יום הזיכרון ליום הזיכרון

יום הזיכרון היה מאז ומתמיד הכותל של טיפוח האתוס של הציוני החדש: יפה הבלורית והתואר, אוהב את אותן הנערות, שותק סביב ספלי קפה עם ידידים, מחבק את הסטן שביד, בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום. מגש הכסף. יום הזיכרון הוא מקדש לזכרותו הזקופה של הישראלי המקומי המוצק והשעיר, נטול החת. איש המעשה עם המפה והרעיון, שלא טנק ולא גדוד ברברים מצעקים לדם יהודים לא ירתיעו אותו.

כבר יותר משישים שנה מדובר בעצם בחגה הגדול של התעמולה הישראלית. היום בו באמצעות מילים אלתרמניות טובות ולחן רוסי מפעם, מלכד השלטון את שורות העם צמוד צמוד, שלא יחדור ולו משב של סימן שאלה. התעמולה עוטפת אותנו בחיבוק דובי, ומעסה אל תוך תוכנו את כל היגון המתקתק הזה, מלווה בתחושת חובה והצדעה לטובי בנינו ומחנק בגרון על כל אלמנותינו היפות ויתומינו עצובי העיניים.

ואם איזה ילד לוחש חלילה שהמלך הוא עירום, ושצל"ש זה במקום תכנון, ושעל כל כובש יש נכבש, ושטוב לחיות בעד ארצנו, מיד הוא נתקל במבטים העצובים והמאשימים של ההמון. ביום הזיכרון ההמון לא יקרא לך מרעיל בארות או סכין בגב האומה או סמולני משוגע. לא לא. ביום הזיכרון רק יביטו בך בעצב ויפטירו "איך אתה לא מתבייש. אנשים נתנו את חייהם למענך. איך אתה לא מתחשב באלמנות וביתומים? איך אתה מביט על עצמך במראה?" ההמון יפלוט אז אולי עוד יפחה צדקנית, ויפנה אל רבקה זהר ואל מה אברך, כדי לצרוך מעט מסם ההתייפחות הזה – וייגש לשפד את הלבבות ליום העצמאות.

ואם פעם עוד היתה איזשהי הצדקה לטיפוח איזה אתוס על הגזע הציוני החדש שהוקם כאן בדם ויזע, הרי שכל זה נגמר כבר מזמן. יום הזיכרון היום הוא באמת לא יותר ממכונת החייאה לפאתוס הציוני הנפוח והצודק, לאיש צרוב השפתיים מן הבקעה, לחקלאי שפשט את בגדי העבודה כדי להיות אצבע בסכר נגד השיטפון הערבי הבא לשדוד את אדמותינו ולחלל את נשותינו. פעם היתה פה מדינה חלשה וגבר חזק, וכעת נשארה מהם רק מעטפת חלולה, שהולכת כסומא ומחפשת את הטלית המוכתמת של יוסף הטרוף. מחפשת את הצדק שלה באפלה, ולא מוצאת לה דבר להיתלות בו למעט איתן הגיבור שלא מהסס לרגע ומחפה מלמעלה. אם לא איתן ודודו והימים האחרים, הציוני החדש, החזק והצודק הרי יקרוס אל תוך עצמו ויתאדה ביפחה אחרונה אחרונה של כאב על מה שהיה ועל מה שאף פעם לא היה ובטח לא יהיה.

תסתכלו ישר לפנים, ותראו את שרי המלחמות האימפוטנטים שלכם קוראים מכל רוחות השמיים לנפש המייחלת לגבורה הציונית. תראו איך הם מושכים מתחת ידיכם את ילדיכם הרכים כדי שיהיו לעוד איתן ודודו וגיורא וליאור בידיהם הגסות ובליבם הציני. תראו איך במחול השכול המטורף הזה, בעבודת האלילים של "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", הם ממשיכים לאכול את הפנסיה שלכם, את כספי המסים שלכם, את החופש שלכם, את הנורמליות שלכם. והכל בשם הזיכרון. והכל בשם אחדות השורות. והכל כדי שאף אחד לא יגיד להם לרגע שאולי, בעצם, הגיע הזמן להפסיק כבר את המנגינה המזוינת הזאת.

זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה.

יש עוד הרבה מה להגיד על היום הלא קדוש הזה. על השוביניזם, על הזלזול בשונה ובאחר, על ביטול המיעוט ודעותיו, על הדיקטטורה של ההמון. קצרה ידי מלכתוב על כל זה, אבל הכי חשוב: אל תתנו לאלתרמן ולנתן יונתן ולנעמי שמר ולאהוד מנור לבלבל אתכם. אם הם היו בחיים הם בטח היו אומרים את זה בקול רם: מספיק לחגוג את המוות. הגיע כבר העת לפולחן החיים.

(זוכר. לא את כולם)

ואם יורשה לי להקדיש את הפוסט הזה למת אחד, הרי שהוא מוקדש לציון, שנהרג בקיץ תשעים ושלוש, שישה חודשים לפני השחרור. במשך קרוב לשנה נסעתי אתו הרבה מאוד פעמים על הציר שבו הוא נורה, בדרך מאדוריים לנגוהות, בפינה באמת מקוללת של ארץ חברון. וציון, למרות שלא היה גיבור גדול מדי, היה אומר כל פעם שהיינו עולים על הציר וחובשים קסדות, שהוא לא רוצה למות פה על הציר הזה, כי זה המקום הכי מיותר שיש למות בו. אמר וידע בדיוק על מה הוא מדבר.