 25 באפריל 2012 at 15:02

      נחשפת גם למלחמת לבנון השניה ולמלחמה בעזה. אבל מתו שם בעיקר ערבים.

  • Peace of Cake  On 25 באפריל 2012 at 12:03

    זה מעודד אותי לקרוא דברים כאלה ביום הזיכרון. מרגישים ככה פחות בדידות. תודה.

  • Omer Pelleg  On 25 באפריל 2012 at 12:10

    כמו שאמר איש חכם כבר לפני איזה 2700 שנה:
    "…כזה הוא העולם.
    אינסוף דברים מופיעים יחדיו,
    ואינסוף דברים נסוגים,
    הביטו בצמחי הבר
    שהנצו לזמן קצר לאחר הגשם
    ואחר כך שבים לנוח באדמה…

    אני רואה את הדברים עולים
    ורואה אותם נעלמים.
    מחזוריות של לידה שיבה ומוות
    שיש בה יופי ושלוה…

    …המובילים למלחמה
    משיגים מטרתם ולא יותר,
    הם אינם מתפארים,
    אינם מתייהרים,
    אינם מריעים
    ואינם מקדשים את המתים…

    …גמול על איבה בחסד
    מי שלא מפחד להיות למטה
    תמיד יהיה למעלה.

  • Ido  On 25 באפריל 2012 at 12:22

    מגמתי ותלוש מהמציאות

  • אסף  On 25 באפריל 2012 at 12:41

  • אמיר  On 25 באפריל 2012 at 13:26

    שלום צפריר,
    הזדהתי עם כל מילה, באמת. ואחר כך, כיוון ששימך היה מוכר לי, נזכרתי כי "אנחנו שנינו מאותו הכפר" (ואני מקווה שבהקשר הזה אתה מסכים לשימוש בשורה זאת…). כן, אתה זכור לי ממשחקי הכדורגל של אחר הצהריים…אני חושב שהגענו לאותה מסקנה כי כידוע לך בכפר שלנו הואבסנו מבוקר עד לילה בציונות מבית מדרשה של מפא"י ורק לאחר שנים אתה מגלה את הצדדים הבורים והשובינסטים של אידאולוגיה זו. עובדה שצירפת שירים לכתבתך ואני מניח שאתה אוהב את השירים האלה כי ינקנו אותם משד אמותינו הביולוגיות והרוחניות. נגזר עלינו לחיות בין הרגש הפרימיטיבי החם שאנו רוחשים לשירים האלה, לבין ההיגיון שמבין את כוונות המיתיזציה שלהם ואת השימוש הפוליטי והציני הנעשה בהם בימינו.

    • tsoof  On 26 באפריל 2012 at 1:23

      אמיר שגר בסוף של רחוב תמר? מול החניה שבין הסופר לבית התרבות?

  • שימי  On 25 באפריל 2012 at 13:26

    אתה במילה אחת: נון קונפורמיסט
    כן זה מלודרמטי, כן זה אלתרמני, כן אתה אוהב להצמיד לשמות "מני" ו"זם" בסוף ואוהב להשמע אינטלקטואל.
    ככה העולם פועל, לזכור את מי שנפל עבורך. גבורה זה ערך שמעבירים מדור לדור כדי שנמשיך לחיות ולא נתמוגג מול האיום הערבי.

    • לי  On 25 באפריל 2012 at 14:03

      להימוג, לא להתמוגג. מעבר לזה, תגובתך פלצנית ונפוחה. משדרת זלזול בכל מי שלא כמוך והתנשאות חסרת כל הצדקה

  • אסף  On 25 באפריל 2012 at 13:30

    כל הכבוד על האומץ להרגיש את האמת ולומר אותה בדרך הלב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 13:42

    פוסט אמיץ שאינו פוחד לראות את המלך במערומיו…

  • אסף  On 25 באפריל 2012 at 14:13

    מתון מעט מ masters of war של דילן, שלא היה יתום צ.ה.ל או יתום מסוג דומה.

  • חופש  On 25 באפריל 2012 at 14:22

    חזק וחד, אתה כותב מצויין.
    תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:40

    לדעתי הכתבה הסטרית מדי. להגיד שמשתמשים בקורבנות המלחמות כדי ליצור פלטפורמה להחדרת המושג מלחמה, זה נכון אבל זוהי גם במה למשפחות שכולות שבאמת רוצות לחלוק את כאבם עם שאר אזרחי ישראל וזה באמת דבר חשוב מאין כמוהו, כי בסופו של דבר עלינו להיות עם מגובש ומאוחד והיום הזה הוא בהחלט חשוב לעשות כן. יש לי כמו לך המון ביקורת על דרך התנהלות הממשל ועלינו לקום ולהגיד אותם בשאר ימות השנה ולא לחפש את יום הזכרון בכדי לתפוס עליו טרמפ. אני מסכים עם הרעיון המרכזי שלך אך להגיד אותו יפה שעה אחת קודם.

  • RanE  On 25 באפריל 2012 at 14:49

    אתה מה באמת עצוב כאן? שאין לך מושג מה המשמעות האמיתית של קידוש המוות.

    אבא שלך הוא חלל צה"ל. שים לב למילה 'חלל'. היא מדגישה את מה שאבא שלך השאיר מאחוריו בעולם החיים, את העובדה שאנחנו מרגישים חלולים וריקים – היא מסמלת אובדן.

    אם היית נולד ברצועת עזה אבא שלך היה שאהיד – כלומר מת מות קדושים במלחמה נגד הכופרים.

    עכשיו תגיד לי אתה איזו תרבות מקדשת את המוות ואיזו תרבות מתמקדת בחיים?

    אתה לא עושה הפרדה בין עם ישראל למדינת ישראל ואתה לא מפנים את העובדה שאולי כבר אין כאן מלחמת קיום אבל בהחלט יש כאן מאבק בין תרבויות וערכים. הפוסט הזה שכתבת הוא הראיה הכי טובה לכך, ואני גאה לחיות במדינה בה לאנשים מותר להתבטא בצורה כזו.

  • נעה  On 25 באפריל 2012 at 14:49

    תודה על פוסט חזק ומדוייק. סוף סוף מישהו שמבטא במילים בדיוק את מה שאני מרגישה כבר שנים. תודה.

  • ניר  On 25 באפריל 2012 at 14:50

    פוסט מעולה ובמקום. אני חושב שהטקס הישראלי-פלשתיני שהתקיים אתמול בתל אביב בהאנגר, הוא בגדר תקווה מסוימת.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 17:38

      ואני חושב על הבושה שתחוש כשהערבים "פלשתינאים" יסלקו גם אותך מפה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:51

    אתה הסרטן של המדינה, אבא שלך מתהפך בקברו מרוב בושה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 14:52

    הערת את המפלצת מתרדמתה העממית. הערת בפרובוקציה, ולא שאלת. הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא מתחיל בתקומתנו הצעירה. לא שאלת את שאלת השאלות, למה? למה בנארטיב שלנו כעם, אנחנו תמיד משלמים בליטרות הדם של אבותינו ובנינו של אמהותינו ובנותינו? אני חושב שלא שאלת, כי זו שאלה מורכבת והיא לא טמונה בהווה הנקודתי של חיינו. התשובה לא טמונה בסכסוך הקצר בציר ההיסטוריה עם שכנינו, וגם לא בשואת היהודים באירופה. התשובה טמונה בהווי שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה שלנו כעם.

    התשובה טמונה בהעדר חזון, וייעוד, והרצון האובססיבי להשיל כל ייעוד. טשטוש הזהות היהודית הפכה למשימה ראשונה במעלה של הרבה ישראלים. לכן אתה לא שואל שאלות נוקבות ומניח שחיינו החלו זה לא מכבר.

  • יאיר  On 25 באפריל 2012 at 14:58

    היי צפריר.
    בוא נניח לרגע שכל מה שאמרת נכון.
    אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחרת.

    מה מחבר אותנו כאומה ? האם זה הפאשיזם והאחדות מאחורי הטנק ? אולי זה היהדות? אולי שילוב של שני הדברים ?

    אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחרת – האם היום הזה משרת את הקולקטיב הישראלי – והתשובה היא כן! פתאום אנשים מתחילים להבין שהם קשורים גם לאדמה הזו וגם אחד לשני בקשר גורל. ביתר הימים לא מרגישים את זה באמת. כך שבמובן הזה זה לדעתי עושה את העבודה.

    עכשיו בוא נדבר רגע על הפן הכלכלי של זה – אני מסכים לאמירה הכללית שיש הרבה אנשים שלא זכאים באמת לקבל להיכנס למשפחת השכול, עם כל ההטבות שבעניין. משפחות שיקירם נהרג בתאונת דרכים בחופשה, לדוגמא, או כאלה שהתאבדו. יש עוד הרבה מקרים וצריך לבחון אותם תוך כדי קביעת קריטריונית ברורים. אבל אתה צריך לזכור שהמדינה הזו תלוייה בסופו של יום על 2 עמודי תווך: הראשון הוא צה"ל, השני הוא ארה"ב. אתה יכול לנסות ולכרסם בעמוד התווך הראשון (בשני אתה לא יכול לגעת…זה העמוד החזק ביותר בעולם כיום) אבל אז אתה לוקח סיכון רציני בין היתר כי אנשים יגיעו למסקנה "שלא משתלם להקריב". האם אתה מוכן לקחת את הסיכון הזה ?

    בנוגע למסר שמדובר בתרגיל הסחה של השלטון, יש לי עצה בשבילך – סגור את הטלוויזיה. סגור את הרדיו. אל תקרא עיתון. אל תעמוד בצפירה. תהנה פשוט מהרוגע הכללי של היום. אנשים מודעים לזה שהיום הזה מכיל מסרים שלטוניים ברורים (כאילו שעיתון "ישראל היום" לא עושה את זה מידי יום…), אבל אנשים לא דביליים. בסוף אנחנו, כאנשים שספגו תרבות יהודית, יש לנו עצמאות מחשבתית מאוד גדולה, ואנחנו גם סוחרים בנשמה. אנחנו יודעים מתי מוכרים לנו לוקשים.

  • טל  On 25 באפריל 2012 at 15:00

    יתום צה"ל… גיבורים שנתנו את חייהם למען המדינה ונולד להם בן אידיוט עיוור כזה… ה"חג" הזה הוא כדי שנזכור את אלה שנתנו את חייהם כדי שאתה תשב פה ותלכלך, בלעדייהם אתה גם לא היית בחיים… פשוט אידיוט.. אין מילה אחרת

  • אורי  On 25 באפריל 2012 at 15:21

    כל כך פתטי ותלוש עד שלא מצליח אפילו לעצבן. שרשור לוגי מביך שלא שווה התייחסות מנומקת. "מספיק לחגוג את המוות, הגיע כבר העת לפולחן החיים". באמת…?? וואלה. טוב שלפחות לנתן אלתרמן, נעמי שמר ונתן יונתן יש מי שיאמר את אשר על לבם גם בלכתם. הם היו מודים לך (אבל אתה בטח כבר יודע את זה).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 15:26

    בהחלט פרה קדושה שמסריחה מהראש.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 15:37

    זהו ניסיון ביזיוני לקומם אנשים. ונגד מה? נגד ראש הממשלה? או נגד דעת הרוב שבחרה את הממשלה הנוכחית? לא מבינה את הצורך הזה לערבב פוליטיקה בעצב. לא הכל מגעיל במדינה שלנו. לא כל דבר נעשה בפזיזות ובחוסר שיקול דעת. הלוואי, הלוואי שגיבורים אלו שאנו בוכים עליהם ביום שכזה לא היו נופלים. אבל לעזאזל, למה היום הזה צריך להיות קשור לפוליטיקה? תן לאנשים לפרוק כאב, תן לאנשים לדבר על יקיריהם. רבאק, יש כ"כ הרבה ימים אחרים לעשות פרובוקציות. די, די ללכת סומא אחרי תקשורת, די לשחק אותה קדושים מעונים. זה מכעיס, זה מקומם. תנבור בספרי היסטוריה לפני שאתה פוצה פיך לגבי ההתנהלות של כ-ל הממשלות במשך כ-ל השנים.

  • moti  On 25 באפריל 2012 at 15:38

    אין גבול לטירוף והחוצפה השמאלנית.ולשינאה העצמית.אין לאף אחד מונופול על השכול,ואין שום סיבה ביום נדיר של איחוד,דוקא לזרוע פירוד.ואם זה חייב גם היום להאמר,אז בבקשה-לכל אומה ומדינה יש חללים.בטח לאחת כמו שלנו מוקפת אוייבים צמאי דם,עקשנים ופרימיטיביים.ביום כזה, בוא נניח את הפוליטיקה בצד-זו בודאי חלק מצוואתם של הנופלים.

  • ציון  On 25 באפריל 2012 at 15:45

    למה כל פעם שמישהו מביע איזו דעה דבילית הוא טוען שהלגיטימציה שלו לעשות כן נובעת מאיזו פרה קדושה כזו או אחרת שהוא מחליט לשחוט, נודניק, הפרה הזו היא של כולנו, גם טיבי יכול להגיד את שעולה על רוחו ובלי להיות צודק או פופולרי ממש כמוך ולזה יקרא להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 16:03

    מילים כדורבנות ! ולך צל"ש על האומץ לאמר מה שרבים חושבים ומרגישים.

  • יהודה לביא  On 25 באפריל 2012 at 16:12

    הלוואי שהיית צודק, צפריר. הלוואי שזה היה בידינו.

    אלא שאתה סופר ארבעים שנה, כאילו הכל התחיל ב 1967. כי כשסופרים ארבעים שנה, מ 1967, אז יש פתרון, כי כביכול אז נולדה הבעיה, ה"כיבוש", ולכן יש כביכול פתרון.

    אבל כשמנהיג המוסלמים בא"י אמין אל חוסייני נפגש עם היטלר כדי לסכם כיצד להשמיד את כל היהודים, ואף הקים פלוגות צבא בבוסניה לאחר הפגישה לצורך העניין, על טהרת המוסלמים, זה היה לפני 1967. לפני אפילו 1948.

    כשקצין מצרי בשם עראפת הקים את הארגון לשחרור פלשתין, הוא לא התכוון ליהודה ושומרון, משום שהארגון הוקם ב 1964, 3 שנים לפני 1967. הוא התכוון, ממש כמו קודמו אמין אל חוסייני, לשחרור ישראל כולה מהיהודים, ושחרור היהודים כולם מעולם החיים.

    אז כשמביטים על העובדות, שרק שתיים מהן הבאתי לעיל, וסופרים לפחות מאה שנים, מגלים שהתיזה של 1967 נפלה, התמוטטה. כן, מה שקרה לך קרה גם לי. הייתי שמאלני ברמ"ח איברי. שנים. אבל האמת המשיכה להתדפק על דלתי, עד שהבנתי שאני עושה לעצמי חיים קלים כשאני משרטט את הפריים שנוח לי להביט דרכו אל המציאות: "ארבעים שנה, 1967". הבנתי שאני מחפש מתחת לפנס, אבל לא איפה שהבעיה האמיתית נמצאת.

    מאה שנים של רצון אמיתי וכן ונחוש למחוק אותנו מהמזה"ת ומהעולם משום שאנחנו יהודים לא התחילו ב 1967, ואינם תלויים או קשורים לשטחים. אין תיזה שרחוקה יותר מהאמת, ומשום כך אינך צודק, וזה לא בידינו, לא באופן שאתה חושב עליו, של נתינת שטחים כמין תרופת פלא.

    כן, הרבה יותר קל להניח שהשליטה בידינו, שבידינו הפתרון. הרבה יותר קשה לעיכול ומתסכל להבין שלא כך הדבר. הרבה יותר מפחיד להבין שאל מול אלו שרוצים להשמיד אותנו כבר 100 שנים, כל מה שנותר לנו הוא היכולת שלנו להיות חזקים ולהמשיך להגן על עצמנו.

    הלוואי שהיית צודק, צפריר. הלוואי שזה היה בידינו.

    • איריס  On 26 באפריל 2012 at 1:13

      ככה זה, יהודה, כאשר אדם לומד היסטוריה.
      ככה זה כאשר אדם מחובר לאמת ולא מנסה לברוח ממנה.
      כאשר אדם מתבונן באמת ישר, באומץ, מבלי לברוח ולפחד… הוא גם מזהה נכון את הבעיה.
      כי איבחון נכון של מחלה מהווה חמישים אחוז מהריפוי שלה.

  • רח  On 25 באפריל 2012 at 16:25

    כמו כל הפוסט ציונים, הניאו נאצים, האיסלאמיסטים… טוב יהיה לך אם נשכח את עברינו, כי על חורבתינו אתה תצהל עם שאר אוייבינו. גם את השואה מנסים להשכיח, גם את הנופלים במערכות ישראל… חבל שאתה השתמשת במת למטרות השנואות שלך.

  • רן  On 25 באפריל 2012 at 16:35

    אני חושב שהרבה אנשים שותפים להרגשות שלך ברמה זאת או אחרת וגם:
    "ושצל"ש זה במקום תכנון," מאד נכון ואני חושב על חבר שלי א.מ. שנהרג בהתקפה הראשונה על מוצב החרמון ביום הכיפורים ואח"כ קיבל את עיטור המופת.

  • עמיר פריימן  On 25 באפריל 2012 at 16:43

    יפה ואמיץ כתבת, תודה.
    בדרכי שלי ניסיתי לומר משהו באותו כיוון, בפוסט שהעליתי אצלי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 16:47

    מלים שנכתבו היטב אבל משמעותן לוקה כל כך … רק לדוגמא קצרה – ״ דיקטטורה של ההמון״ נקרית דמוקרטיה. Sorry but this in so juvenile I would think at 10 year do wrote it.
    Get a grip and grow up

  • לינה  On 25 באפריל 2012 at 17:10

    אין צורך לומר ששחיתות, שילטון נהנתני ולא מוסרי ממעיטים את הרצון שלנו העם לתרום בכל דרך שהיא לקיומנו כאן. העם משלם פחות מיסים , פחות ופחות אנשים רוצים לשרת ביחידות קרביות וכו. אולם מכאן ועד בעיטה בכל המתים שמתו כדי לשמור על קיומינו הפיסי כאן הדרך ארוכה. קיצוניות והתלהמות היא נחלת כולנו גם נחלתך צפריר. יש מי שמת בפעילויות צבאיות מיותרות לחלוטין, נכון. ויש מי שמת כשהוא מגן על התושבים בגופו. אינך יכול להכחיש את המוטיבציה הערבית להשמיד את ישראל ועד שיהיה כאן שלום ( ראה השלום המצרי הרופס) או הפסקת לחימה לזמן מה, כולנו אחראים לקיומינו כאן. אתה אני ילדי וילדיך. היפותתית נניח שמחר כולנו נניח את כלי נשקינו ונצהיר שאיננו לוחמים יותר האם לדעתך יהיה כאן שלום? יום הזיכרון הוא יום של רגשות אשמה קולקטיביים שכך אנו נשלחים ושולחים את ילדינו לקרב , בתוכינו כולנו מטילים ספק תמידי בהקרבת חיים כדי לשמר את הקיום שלנו כאן, אולם אנחנו נאבקים יום יום בנינו כדי למצוא דרך אחרת לקיום שלנו פה.

  • יהודה  On 25 באפריל 2012 at 17:17

    בוא נעזוב לרגע את המנהיגים,חברי הכנסת,ראש הממשלה ומצביאים בצבא.
    ליום הזיכרון יש מטרה והיא חשובה .משפחה ששיכלה בן,אח,אב תמיד תיזכור את הדמות,תמיד יבוא הרגע של הגעגוע ,העצבות.
    מי שלא קרוב לאותה משפחה לא יידע,לא יכיר,לא יבין.פעם בשנה תנו לאחרים להרגיש את ההרגשה שלא לשווא מתו,הקריבו,נירצחו הקורבנות . תנו לנוער ללמוד על גבורתם, תנו לילדים להבין כיצד נולדה המדינה הזאת . הרי עוד מעט כולם יגידו ש….מהאח הגדול היה גיבור וההוא מהשרדות היה מצביא .מספיק לערב פוליטיקה בימים שכאלה

  • עומר ב  On 25 באפריל 2012 at 17:33

    דבר ראשון, כתיבה יפה. דבר שני-גם אם לא היית יתום, וגם אם הייתי חושב שדבריך שגויים מהיסוד, יש לך את הזכות לומר אותם.
    אמנם אני מסכים איתך מאוד, על כך שיש לזכור כי כל החללים הם קורבנות של שנאה, ושהמסר החשוב והעיקרי שיוצא מהיום הזה, לפחות מבחינתי, הוא כמה כבד המחיר של מלחמות, שבמבט מאקרו אידיאליסטי-מאוד מאוד מטופשות וחסרות טעם. ועם זאת, איני מסכים מכמה בחינות:
    א. בהתרסה כנגד השלטון באופן טוטאלי. נכון, היו כאן מלחמות שנפתחו באשמתנו, מטיפשות, יהירות, גאווה ושנאה, אך לא כולן היו כאלה, ולא כל חללינו נפלו בגלל החלטות אוויליות של ישראל. חלקן עודדו ונגרמו ע"י אויבינו טרופי השנאה, ונכפו עלינו בלית ברירה. על כן אני חושב שההתרסה צריכה להיות כנגד הסכסוך-ישראל ומדינות ערב כאחד.
    ב. שוב אני מסכים כי האתוס הפטריוטי מטופח כאן יתר על המידה, אך גם סיבת המוות המוטפשת והמיותרת של רבים מהקורבנות, אינה מורידה מערכם והקרבתם. העובדה כי חיילים רבים הקריבו עצמם במודע למען אזרחי ארצם מעוררת כבוד בחברה הישראלית העכשווית חסרת האמפטיה. אז נכון, חלקם מתו למען פטריוטיזם מזויף ופוליטיקאים מושחתים, ועדיין רבים מהם רצו להגן על המדינה ואזרחיה, ובכך אין פסול אלא ההפך.על כך הכבוד לחללים לא צריך לבוא על חשבון השאיפה לשלום, סיום הכיבוש והסובלנות כלפי העמים המקיפים אותנו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 17:36

    זה שאתה בן למשפחה שכולה לא נותן לך את הזכות לדבר כך. דווקא היום אולי כדאי שתשמור על צניעות ותסתפק בצער הפנימי שלך במקום לחרחר מלחמה. הבעיה שלנו כעם מעבר לדברים שציינת פה שחלקם אכן נכונים היא שאנשים כמוך מוכנים לשחוט כל פרה קדושה בשם הפוסט ציוניזם. אז לפחות ל24 שעות שחרר אותנו מהעניין הזה ומחר תוכל לחזור ולחבק ערבים. מתישהו כשהם יסלקו גם אותך מפה עוד תתגעגע גם לימים האלה.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 22:05

      הנה תגובה שכולה סיסמאות חלולות:
      ""דווקא היום…" – כאילו שאם הפוסט היה נכתב בכל יום אחר זה היה משנה משהו ממשמעותם של הדברים.
      "פוסט ציוניזם…" – עוד שם גנאי (יחד עם "יפה נפש") שאנשי ימין פולטים אוטומאטית בתגובה לביקורת.
      "לחבק ערבים…" – כל הכבוד, התייחסות עניינית ואינטיליגנטית!

  • דגן  On 25 באפריל 2012 at 17:54

    מדהים. מזדהה עם כל מילה.

  • Hanna Beit Halachmi  On 25 באפריל 2012 at 18:19

    כל מילה מכה בסלע.

  • עדי  On 25 באפריל 2012 at 18:26

    אה צפי'לה, היינו בסרט הזה, הכוונה טובה אבל אתה נאיבי. אלו שבשבילמ אנו עומדימ בצפירה המ אלו שמאפשרימ לך למחות על אלו שעומדימ בצפירה. אמ כבר אתה מלא כעס, בוא קח את עצמך צעד קדימה וצא ממעגל הביצה הקטנה. אתה חושב שכועסימ עלייך? אתה יודע מה חושבימ על מטורפימ כמוני?
    http://www.infowars.com/the-un-plan-for-running-the-world-global-carbon-taxes-global-safety-nets-and-a-one-world-green-economy/

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 18:41

    זה יפה וגם נשמע טוב לבעוט בפרות קדושות ובמוסכמות אבל האם במקרה יש לך גם פתרון מעשי למצב? ובבקשה אל תדבר בסיסמאות של שלום ואהבה על פני תבל.

  • עמי  On 25 באפריל 2012 at 18:49

    קודם כל- צר לי על אובדך. אני לא שכלתי אף קרוב מדרגה ראשונה. מעבר לכך- הפוסט ממש טפשי, וביעקר מתלהם ומיותר.

    אין כאן שום פרה קדושה, בסך הכל יום אבל לאומי על כל אלו שנהרגו במלחמות ופיגועי טרור. אין בו משום הצדקה על כל מבצע צבאי וכל החלטה מדינית שבוצעה אי פעם, אלא בסך הכל יום אבל משותף של כל המשפחות השכולות, החל מההרוגים שנפלו בקרב על התנחלות שכוחת אל, דרך לוחמים בתעלה ביום כיפור ועד לקורבנות שלום (1,500+ במספר) של רבין ופרס שנרצחו בתוך הערים שלנו.

    חבל שזו עוד הזדמנות לפסטיבל שנאה שמאלני של החמצת פנים ותקיפה של כל דבר ישראלי. אפשר לשים ביקורת מדינית בצד ליום אחד, לא בשם קידוש המוות אלא סתם מתוך נימוס וטקט, משהו שהשמאל הישראלי עמוס השנאה לא ניחן בו.

    מיותר. אם לא בא לך על היום הזה- לך לים. אף אחד לא יגיד לך כלום. אבל תן לאנשים להתאבל ועזוב אותנו בשקט מהטמטום השמאלני המעייף ליום אחד.

  • שמאלני  On 25 באפריל 2012 at 19:02

    נו אז מה? אז מה אם חלק מתו בגלל טעויות,יש אנשים שלא טועים? ואם אם בדרג מדיני או פיקודי אסור להם לטעות? אולי הם ישלמו מחיר בדרגות\רמות האלה אבל טעויות לעולם יהיו,בגוף גדול כמו הצבא שכול היום שולח חיילים באויר בים וביבשה אל מקומות עוינים ואפילו לא עויינים,הטעויות האלה עלולות לעלות במחיר חיי אדם וכך המצב,לא היה מספיק שאותו מבצע כושל או אותה תאונה מבצעית או באימונים או בדרך למוצב על מסוק או טעות בזיהוי או מה שלא תרצה ,היו מתנהלים שונה או לא קורים,זה חלק מהמחיר בלשמר צבא חזק ופעיל 24\7,כלומר,בשביל שאלו שמתו מהסיבות הנ"ל לא היו מתים,היינו צריכים לפרק את צהל ,לא פחות,כמובן שחלקם יכלו להיות פה איתנו,אבל להיות חכם בדיעבד זה להיות טיפש בהווה.
    לי לא משנה אם נהרג בפיעילות מבצעית או בתאונת אימונים וכו,לי משנה העובדה שהאדם שמת לא היה מת אם הוא לא היה מתגייס,נקודה.
    כמו שכבר כתב לך מגיב פה, ההיסטוריה של הקונפליקט לא מתחילה מ67,המלחמה נכפתה עלינו עוד מתחילת המאה הקודמת,הרי זה ברור גם לך לא? אבל אני כן מסכים באומרי שישראל של אחרי67 שמה לה את חיי חייליה בעדיפות שנייה,הראשונה היא אדמה,חבל כלכך ,הייתי מפנה את כול הגדה המערבית וחוזר לגבולות 67 בשביל להציל ולו נפש אחת בודדה,ישראל עשתה המון טעויות מ67,סיבכה את המצב ושילמה בדם חייליה ואזרחיה עבור אדמות "קדושות",אבל זה דיון ליום אחר, תן למשפחות שכולות רבות את היום הזה,לרבים מהם זה חשוב מאוד,תכבד,ותשמיע את הדעות האלה מחר.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 19:05

    Zafrir, I would like to say that I was impressed and deeply moved by your style of writing as well as by your message / statements. I identify with everything you say, so much so that it is hard for me (on a very personal level) to carry on living in Israel. I feel the constant adrenalin and need for action, the power struggle and the messages Israel gives children with regards to power, control, gender issues, and respect of the other – are not something I can identify with or be part of. I do not wish my kids to grow up in this atmosphere and from a very young age (though enjoying the poems and the music) I could not understand why they say – Tov lamoot bead arztenoo. I think its a dangerous message. Certainly the message should be about life! I wish you the best of everything beautiful and offer my sympathy at your loss. Mi iten velo neda od tzaar! Maya

  • מעין  On 25 באפריל 2012 at 19:40

    פוסט מצוין ונכון.
    ונכון כל כך שלי – כבת למשפחה שבה השכול לא נגע – אין את הלגיטימציה לומר דברים כאלה.
    כלומר, אני אומרת וזוכה לתגובות נזעמות.
    הלוגיקה פשוטה, פקחו עיניכם: האתוס המטופח, הזקוף, שמראה למי יש גדול יותר, הוא-הוא המודל שאליו שואפים המתגייסים. הם ששים אלי קרב, כדי להיות כמו אותם "גיבורים". הם רוצים להיות הכי קרביים, להרוג הכי הרבה ערבים.
    טמטום. כל סדרי החשיבה צריכים להשתנות פה. מי שרוצה להיות קרבי – ולהרוג ערבים, ובבקשה אל תקשקשו לי רטוריקות של "הגנה". נשק לא נועד "להגן", הוא נועד להרוג – לא יביא לשלום ולסוף של כל זה.
    ואני רק מבקשת שאף אחד ממחוללי האתוס הזרזיפי הזה, לא ידבר איתי על שלום. יש גבול לרמת הקבס שאני מוכנה לשאת.

  • דורון  On 25 באפריל 2012 at 19:52

    לפעמים, גם קרובים של שמאלנים נופלים.
    לפעמים, גם יתומי צה"ל מדברים שטויות.
    סביר להניח שהיתומים האלה, גם אם לא היו יתומי צה"ל, הם היו מדברים את אותן השטויות.

    זה בסדר, אנחנו מחבקים את כולם.
    אנחנו לא באמת אשמים בכל.
    לא כל חיילי צה"ל נפלו בגלל הכיבוש (נגיד, לפחות הנופלים ב- 48…)
    יכול להיות שאם הצד השני היה משנה חלק מדרכיו לא היה "כיבוש".
    ויכול להיות שחלק מהכיבוש היה נשאר גם אז מכורח הנסיבות.
    ציונות זאת לא גזענות. זאת תוצאה של גזענות כלפי העם היהודי.
    זה לא פסטיבל דיכאון.
    זאת דרך ללהגיד תודה לנופלים, לזכור אותם ולנסות להעביר ליום אחד לכל בית ישראל את יגון משפחות הנופלים.
    זה עובד לא רע.
    לא מתאים לך, שים איזו קומדיה טובה בדיוידי ותתאבל ביתר ימות השנה.
    בד"כ אני מתייחס בכפפות של משי למשפחות נופלים אבל רצית שננתץ פרות קדושות אז התאמצתי.
    מרגיש יותר טוב?…

  • אורנה רשף  On 25 באפריל 2012 at 20:08

    מסכימה עם כל מילה, תודה על מה שכתבת

  • Yarin Izak  On 25 באפריל 2012 at 20:34

    בוא נסתכל שנייה על זה בצורה קרה, מחושבת ורציונלית, כל מי שלמד מדעי המדינה יודע שבשביל לקיים חברה, צריך מידה כלשהי של סולידריות, צריך צבא, צריך לשלם מיסים, לפעמים מי שמרוויח הרבה צריך לתת יותר למי שאין לו, לפעמים ילדים בני 18 צרכים לסכן את החיים שלהם בשביל אחרים, לפעמים צעיר צריך לעבוד קשה יותר בשביל הזקן, לפעמים מישהו מגזע\מדת\ממוצא וכו' צריך לתת בשביל השונה.ממנו.
    הדרך היחידה לעשות את זה זה בזכות לאום שמאחד את כולנו תחתו, זו הדרך היחידה ליצור סולידריות ברמה כזו שתאפשר חברה שדואגת זה לזה.
    איך אתה רוצה לשמר את הסולידריות הזו עם לא בעזרת סמלים לאומיים, טקסים, חגים וקדושת הנופלים שהקריבו את עצמם למען קיום החברה הזו ?

    אגב רוב הנופלים נהרגו במלחמות אין ברירה ופעולות טרור ולא כתוצאה מכיבוש אלא בניסיון להקים ולהגן על מדינה חלשה.

    אני מאחל לך שתמצא את עצמך חיי בחברה שאין בה את כל הדברים האלה (כמו למשל לבנון, עיראק ועוד מדינות שלא מצליחות לבסס דמוקרטיה שמושתת על סולידריות) אבל אני מאחל לעצמי שישראל תמשיך להיות מדינה שקיימת בה סולידריות חזקה, מתודלקת על ידי "טיפוח האתוס של הציוני החדש"..

    עכשיו אני אלחץ על "להגיב" ואצא מהדירה שלי, עם סמל הלאום שלי על החזה ואצא לחגוג את העצמאות של המדינה שלי, ואשתה וארקוד עם האחים שלי תושבי המדינה הזו.
    חג שמח.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 22:07

    אני מסכים עם כל מילה שנאמרה כאן.

    כל הכבוד לך על האומץ.

    אם היה אינטרנט בשנות ה-40, אותם מטורפים שאנחנו קוראים להם היום "חסידי אומות עולם" היו מקבלים תגובות דומות לאלה שאתה מקבל.

    היה בטוב.

  • שירי ארגוב  On 25 באפריל 2012 at 22:17

    תודה צפריר, כל מילה. ולא המאמר קיצוני, אלא המציאות שלנו. והוא גם לא חד מימדי, חד מימדית היא הדיעה הרווחת. כמה קשה להגיד את מה שאתה אומר, כמה חשוב ואמיץ.

  • יסמין  On 25 באפריל 2012 at 23:33

    אני רק רוצה לומר לך שיש מגזר עוד יותר מיקרוסקופי בחברה הישראלית, ואפילו היהודית, אם כי הוא קיים בהחלט, שמבחינתו אתה יכול לומר את הדברים האלה בלי הדיסקליימר שבהתחלה.
    כנציגה אחת של המגזר הזה, אני שמחה להסכים אתך ולומר בלי להתבייש שלשמחתי אני לא יתומה, ויתרה מזאת, היות שהבנתי את כל זה כבר בגיל צעיר (הודות לחינוך מהבית, לא הגעתי לזה בעצמי) גם לא הלכתי לצבא ולא השתתפתי בקרקס הזה אף פעם. ודעתי לא השתנתה מאז.
    תודה על פוסט יפה. תיהנה מהחופשה הקצרה.

  • שמעון בר  On 26 באפריל 2012 at 5:26

    אני אח שכול. אתמול,יום הזכרון, היה אמור להיות הקשה שבימי השנה. כבר לא כאב, אפילו הזכרון של פניו טושטש. רק חסר.מחסור אחד ענק באח. כולם כבר אינם. אני האחרון שזוכר.אתמול הם היו 22.993 חסרים. תוך ימים ננגיע אל המספר העגול. עכשיו עם מותו הסופי של האתוס הציוני.ברגעים בהם אני יודע, שכבר אינני נזקק לאתוסים. אני רוצה להתחיל ולעשות. לקבור את האחרון…את האתוס.יש בי כוחות,יש לי זמן,יש לי מניע. מה צריך יותר? פיסת קרקע("לאומית",לא פרטית),את חפירה,חד פעמי וגוויה של האתוס.

    אתכם…כול כך אתכם.

  • אתגר  On 26 באפריל 2012 at 7:28

    אתה טיפש, ומזל שיש אנשים שמתו כדי שאתה תוכל להיות טיפש בשקט (או ברעש יחסי), אביך אחד מהם אני מבין, זה לא נותן לך לגיטימציה להגיד כלום.

    • שמעון בר  On 26 באפריל 2012 at 8:58

      איך,איך,איך, אפשר להיות בהמי וגס רוח במידה כזו ולכתוב, את שכותב האנונים (האמץ) הזה על אביו של מישהו ,שהוא כל כך חסר (האב).
      צריך להזדרז ולקבור לא רק את האתוס של יום הזכרון. צריך גם להשתחרר מכמה הזויים.

      • אתגר  On 27 באפריל 2012 at 13:49

        אביו נכה צה"ל שהתאבד, והוא משתמש באופן ציני במוות שלו כדי לזרוע בעיקר שקרים שהוא מספר לעצמו.

  • דורון  On 26 באפריל 2012 at 14:58

    פוסט ביזיוני שבאמת לא ברורה לי ההשתלשלות המחשבתית שהובילה להגייתו. מלבד ניסיון למשוך תשומת לב. כל כך הרבה מילים מתגוננות אל מול מי שלא מסכים עם דעתך, שהיא דעת מיעוט מובהקת שמחוץ לקונצנזוס, ועל האי-לגיטימציה לכאורה שלך להביע את דעתך – אתה לא חושב שאתה חותר בדברים האלה לאי-לגיטימציה לתגובת הצד השני? אני מסכים שזכותך (ואולי חובתך) לומר מה שבדעתך, אבל כשמדובר בדעות שוליים בנוגע להיותה של מדינת ישראל מדינה שבוחרת בדרך המלחמה מתוך רצון חופשי (ואל תשלה את עצמך, זו בהחלט דעת שוליים), איך אתה מצפה שלא יתייחסו אליך כפרובוקטור או פשוט כאדם חסר דעת? מי שמנסה להשתיק אחרים (למעט בנסיבות מיוחדות) אכן עושה עוול בחברה חופשית. אבל כדי להפוך את עמדתך למשהו שאנשים מוכנים לשקול אותו, מה לעשות – אתה צריך לשכנע. אני לא מתפלא שלא בחרת בדרך השכנוע והענייניות, כנראה שהתמודדות הגיונית עם המציאות תאלץ אותך לשנות גישה. ואף אחד לא אוהב לעשות את זה.

    אגב, גם אני לא מתומכי השלטון הנוכחי, אבל ביקורת צודקת ככל שתהיה, המצב הביטחוני הקשה שאנו ניצבים מולו עכשיו ומאז ומתמיד, הוא לא דבר שביכולתנו להעלים ברגע שנרצה, כמו קסם. מה לעשות שצריך להילחם בשביל זה. הצער על החיילים משקף את החלום שיגיע הזמן בו נוכל להרשות לעצמנו שההקרבה תיפסק, והאחדות שאתה כל כך סולד ממנה, היא הכוח הדרוש לנו כדי לפעול בצורה אפקטיבית – אין דרך אחרת. אם להיות לא ציניים, לפחות היום – נכון שהצבא והמלחמה הם מרכיב דומיננטי בחיים של כל מי ששייך לכאן, הם חלקים מוחשיים בזהות האישית ובוודאי הקולקטיבית. אבל אם תשאל כל אזרח במדינה, אין ספק בכלל מה רובם המכריע היה רוצה אם היה באפשרותו – לחיות רגיל. אף אחד כאן לא רוצה ספרטה.

    אה, וכן – עדיין יש פה גיבורים.

  • נעמה וייס טוהר  On 27 באפריל 2012 at 0:40

    תנו למתים לדבר – מצגת מהעבר השני

  • מעין  On 27 באפריל 2012 at 10:25

    לגמרי מזדהה, אני לא יתומת צהל ואין לי שום קרוב שנהרג בצבא או בפיגוע חס וחלילה, אז לי באמת אין לגיטימציה להגיד את זה וכשניסיתי אנשים אכן נזעקו ונפגעו. אבל אני חושבת שלמחוק את היום הזה גם לא יהיה נכון, אפשר להפיק ממנו המון. זהו בדיוק היום שצריך להעלות בנו את המורכבות של היום שמגיע מיד אחרי- יום העצמאות. המורכבות שכתבת שכבר לא נמצאת- אותה צריך להביא אל תוך היום הזה ולהמשיך לציין אותו. יום הזיכרון צריך להזכיר לנו את המחיר שאנחנו משלמים בשביל מדינת ישראל, ולא ההפך כמו שקורה.

  • רן (לא שאר שכול לשימחתי)  On 27 באפריל 2012 at 13:11

    פוסט מעולה
    תודה

  • סיגל ניצן  On 28 באפריל 2012 at 15:24

    מאוד שמחה לקרוא את המילים שכתבת…
    כי אצלי הן יושבות בבטן כבר כמה שנים ואין לי את האומץ לכתוב אותן קבל עם ועדה. בין חברים כן. אבל לא ככה, בריש גלי, ברשת. באמת רק מישהו שהוא יתום או אלמנה יכול לשמש לנו כפה. ויש הרבה מאוד שחושבים כמוך…

  • זהרה  On 28 באפריל 2012 at 15:43

    מסכימה עם החלק הראשון, הניתוח המושחז של החברה הישראלית ושל תרבות היגון, המניפולציה והקתרזיס מלכדי השורות. אבל איזו תרבות לא מלכדת שורות? ולמה שלא תעשה כך? הידוק הזיקה בין הפרטים שחיים כאן אינו דבר רע. אם יותר מדי אנשים יחשבו רק כמה רע כאן, לא נוכל לעשות טוב כאן, ואם יותר מדי אנשים יחשבו שאין על מה להגן בארץ הזו, לא נצליח להגן עליה במלחמה הבאה, שכולנו יודעים שמתישהו היא תבוא, לצערנו.
    למקרא הפוסט הזה אפשר לחשוב שבאמת אנחנו חיים בסקנדינביה ורק השלטון שוטף לנו את שהנורווגים השלווים חיים לצידנו מנסים להרוג אותנו.
    עד כמה אפשר להתנחם באשלייה שאם היינו עושים כך וכך, כל זה היה נמנע. זה מפתה מאד לחשוב כך, אבל האמת היא שזה לא נכון. גם אם היתה עולה לשלטון שלי יחימוביץ או אפילו זהבה גלאון, מצב המלחמה לא היה נגמר ברגע ונמשך, לפחות כמה שנים טובות.

    גם אני כמו הכותב בעד חיים שפויים יותר פה, בעד מאמץ כן יותר לשלום ובעד חלוקה צודקת יותר של המשאבים, אבל אין סתירה בין כל הנ"ל
    לבין ההבנה שלגבי המצב הביטחוני באמת ששני הצדדים אשמים פה לפחות באותה מידה, אם לא הצד השני קצת יותר.
    אני מתנגדת לביבי, לעקרונות ולמדיניות (הפנים והחוץ) שלו בכל ליבי, אבל זה לא אומר שהוא וראשי הממשלה ושרי הביטחון שלנו
    הם האשמים היחידים או העיקריים במצב, גם אם הם מטפלים בו רע מאד.

  • ניקול  On 29 באפריל 2012 at 12:52

    גם בתור יתום צה״ל לא מתאימים הדברים שאמרת. כי בין אם נכיר בזה ובין אם לא – בלי צה״ל , בלי החיילים שלנו , הפלשתינים יפלשו לפנים הארץ , למקומות בהם אתה גר – מנותק מהיישובים מה״שטחים הכבושים״ כפי שאני מנחשת שאתה מכנה אותם. הם יפלשו פנימה ויהוו איום על קיומך, על חיי אהוביך. שונאינו הרבים יפעלו בלי פחד ובקלות ישמידו אותנו.
    מה אתה בעצם מבקש? את הפסקת ה״כיבוש״?! אין שום כיבוש, וגם אם היה – אם לכבוש לכאורה יגן עלינו האזרחים היהודים מה טוב. אחרי כל הכאב והמכות והשנאה שספגנו כעם לאורך ההיסטוריה כולה – מגיע לנו יותר ממה שקיבלנו !!!
    אז נכון, אולי יש צורך בהכשרה יותר ארוכה, יותר מעמיקה של החיילים. אולי יש צורך במיון קפדני יותר של המתאימים לקרב ולאלו שלא.
    אבל בדרך זו או אחרת, צבא ההגנה לישראל הוא אחד הצבאות היעילים ביותר, החשובים ביותר שבאמת פועלים ומצילים חיים ! על הדרך יש גם הקרבות כואבות מבפנים, אמת. אבל לצורך הכלל, עם כל הכאב – אין ברירה אלא להקריב אותם .
    (אחות שכולה בעצמי, אם ציון עובדה זאת נותן ׳לגיטימציה׳ לדבריי)

  • אפרת  On 29 באפריל 2012 at 15:02

    מעולה. איזה כיף שמישהו מנסח כל כך יפה את מה שאני לא מצליחה להגיד.
    תודה

  • גד השדה  On 14 באפריל 2013 at 20:14

    אני די בטוח, שציון שלך נהרג בדרכו חזרה מאדוריים לנגוהות, אחרי שהוא הסיע אותי ועוד כמה חיילים אל תחנת האוטובוס באדוריים. עשיתי אז כמה שבועות מילואים בנגוהות, הקמנו שם אנטנות במסגרת תרגיל של חיל הקשר.
    זו הייתה אגב הפעם היחידה ששרתתי בשטחים, ולא הייתי מודע לסימביוזה ההדוקה בין הצבא למתנחלים. הפתיע אותי לראות שממש בתוך בסיס נגוהות, שכנה התנחלות, שהם גרו בתוך הבסיס ממש, ואכלו בחדר האוכל שלו. אלו היו אגב השנים שפורמלית, האחזות הנח"ל נגוהות לא הייתה קיימת, רק ב 1998 היא חזרה להיות האחזות.
    היום נגוהות היא מאחז בלתי חוקי, שוב פורמלית כמובן, והצבא ממשיך לאבטח אותו ולסכן חיילים , כמו ציון ז"ל, ללא צורך וללא הצדקה חוקית.
    כל סיפור נגוהות הוא מיקרוקוסמוס של הכיבוש כולו, במיוחד מסורת הישרא-בלוף שבמסגרתה כל האמצעים כשרים כדי למנוע מהרוב בישראל שחפץ בכך, לסיים אי פעם את הכיבוש..

    • tsoof  On 14 באפריל 2013 at 20:53

      כן, ציון היה בדרך לנגוהות, שהוגדרה אז "גדוד האחזויות" ואכן לא היתה אז האחזות בפועל. וכן, אני מסכים גם עם כל היתר.

  • לירז  On 14 באפריל 2013 at 20:50

    בדיוק

  • עופר  On 14 באפריל 2013 at 21:37

    תודה

  • אבנר  On 15 באפריל 2013 at 1:19

    כמו כל ישראלי מצוי מתלונן על הכל כאילו אתה נביא זעם שבא להטיף מוסר עייפתי משכמותך ימני שמאלני חילוני דתי עצוב שמח וכו… פעם הבאה תציג פתרון למה שלפי ראיתך היא הבעייה ותפסיק להתלונן . הא אפילו אני מתלונן עייפתי משכמותי חחחחח. לילה טוב יקירי.

  • EDNA  On 15 באפריל 2013 at 2:08

    אני אחות שכולה ואני מסכימה עם כל מילה. כל יום זיכרון מכשיר את המלחמה הבאה. זו כל מטרתו. אני לא זקוקה לו. אחי איתי בכל יום. אני כואבת את מותו באופן תמידי, ולא זקוקה ליום הזיכרון. וכשאני רואה את האנשים נהנים מהשירים בכיכר – אני לא נהנית. והם לעולם לא יבינו את הכאב שאני חווה. הם נהנים מהצער והכאב. הם לא מבינים כמה הוא מתיש ומייגע וחסר טעם, אבל לא נוטש אותך לרגע. הם גם לא מבינים מה פירוש החיים מתרסקים ברגע אחד. כן, אתה לומד לחיות עם הרסיסים. אבל מה שהיה, לעולם לא יחזור להיות. אני לא זקוקה ליום הזיכרון. ובעיקר לא רוצה להיות זו שהמדינה עושה בה שימוש להכשרת המלחמה הבאה.

  • Ran Rubin  On 15 באפריל 2013 at 14:24

    בוא אני אחדש לך משהו. זה שאתה יתום צה"ל לא הופך את דבריך לנכונים, בעצם זה לא משנה במיל מריקנות כל ההבלים שרשמת והיית מקבל ממני אותו מבט נגעל/מרחם. אני לא אתייחס להכול אבל עם, כל עם, צריך להנציח את הזיכרון הקולקטיבי שלו, ואין בזה שום פסול. העלאת קרנם של המתים מקורה לא בהיותם חללי מערכות ישראל, אלא בצורך טבעי של יקיריהם לזכור אותם כך. הרי שינוי אישיות כזה או אחר, נעשה גם ע"י משפחות שאיבדו יקיריהן בתאונות דרכים, אין שום קשר בין זה לבין "האתוס הציוני" שאתה סולד ממנו כל כך.
    הדבר שהכי מציק לי בדבריך היא השורה הזו:
    "…משליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה."
    אם אכן כך אתה מאמין שהשלטון במדינה מתנהל, איך אתה מסוגל לחיות פה? ושלא תבין אותי לא נכון אני לא קורא לך לרדת מהארץ בגלל דעותיך, פשוט אם הייתי במקומך והייתי מאמין שזה אופי השלטון, התקשורת והעם שאני חי בו, לא הייתי רוצה להמשיך לחיות כאן ולגדל את ילדיי כאן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 באפריל 2013 at 15:39

    כמה שהזיכרון קצר, שכחנו את הימים בהם טווחו בנו באוטובוסים, במועדונים, במסעדות, בילדים, בנשים, בגברים, בחיילים, בגבול, בעורף, בביתנו ובשנתינו. אל נשכח שהשקט של היום המאפשר לנו לחיות פה היום במין שאננות, בהקלת ראש עם המשתמטים ב"שחיטת פרות קדושות" כל בוקר וערב ולתת לאויבנו מקום בתוכנו. הוא בזכות אותם הנופלים, בזכות הצבא שממגן וממגר את הטרור והמזימות לפגוע בנו (אמנת החמאס תסביר לכם טוב מה רוצים מאיתנו שכנינו המסכנים). הלוואי והיה פתרון אבל כבזמן שמכריזים שאין לנו היהודים מקום בארץ הזאת וע"פ אחמד טיבי הם "אדוני ומלכי הארץ"- יש לחזק את ההרתעה ולהגן עלינו מפני אויבנו. עם כל הצער והכאב, מדינת היהודים לעד תדרש להיות חזקה כדי שלא ישנו מאורעות כשחווינו לפני 70 שנה ו64 שנים.

  • philoshit  On 15 באפריל 2013 at 15:50

    גם לטעמי כל הזיכרון המאולץ הזה כבר עושה חשק להקיא. אבל מה אתה מציע לעשות במקום? לא לזכור? להתעלם ממשפחות ההרוגים? לשכוח שהיו (ועדיין יש) פה מלחמות?

  • ישראלי מהמעמד הביניים  On 15 באפריל 2013 at 17:56

    סלח לי אדון מה שלא יהיה שמך, עצם העובדה שאתה ״יתום צה״ל״ לא באמת נותן לך לגיטימציה לבכות יום זה ולהכפיש אותו. אפילו אם בקונספירציה שלך הממשלה באמת מנגנת על ליבנו, מות גיבורינו מנגן חזק יותר כל שנה. לא יתום צה״ל אחד ולא מיליונים כמוך יש להם הזכות לקחת את היום הזה של נופלינו – יום שכאלו אומרים קדיש, אחרים מצדיעים, אחרים מזילים דמעה. יום של ידיעת ההיסטוריה. כמובן שיש לשנות דברים אבל לא על חשבון היום הזה ותגיד לאבא שלך ולחבר שלך פעם הבאה שיוצא לך לדבר עליהם. למה האינטרסים שלך באים על חשבונם. אתה רוצה לעשות משהו טוב עם יום הזכרון? שב ושתוק. אתה עשית בדיוק כמו הממשלה השנואה שלך – הפכת את היום הזה לכלי שלך. תחשוב טוב לפני שאתה פוצה את הפה במילותייך הכבירות ושובות הלב. עם חכמה בא כח. ושימוש לא נכון מוביל לטיפשות.

  • גיל  On 17 באפריל 2013 at 12:06

    אתה שומע את הרדיו, אבל לא באמת מקשיב למנגינה. צופה בתוכניות הטלוויזיה, אבל לא מתרכז. אם היית מתרכז, היית רואה כיצד יום-הזיכרון הישראלי הולך ומשנה את פניו לאורך השנים. כיצד הולך ותופש מקום מרכזי הרעיון המהותי של הנצחת אלה שאינם ומחליף נרטיבים ממסדיים שהחברה הולכת ומשאירה מאחוריה. וכך אתה מחמיץ עיסוק עמוק ויפה בשאלה מי היו אלה שאינם עוד איתנו.

    מרוב תשומת-לב שאתה מעניק לפאתוס הממסדי, אתה מחמיץ את כל מה שעושה החברה הישראלית עם היום הזה, שמשקף כל-כך טוב את הדרך שבה היא הולכת ומשתנה.

    אבל כשכל-כך עסוקים בבעיטה בקולקטיב, כשכל-כך עסוקים בהמצאת נרטיב שיאפשר לך להמשיך ולכעוס, כשכל-כך מתעמקים בהדחקה הנמשכת של המקום האישי שלך בתוך כל המרק הפוסט-ציוני הזה, איך אפשר להקשיב ? להתרכז ? לראות באמת מה קורה מולך ?

    • tsoof  On 18 באפריל 2013 at 9:42

      מעורר מחשבה. תודה גיל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 6 במאי 2013 at 15:52

    اאני מצרי ואני אשמח לספר לך, אתה פוחד מערבי ישראלי בלי שום סיבה וAouhb להגיד לך שאתה נזקק שלום פסיכיאטר ד"ר, שלום

    • שמעון  On 7 במאי 2013 at 8:06

      כמעט 300 תגובות לפני ואין ספור ,צפויות, אחרי .תהיה לי רק תרומה של שכול נוסף, הפעם אח. איש לא יקרא, איש לא יגיב. בשל העובדה שגם רף התגובות נפרץ
      ובכל זאת דבר אינו משתנה. אז כאשר תצטרפנה עוד כמה תגובות ונגיע ל56.000.של לפיד,אולי יהיה לך סיכוי להיות שר אוצר, כיסא אחד ליד ביבי, כיסא אחד מול לברמן….אז אולי תשנה במשהו את תדמיתך .מזו של היום, איש חכם, רגיש ושיודע להתבטא ,לזו של מחר…איש חכם,רגיש ושיודע להתבטא. נרים כוס לחיי השינוי.

      • tsoof  On 7 במאי 2013 at 9:30

        אני קורא את כל התגובות אף אחת לא אובדת אף פעם. צר לי על אחיך ועליך.

        והסיכוי שאהפוך לחכם ורגיש ו/או שר בממשלה הוא זניח למדי.

        יום טוב שמעון.

  • ארי בן שומרון  On 28 ביולי 2013 at 13:37

    לך לך מארצך

  • When you compare different systems, you can also compare security companies.
    Why should you waste money on a security system when you can buy a dog.
    A distinct feature of this package is the sync facility and
    online backup feature.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: