אבא ובן – יום הזיכרון

אבא גדול יצא לאורנים קטן, וחזר אבא קטן מאורנים גדול. הלך עם ידיעה שלמה שהוא הולך אל מותו, ושב עם הבנה שלמה שמת הוא לא. וגם שלם אינו. בבית אומרים עד היום שאבא השאיר שתי רגליים בלבנון.

אבא שלי היה בחור גבוה וחזק. זו היתה המלחמה השלישית שלו. הוא היה רק בן 35, והיו לו כבר שלושה ילדים לא קטנים. אחד בן שמונה, אחת בת 13, ובתווך אנוכי. הוא חזר אל מסורו של אורתופד, שהשלים את מה שהחסיר הרימון שהעיף את הרגליים שלו לכל הרוחות. כשהנגר סיים נותרו שני גדמים מדרום לברכיים. עגולים, רכים ויפים, מתגעגעים לשוקיים

בתחילת יולי הוא עזב את רמב"ם ונשלח לשיקום בתל השומר, ושם נתנו לו למלא טופס שתובע את משרד הביטחון. הוא מילא, והוכר כנכה צה"ל ברמה המכונה "מאה אחוז פלוס". אם תרצו, במונחי הנסיכה הקסומה אפשר גם לקרוא לזה "mostly dead", אבל הוא נשאר בחיים.

*שותים כוסית ומפטירים "מרֶד" במבטא צרפתי כבד ובהסבה לימין*

והיה בזה איזה טעם קטן של אכזבה, בהישרדות הזאת. בכל זאת, בן לניצולי שואה, יפה, גיבור, אב לשלושה ילדים ציונים טובים. אם העולם הזה היה מה שהבטיחו לנו בספרים על מאיר הר ציון וב"מה אברך", הוא היה צריך למות ב-82. אולי היינו מחליפים לו את השם לאיתן אחרי מותו. אבל ככה זה בחיים, אפילו למות אי אפשר בעיתוי הנכון.

"תהיה חזק", אמרו לו העוברים בסך אצל מיטתו בשיקום בתל השומר. אז הוא היה חזק. עכשיו כבר אולי מותר לספר שהוא לא היה מי יודע כמה חזק, ודם החברים המתים שלו מ-67 ו-73 ו-82 זעק לו כל לילה מן האדמה. כמו רבים רבים אחרים משורדי המלחמות ההן, גם לילותיו שלו היו ספוני אימה, אבל בעצם למה לדבר על זה? הוא היה חזק.

עד 1999.

הילד האמצעי שלו הלך לצבא ב-1990. לנח"ל. נח"ל זה בסדר גמור. לא טייס, לא סיירת, לא צנחן, אבל פוטנציאל ראוי למות בעד ארצנו, ובכל מקרה המשך ישיר וצודק לשושלת הנוטרים המשחרים לטרף על גבולות הארץ ולפעמים גם מעבר לה, ונראים באמת פצצה במדי אלף.

צריך להגיד את האמת: לא הייתי כל כך טוב בזה. שלוש פעמים נקלעו היחידות שלי לקרבות. בפעם הראשונה לא התעוררתי (!!) למרות שמרגמה 81 ירתה מנגמ"ש ששכן בקושי חמישים מטר מהפריקאסט בו ישנתי, על גבול לבנון (בעצם, ישַנו במכולות כחולות של צים. אני כותב פריקאסט בשביל הפאסון ובשם אהבת המולדת וחיתוך הדיבור הנכון). בפעמיים שלאחר מכן, בבקעה ובחברון, כבר הייתי ערני יותר, ואפילו יריתי בחזרה. לא יודע אם פגעתי.

בימי הזיכרון המעטים שבין שנת הגיוס שלי לשנת מותו, בילינו מעת לעת ביחד. היינו מגיפים את החלונות ומדליקים את הטלוויזיה, שרים את השירים (שנינו ידענו את הכל בעל פה, נוטרים טובים שכמונו), בוהים בשמות, מחליפים חוויות ונזכרים בחברים. "בוא בוא, אבא", הייתי קורא לו. "תיכף יהיה השם של הבחור שהיה אתי בתיכון, שהיה בדובדבן ונהרג מירי כוחותינו. בחור טוב. חבר שלו עשה עליו וידוא הריגה".

וככה היינו יושבים, הוא ואני, כואבים את כאב כל האמהות, שותקים את שתיקת כל האבות, עורגים אל האלמנות הבוכיות (איפה ישנן עוד), מתפקדים כישראלים מהמניין ותוהים למה דווקא אנחנו שרדנו, באותו כאב מהול בבושה של מי שהצליח לחזור.

הוא, אני חושב, התבייש אפילו יותר. כל כך היה קרוב להפוך לחלל, להפוך לשיר. להיות לזיכרון מטושטש בפאתי ערגונותיהם של יתומים מתוקים – ואפילו בניסיון הזה, השלישי, נכשל. אני, כאמור, ממילא הייתי חייל לא יוצלח, וכך, למרות אכזבת השורד, איש לא באמת הופתע: הרי רק הטובים הולכים.

ב-99 העניין של הלהיות חזק היה קשה במיוחד, למרות העליות בנאסדק. אז אבא היה חזק עד בוקר אחד שבו הוא לקח אקדח ועלה לירושלים ותחב את האקדח בפיו ודפק לעצמו כדור בראש. וכשמת נכה צה"ל מן הדרג הבכיר המכונה "מאה אחוז פלוס", הוא הופך מיד לחלל צה"ל, כי ככה זה בצבא: אתה לא הולך עד שאומרים לך ללכת. ואם אבא שלי חלל צה"ל, הרי אני יתום צה"ל. לא בן של טייס. לא בן של קצין. לא בן של גיבור. אבל עדיין, יתום צה"ל.

 יתום צה"ל בלאי.

הממזר גם בחר בעיתוי מושלם להתאבדות. הספקתי לעשות מילואים אחרונים באבק ובחברון בשנת 2000, רגע לפני האינתיפאדה השנייה, ואחר כך נטשתי את היחידה – כי אני הרי יתום צה"ל. את חומת מגן והמלחמות האחרונות ראיתי בטלוויזיה: יתום.

ולא קל, לא קל לסלוח לו. לאיש שלא ידע למות בזמן, וגם לא ידע להיות מספיק חזק כדי לחיות. שאפילו כשהפך אותנו סוף סוף ליתומי צה"ל, הדביק לנו כוכבית. אבל אתם יודעים איך זה: אבא, אז סולחים.

וגם נורא מתגעגעים. ונורא מתגעגעים גם לימים שבהם הכל היה פשוט, ויכולנו לבכות ביחד על כל חללי המלחמות המזוינות שלנו, כמו חיילים טובים בצבא הדביק והמאוחד שלנו, שלא שואל שאלות כשהוא מרכין ראש.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רחל  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:19

    לא יודעת איך להחמיא. טקסט כל עך מרענן ומפוקח מנקודת המבט. כל כך הרבה דברים שחיים שלמים לא יספיקו כדי להבין איך העולם פועל. מקווה שנשאר בליבך המון מקום וגאווה לאביך שבהחלט היה גיבור 

  • קובייקו  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:30

    תודה על הפוסט הזה.
    מתחבר, מכיר, מחבק.

  • shaultweig  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:30

    אני מחפש את הפוסט של רוני גלבפיש שכנראה אתה מכיר אותה אישית שמספרת על ההחלטה להחליף את שמה.

    • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:39

      כן, אני מכיר את רוני ממש ממש מצוין. גם היום אחר הצהריים בילינו ביחד, כמקובל בין אחות ואח.

      שלח אימייל. היא תשלח לך את הכתובת.

  • rakroy  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:39

    זה קטע נורא עצוב ומרגש. אני לא יודע אם היית חייל בלאי כמו שאתה מעיד על עצמך, אבל אתה נשמע כמו בן למופת וכותב מאוד מוכשר. אל תפסיק לכתוב ובטח שאל תפסיק להעלות את זכרו של אביך. תודה רבה ששיתפת אותי ואת כל הקוראים בסיפור המדהים הזה.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 23 באפריל 2012 בשעה 15:44

      מי שיודע להגיד שהיה חייל בלאי בוודאי ובוודאי לא היה חייל בלאי

  • stupidalarm  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:44

    תודה שנתת לנו לדעת את כל זה…
    כואב קצת, מבפנים. בטעות אם הכתיבה שלך הפכת אותנו לך. או פשוט נתת לנו להסתכל מקרוב מאוד, ולהיות בלתי נראים… בעבר שהוא בכלל שלך.

  • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 0:44

    רחל, יאיר, רועי: תודה רבה רבה על התגובות החמות.
    ועוד מילה, קובייקו: חיבוק בחזרה.

  • .  ביום 9 במאי 2011 בשעה 1:41

    .

    • דובית  ביום 9 במאי 2011 בשעה 7:40

      צפריר יקר,
      בכיתי ונזכרתי בך ובמשפחה עם הרבה געגועים.
      אני מקווה שכולכם בטוב.
      דובית

      • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 8:42

        תודה יקירתי. אנחנו במצוין. נשיקות לאסף ולכל האטרים.

  • שי קורן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 2:27

    אני חייב להגיד בתור חייל שלא הגיע להלחם ולא מכיר תחושות מלחמה, להגיע למצב שאתה ממשיך ונלחם אחרי אתה מכיר כבר את כל הסיפורים של אבא שחזר הביתה עם פגיעה קשה כזו מביא להערכה וכבוד לך.
    סיפור מרגש, מכבד ומיוחד בתוכנו בצלילות הכתיבה
    וכנראה שהחיים עשו ממך בנאדם מבריק.

    תשמור על עצמך ותתחזק.
    שי.  

  • טליה  ביום 9 במאי 2011 בשעה 6:36

    צפריר, פתאום לא ידעתי איך להחמיא ולהתפעל מכל מה שכאב שם.
    אתה נפלא. הכתיבה שלך נפלאה וגם הזכרונות.
    זו אני שמרגישה את המבוכה הזו כמו שיש כשמבקרים אבלים.
    אתה , אתה פשוט נפלא.

  • רוני  ביום 9 במאי 2011 בשעה 7:42

    אבא היה כל כך גאה בך על שתי הרשימות האחרונות האלה. הוא היה גאה בך מאז ומעולם, על כל מה שאתה. גם אני.

    • mooncatom  ביום 9 במאי 2011 בשעה 15:45

      רוני, רציתי להגיד את זה אבל פחדתי, אני שמחה שאת אומרת. אני באמת חושבת מאיך שאתם מתארים אותו שהוא היה גאה בבן שלו.

  • chellig חלי גולדנברג  ביום 9 במאי 2011 בשעה 7:49

    .

    אלוף, לא צבאי, אתה.

  • Hadar  ביום 9 במאי 2011 בשעה 7:49

    אח זה כאב.
    תודה ששיתפת.

  • יעל שכנאי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 8:02

    צפריר,
    כתיבה משובחת ומדויקת במינוני ההומור השחור, הציני, החכם. סיפור כואב ואף אחד לא יוכל לעמוד במקומך, לעולם, כבן לאב שכזה. אב שכן היה גיבור, אגב. ואתה? רב-אלוף. לא חייל בלאי.

    חזק ואמץ,

    יעל

  • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 8:44

    יעל, הדר, חלינקה, שי, טליה ואעזקה מטופשת (seriously?) –

    תודה תודה. אתם מאוד נחמדים.

    רוניצ'קה: גם את. אני חושב שאבא שלי היה מאוד מאוד מרוצה ממך. נשיקות.

  • דודו פלמה  ביום 9 במאי 2011 בשעה 9:11

    צפריר, אחלה טקסט רקחת פה. חזק. מאוד.

  • אלירז  ביום 9 במאי 2011 בשעה 9:27

    חודר וכואב.
    המשפט הזה על התפוח והעץ נכתב עליכם, לא?
    תודה צפריר.

    • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:05

      תודה אלירז. על התגובה הזאת ועל כולן בכלל.

      רוני אומרת לי שלא עניתי לאימייל שלך. שערורייה לא מכוונת בעליל. סליחה. חג שמח.

  • השל  ביום 9 במאי 2011 בשעה 9:28

    ריגשת כל כך שמצאתי עצמי מוחה דמעה, תודה.

  • רועי רוטמן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 9:35

    והיום, המילים הן עדיין דורבנות, אבל מסוג קצת אחר.

  • יונתן ברזילע  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:03

    תודה לך על הפוסט. חשבתי שלא יצא לי לבכות ביום הזיכרון. אתה אומר שהיית חייל בלאי כי אין לך איקסים על הנשק, אבל אלו היו מילים של גיבור.

  • גיורא  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:05

    צפריר, בכל יום זכרון יש פרט אחר שנחרט בי ומתווסף למארג הזה שלי. הפרט נטולד משיחה עם קרוב משפחה של הרוג, חבר שלא ראיתי מאז הצבא או תמונה או פרט אחר שנתקלתי בו באחד הביקורים. השנה זה ללא ספק הסיפור הזה שלך.
    אתמול בטקס בבית הנוער שלנו נתלה שלט גדול עם ציטוט מדברי בן גוריון…
    " הם העזו ויכלו ונפלו – תפארת מעשיהם תעמוד להם לעד ושמותיהם הברוכים, יאירו לבאים אחרינו באור הגבורה והנאמנות העזה כמות.."

    ואז נזכרתי בפוסט שלך בפייסבוק אתמול "על כל החרה הזה של יום הזכרון" שדי קומם אותי (ושגם הגבתי עליו), ונזכרתי בכל מי שהכרתי ושנהרג בקרב או באימונים ולא הצלחתי לחבר את האדם הזה עם "תפארת מעשיו".
    בין ההרוגים שלי היו אנשים מכל ההסוגים, אנשים מצחיקים, מורעלים, חברים טובים ובעיקר אנשים צעירים חדורי רצון לרצות את המפקד ולצאת גברים מול החברה… או מפקדים שלא היו מסוגלים להראות חולשה מול המפקדים והחיילים שלהם.
    אף אחד לא קם מאחרי מחסה בטוח אל מול צלפים סוריים בצפון לבנון בשביל "להגן על המולדת". בסוף… כל מי שקם עשה זאת כי הוא מתבייש מעצמו מחבריו להיות זה שלא קם. בקיצור, למעט אותם לוחמים מפוארים שבאמת הגנו על "הבית" בקרבות 48 או 73, רוב חללי צה"ל שמתו בקרב – מתו מבושה. השאר היו סתם חסרי מזל.

    תודה.

  • אורי סבח  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:07

    תודה. גם על הפוסט של אתמול

  • תמר לוין  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:13

    פוסט מדויק, חכם ומרגש.
    תודה

  • מורן גבעון  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:24

    פוסט שבא לי ישר לפנים.
    זוית אחרת, שונה, חתרנית, אחרת, וכל כך נכונה, פשוטה, כואבת.
    תודה.

    • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:40

      זה מרגש לקבל ממך תגובה, את יודעת. מאוד מאוד. כאילו הילדות שלי מקבלת איזה תוקף מציאותי פתאום. תודה מורן.

  • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:45

    ועוד פעם תודה: לדודו, השל, לרועי יקירי, ליונתן, לאורי ולגיורא על התגובה היפה שלך.

    דיברתי עם אחותי קצת לפני שכתבתי את הפוסט הזה. ניסיתי לגעת דווקא במשותף לי ולאבא שלי ולחיבור ההוא שלנו ליגון הלאומי. ומעניין, כי הרגשתי שבכלל לא הצלחתי לעשות את זה. אז כל התגובות האלה מלמדות אותי שכרגיל, הדברים שאני רואה בניירות שלי הם אחרים לגמרי ממה שאנשים אחרים רואים. וזה משמח ומבהיל ומרגש.

  • יוקה  ביום 9 במאי 2011 בשעה 10:48

    איך אתה שובר לי בכל פעם מחדש את הלב עם הטקסטים שלך.
    מזל שיש לי את ההזדמנות לראות לך את הלבן של העיניים לעיתים מספיק קרובות כדי לאחות אותו.
    אוהבתך, חבר שלי.
    ונשיקות עם לתומר ורוני.

  • אלעד יצחקיאן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 11:35

    כתיבה מצוינת, סיפור מדהים ומזעזע כאחד.

  • שרה  ביום 9 במאי 2011 בשעה 12:10

    לצפריר האמיץ – עשית משהו בחשיפה הזו שאולי ידרבן אותנו (האמהות – האבות – הבנים והנכדים והחברים של קורבנות ה"מלחמה" לשלום. ) לעשות מעשה. בעלי עלה בספינת מעפילים ובמלחמת השחרור לחם ושכל חברים כמוהו (גח"לציקים) ואיבד חצי רגל כשעלה על מוקש בקבוץ ספר ( כוחותינו על כוחותינו – פעולות איבה קוראים לזה.)בני יבדל"א לוחם גבעתי לחם בין עזה ללבנון – שם איבד עין במוצב כאוכבה ושוב – כוחותינו נגד כוחותינו.. ואנחנו יושבים ומקטרים בשיא הנוחיות מול מסכינו – עד מתי ?

  • סיון  ביום 9 במאי 2011 בשעה 12:35

    אין מילים. רק דמעות

  • ליאור  ביום 9 במאי 2011 בשעה 12:57

    מרגש. לא מסכים עם המסקנה "חייל בלאי" כי "הרי רק הטובים הולכים". יש גם טובים שנשארו לספר לאחרים

  • mira  ביום 9 במאי 2011 בשעה 13:15

    כתוב הכי קולע, מדויק, עמוק, מזעזע/מתהתה, מרגש, מרומם [כן, מפליא !?]….. ואולי התחברתי כה חזק בשל הציניות המקאברית באופן מסוים

  • אריה חכים  ביום 9 במאי 2011 בשעה 13:30

    עצוב וכואב. קשה לראות איך האבא שלך מתרסק לך מול העיניים והופך לחלל לאט לאט, בשלושה תשלומים

  • לושי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 14:15

    ריגשת אותי עד דמעות, חנקת את גרוני עם התאור על הקשר בינך ובין אבא… ופתאום הבנתי יותר את הסטטוסים הציניים שלך על היום הכבד הזה…
    תודה ששיתפת – אתה גדול בעיני.

  • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 14:32

    לושי, אריה, מירה, ליאור, סיון: תודה על הפרגון. אתם מאוד נחמדים.

    שרה, שיהיה בריא הילד (אם הוא נפצע בכווכבה אז זה ילד אם קידומת 3 או 4, אבל ילד זה ילד), ותודה על כל הפרגון.

  • גל חן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 14:43

    אני מכורה למילים שלך – וליכולת המדהימה שלך לספר בדיחה מקאברית לחלוטין ובאותה נשימה לכתוב מתוך רגש אמיתי. נדיר לראות סרקזם שאינו ציני. אתה נהדר. באמת.
    שלך,
    המעריצה מספר 1 🙂

  • אלירז  ביום 9 במאי 2011 בשעה 14:55

    שני הפוסטים שלך, צפריר, יחד עם כל התגובות, איפשרו לי השנה לחוות ולחשוב אחרת את יום הזכרון. החוויה די מבלבלת, יש להודות, והבלבול מתעצם בעקבות הטקס בבית הספר של הילדים. מצד אחד, הצוות החינוכי ניסה להתחמק מהקלישאות הנבובות. מצד שני , לא כל כך הצליח. קידוש השם, השיר הזה של אייל גולן, תמונות של חיילים ומטוסים על רקע שמיים תכולים מתנופפים, הדגשת נפילתם של הגיבורים שהסתערו על רימון ולא של אלה ש"סתם" נהרגו. מצד שלישי, דברים נפלאים של מנהלת בית הספר שהדגישה את מסר ההקשבה, הקבלה והחתירה לטוב כסיבה המרכזית להיותנו ראויים לקורבנות הרבים.
    טוב, לפחות השנה לא היתה המחזה של "בלדה לחובש" (כן כן) כמו בשנים עברו.

  • גילי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:00

    איני יודעת איך לכתוב ולא לחזור על דיבריהם של אחרים.ריגשת אותי עד מאוד.כתיבתך חדה ומפעמת.מצבים מיוחדים בונים רבדים נוספים בנפשו של אדם.תודה על שהכנסת אותנו לעומק הזה שלך.

  • יואב בירנברג  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:04

    שלום צפריר. עבדתי עם אביך בעיתון "חדשות" ומאוד חיבבתי אותו. קראתי את אשר כתבת ולבי נקרע. אתה כותב מחונן ומרגש בכנותו הפוצעת. חיבוק

  • שולי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:11

    כל כך נוגע.

  • לין  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:16

    צפריר, אני מכורה למילה הכתובה ואתה כותב "מילים" בחסד.. כל כך חכם וכל כך שנון. גם אני יתומה ובהחלט מזדהה עם כל שכתבת. קראתי את הפוסט כמה פעמים.. גם אני ליוויתי את אבי כמה שנים בבית החולים עד שנפטר מנכותו. המילים שלך חוררו שוב את ליבי וקדחו את מוחי והזכירו המון שיחות וארועים קטנים שנשכחו ובזכותך המטען הרגשי אצלי כל כך מתטלטל. הפוסט שקדם ל"אבא ובן" כל כך נכון.. כל כך מסכימה עם כל מילה שכתבת והיה מבריק מצדך להוציא אותו קודם. כבר אמרתי שאתה כותב נפלא?

  • ז'אנט  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:35

    צפריר, נקרעתי! וזה לא צחוק.
    המילים שבחרת, התיאורים של אבלות משותפת. רגשות הבושה שלו על שניצל, הדימוי שלך ש"הפחות טובים" שורדים, (אמנם כך אומרים, אך הרשה לי לחלוק עליך!). שניכם טועים. הלב שלי בכה כשקראתי ועיני עדיין דומעות בעודי מגיבה. אתה מדהים. איש טוב, אדם נהדר ובן למופת. והוא, אביך, למרות שהלך עדיין חי בזיכרון ובערכים שהותיר בך.
    כתיבתך מרגשת, מעציבה ומלווה בכאב חודרני.

    אני מאמינה שנתת ביטוי לכאבם של בנים יתומים, נשים ואמהות אבלות, שאינם מסוגלים או יודעים להתבטא טוב כמוך.

    שולחת לך חיבוק ניחומים.

  • ליהיא  ביום 9 במאי 2011 בשעה 16:57

    אין מילים. חיבוק.

  • גורית  ביום 9 במאי 2011 בשעה 17:09

    לא תדע למה – אבל עזרת לי, צרבת לי בתודעה את ההתיחסות שלך לאבא דיממת בלי דם ובלי דמעה במן שלווה מרפרפת אבל כל מילה הותירה נתיב אחריה כאילו חצבת במילים . אנחנו חברים בפייס, ועכשיו אני מרגישה את נקודת המוצא שלך בצורה בהירה יותר . לא רק שכל וציניות אלא משהו עמוק יותר שתובע את החריצים בנשמה.

  • מיקי גוריון  ביום 9 במאי 2011 בשעה 17:13

    אמרו את זה קודם לפני בעצם אמרו הכל. אני מנסה לחפש, לגרד מילה נכונה או נוגעת.אתה סכין מתוק. זהו. סכין חד ומתוק ומוכשר.
    וכשאתה חותך זה כואב. אבל בין לבין יש שם דבש שאוהב.תודה

  • דוד שליט  ביום 9 במאי 2011 בשעה 18:54

    תודה. כל פעם שאתה ואחותך כותבים על אביכם, אני מתרגש מחדש, וחוזר ונזכר בו גם ברגעים קטנים מעבודה בחדשות והארץ. כתבתי בזמנו לרוני שעבר די זמן כדי לאסוף מכרים וקולגות לערב מפגש ולא רק להעביר פוסטים ותגובות ברשת.

    • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:22

      תודה דוד. תמיד נעים לשמוע מאנשים שהכירו אותו. אולי פעם באמת נעשה מפגש כזה.

  • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:25

    ועוד פעם תודה על התגובות החמות לגל-גל, גילי, שולי, לין, ז'אנט, ליהיא, גורית ומיקיץ סליחה שאני לא עונה לכל אחד בנפרד. אתם מאוד מרגשים אותי.

  • אלי  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:40

    חבל שזאת דרכך לתאר את אבא שלך ביום כזה. אולי אני לא מבין את הציניות והכתיבה האינטיליגנטית והגבוהה שלך זה נראה לי לא מכבד את זכרו ואת זכרם של אלה שאינם

  • מתן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:42

    זה אמנם הבלוג שלך חביבי.
    אבל, שאתה ממהר עם האצבעות על המקלדת, לצד האנשים שמתרגשים מכל מילה שלך, ישנם כאלה שנפגעים, כאלה ש"השחור מידי" היה דווקא מלא בצבע וחיים, וצבע את החיים שלהם, עד שהגורל החליט לצבוע להם אותו בשחור, וזה השחור היחידי שיש כאן. קצת אמפטיה לא תזיק בטרם מחול הציניות אט על הכפתורים של המקלדת שלך.

    • tsoof  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:51

      מתן: נכון. התגובה המיידית שלי היתה למחוק את הצבע שלי אלי מהפוסט. ואז קראתי את השורה המופלאה "הסר את מה שכתבת וזה לא הייתה בקשה", ששיעשעה אותי לגמרי, וגם גרמה לי להשאיר את עניין הצבע.

      אחרי התגובה שלך מחקתי את הצבע, כי היא עניינית, ובאמת גורמת לתהות האם ההורים של אלי היו נעלבים. ההתייחסות לצבע שלי אלי, בעיני, היא מאוד רלוונטית. אם זה לא ברור, היכרתי אותו מספיק טוב כדי לכתוב את זה, כאבתי ואני כואב את מותו לא פחות משום בריון בסביבה. וכן, גם את הדרך שבה הוא נפל.

      ומההיכרות הקצרה שלי איתו, הוא, להבדיל מאי אלו אידיוטים, דווקא היה צוחק.

      • אלינוריגבי  ביום 10 במאי 2011 בשעה 10:34

        צפריר, אני לא יודעת אם הוא היה צוחק או לא. אבל אין לי ספק שאם הוא היה קורא את מה שכתבת, הוא היה מחייך בגאווה.

  • מתן  ביום 9 במאי 2011 בשעה 22:57

    רב תודות

  • tsoof  ביום 10 במאי 2011 בשעה 1:06

    הבהרה: "הבחור השחור" שמוזכר בפוסט שלי הוא אלי איישה, שלמד אתי בכיתה ט' ונהרג ב-1992. כתבתי עליו בכוונה מלאה, מתוך ידיעה מי שהכיר אותו ואת הסיפור שלו יזהה אותו בפוסט הזה. בפוסט המקורי שלי כתבתי שהוא היה "שחור מדי", ופגעתי בחבריו ובמשפחתו, בלי כוונה, כמובן. אלי היה בחור מיוחד, ואני זוכר אותו בחיוך ובצער. אני שוב מתנצל בפני מי שנפגע. הכוונה היתה להזכיר ולזכור אותו, ולא שום דבר אחר.

  • עדי אישה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 1:18

    צפריר.
    קראתי, כאבתי, בכיתי, כעסתי. כל כך וחזק. כבר שנים שאני כותבת לאחי, אחי שליבי צר מלהכיל את חסרונו. למדתי כתיבה כדי לתרץ את הרצון שלי לכתוב, שש שנים, ביבליותרפיה, ספרות, אבדן תיזה על איכויותיה התרפויטויות של כתיבה אחרי אבדו ומעולם לא הצלחתי לכאוב דרך מלים כמו הערב. אני שמחה שכעת אני יכולה להגיב לך, רגועה יותר.
    המלים שלך השתיים האלה שדרכן תארת את אחי הצליחו לפתוח את ברז הדמעות שהתקשה להפתח ביומיים האלו. הרצון שלי לגונן עליו ואולי במידה מסוימת על אביך מהמלים החדות שיבשו עליי את דעתי. כמי שכותבת אני חושבת שאתה גאון ספרותי. כאחותו של אלי חשבתי אחרת. כעת אני שמחה שאתה מרגש אותי בדברייך על אחי. בעיקר בערב זה שעבורי הוא כולו זכרון.

  • חגית אישה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 1:37

    אני כמו עדי.

  • tsoof  ביום 10 במאי 2011 בשעה 1:42

    עדי,

    דעתך לא השתבשה. נעלבת ותבעת את עלבונך. לאח שכול מותר להיעלב אם הוא חושב שמעליבים את כל מה שקדוש לו. איזה אדם לא היה נעלב?

    לכתיבה יש כוח תרפויטי, אבל למילה כתובה יש גם כוח הרס ופגיעה מעורר חלחלה. אני זוכר שמצאתי פעם מילה רעה על אבי. כל הגוף צעק לי מבפנים ותבע להשיב על העלבון ההוא. אני כל כך מצטער שחווית את זה כאן בגלל חוסר רגישות שלי.

    תודה לך על כל המילים החמות. כתבתי לאחותך שאח שלך היה מאור חזק מספיק כדי להאיר הרבה דרכים שהצטלבו עמו. אני שמח על ההזדמנות הזאת שנקרתה לי להגיד את זה למשפחה שלו.

    חג שמח ורק אושר.

  • עדי אישה  ביום 10 במאי 2011 בשעה 1:54

    חג שמח. ותודה.

  • tamarmishmar  ביום 10 במאי 2011 בשעה 10:33

    צפריר, כתבת יפה ומרגש, באהבה ובחמלה.זוכרת את אביך, כתב רגיש ואדם יקר, ובזיכרוני אף ג'ינג'י מלא חיים, מעל המשמר. כמה עצוב ומטלטל היה לשמוע על מותו. ובוודאי הוא היה גאה בכתיבה הדקה הזאת שלך.

  • טל  ביום 10 במאי 2011 בשעה 10:44

    תודה
    אין מילים. יש דמעות.

  • אביטל פלד  ביום 10 במאי 2011 בשעה 11:56

    צפריר
    תודה. כתוב מרגש, עצוב ומצחיק גם יחד. כמו החיים.
    אתה מפליא לשלב את המארג הזה של מכלול התחושות.
    הוספת לי עוד נדבך על הרבדים השונים שמתווספים לי בכל יום זיכרון.
    כואבת את כאבך, צוחקת את צחוקך.
    אביטל

  • tsoof  ביום 10 במאי 2011 בשעה 19:41

    תודה רבה לכל מי שהגיב ולא עניתי לו באופן אישי. התגובות האלה משמחות ועושות חשק לכתוב.

  • מיכל שומר  ביום 10 במאי 2011 בשעה 22:29

    אוי צוף יקר, איך אתה שובר לי את הלב כל פעם מחדש עם הטקסטים האלה שלך. אני זוכרת את היום הנורא ההוא, ואת הציניות שגידלת בעקבותיו – שעכשיו קצת מתפוגגת, נדמה לי. וזה טוב. חיבוק חזק ממני.

    • tsoof  ביום 10 במאי 2011 בשעה 23:11

      תודה מיכלינקה. אני חושש שחוש ההומור האידיוטי היה שם מאז ומתמיד.

  • אודי  ביום 10 במאי 2011 בשעה 22:42

    תודה לך.

  • אילן שיינפלד  ביום 11 במאי 2011 בשעה 0:22

    תודה, צפריר.

  • אייל גרוס  ביום 11 במאי 2011 בשעה 9:32

    כתוב חזק וטוב ונוגע כל כך. ונזכרתי בימי נוער רצ…

  • ורד  ביום 14 במאי 2011 בשעה 6:51

    אני רוצה לחבק אותך

  • גלי  ביום 18 במאי 2011 בשעה 10:20

    צפריר, זו פעם ראשונה שאני קוראת את שאתה כותב .נמשכתי לכל אות אצלך כמו לדביקון שהצמיד והראה את החיבור הקרוב שלך לעצמך ,לאביך, לכאבי הארץ הזאת…להיותנו חלק(כואב,מתבטא,ממשיך..) ממה שנגדע .

  • tsoof  ביום 23 באפריל 2012 בשעה 9:51

    Reblogged this on גומרים הולכים and commented:

    והנה פוסט שכתבתי בשנה שעברה. החלפתי את השירים. חוץ מזה לא שיניתי דבר.

  • דפי אנגל  ביום 8 באוקטובר 2017 בשעה 9:01

    מרגש ומציף.
    כתוב בצורה מופלאה,
    חבל שזה מבוסס על סיפור אמיתי…😢
    שולחת לך חיבוק גדול והרבה כוח.
    אני בטוחה שאבא שלך גאה בך.

  • talorishula  ביום 11 באוקטובר 2017 בשעה 20:53

    אין הרבה נכי צה"ל קטועי שתי רגליים. אחד מהם הוא אבא שלי.
    הגעתי לרשומה הזאת דרך הפוסט בפייסבוק של אורי ווינטר. התחלתי לקרוא את מה שכתבת והופתעתי שכתבת שאבא שלך קטוע שתי רגליים והופתעתי מהדימיון בסיפור על הטיפול בפציעה.
    אני את אבא שלי מכירה בלי רגליים, זה העלה בי מלא שאלות לגבייך ואיך השינוי באבא שלך השפיע עלייך.

    ישבנו היום בשולחן החג ואיכשהו השיחה התגלגלה לתפרים ולפציעה של אבא שלי.
    ואז נזכרתי בסיפור של אורי ובמה שכתבת פה.
    לא זכרתי איך קוראים לך אבל סיפרתי את הסיפור ואמא שלי ישר שאלה אם אתם מעומר ואז אמרה את שם משפחתך ונזכרתי.
    שיערתי לעצמי שהם יכירו, אין הרבה קטועי שתי רגליים. מסתבר שהם היו יחד בתל השומר.

טרקבאקים

  • […] מה ששבר אותי, בסופו של דבר, היה הפוסט "יום הזיכרון ליום הזיכרון" של צפריר בשן בבלוגו "גומרים הולכים". אולי זוהי הלשון הבוטה שבה בחר לנקוט, או שמא הדיסוננס הקשה בין מי שמנסה להתנער מן האתוס הציוני (והרי יום הזכרון זהו "חגה הגדול של התעמולה הישראלית", כדבריו) לבין מי שפותח את דבריו בכך שהוא יתום צה"ל. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: