פרוטזות

כשיוני מתגנב לו לרווח שבין העור לחולצה, אני שב ונזכר באבא. הרבה חודשים יש לו, לאבא שלי, אבל יוני, חודש הולדתו השני, הוא אולי המובהק ביותר. יוני ואוקטובר. אבל ימיו של אוקטובר בו יבואו. כעת, להווה.

ההווה שהיה פה רק כרגע ועדיין מטיל מעט צל הווה לפני שיהיה לאפר עבר, לקח אותי ואת יוצאי חלצי לככר רבין, ללטף מעט ספרים בעינינו. אין לך חגים נהדרים מחג הספר הזה! ללכת מעדנות בין הדוכנים, לשטוף בעיניים רעבות עטיפות מכשפות עין, ללחוץ יד מיובלת לספרים שכבר קראת מכבר ולהחליף מבטים יודעי דבר עם הקוראים המקצועיים האחרים ואנשי הדוכנים. להריח את הדפוס המתקתק וללטף כריכה דקיקת מותן. הו! חג הספר!

על מי אני עובד? אין לך ימים נוראים מחגי הספר האלה, עם שלושה קצרי רוח, קלי רגל וחסרי שמץ מצפון, מצווחים על רעב ועל קרטיב ועל ספר ועל פאזל. רגע ישנם ורגע מתאדים אל האין, מותירים אותך מוקף סרטים מהגהינום, עד שהם שבים אחרי דקות חרדה ארוכות, נושאים בידיהם הפעוטות את מה שנותר מנעוריך ומשלוות הנפש שלך – ושואלים מתי מגיעים כבר.

ועוד אני נאבק בכל היגון ההורי הזה על 80 אחוזי לחותו, לפתע ניבטת אלי תזכורת, הישר מתערוכת המעצבים שבלב הככר. ניבטת ומחייכת, נמתחת ורוקעת: רגל. מלוא הרגל רב פאר, מירך, דרך ברך, עדי שוק ועקב וכף רגל. ארוכה, שותקת, מנותקת.

האם אי פעם היתה תלויה פרוטזה על אחד מקירות ביתו? ודאי היתה, שהרי זכרונות אינם נטפלים כך סתם אל כתליהם של בתים שננטשו. מישהו תלה את הזיכרון הזה שם, כדי שייזכר בחיוך חמוץ מתוק.

ואיך מוצאת עצמה אותה רגל ביונית על קיר? התשובה קלה היא. 17 שנה חלפו מהכנתו של זוג הפרוטזות הראשון של גבי ועד הכנת הזוג האחרון. משמע, הראשונה היתה פרוטזת בננה של מוטורולה, בעוד האחרונה פרוטזת אייפון 5. נאס"א היא האמונה על רבים מהחומרים שבאים אצל הרגליים החלופיות הללו, וכך, כל ארבע שנים, כשמחליפים פרוטזות, עוברים לדורות הבאים, ונועלים על גדם את הדרעק החדש שהביאה אפולו ממאדים, או את החומרים החדשים שסוננו משאריות חייזרים שנחתו במדבר של יוטה.

וכך נותרות עמנו כל אותן פרוטזות של פעם. זכרונות עגומים של עבר מפואר ופרימיטיבי. פרוטזות של ציונות ומאבק, של מרד בגטו, של סכין בין השיניים, של סלע קיומנו. נותרות איתנו כל רגלי העבר האלה שנשאו אותו עד להווה ההוא של סוף שנות התשעים, כתלים מערביים של קדושה גפית, נותרות ולועגות לאחיותיהן הסינטתיות, המבריקות, הקפיציות והמהודרות, אלה שנשאו אותו עד שלא רצה עוד.

והוא? הוא נועל את פרוטזותיו – מכסים לסירי גדמיו – ומלהטט בהן. פעם הוא מבקש פרוטזה גבוהה יותר ופעם מהירה יותר. פעם יציבה יותר ופעם אירודינמית, לא עלינו. ואכן, הולך הוא ומשתנה עם גפיו הסינטתיות: פעם נמוך ופעם גבוה, פעם מהיר ופעם איטי, פעם יציב ופעם אקסטרים. ורק בלילה בלילה, כשפושט הוא את כל הטכנולוגיה הביונית הזו, נותר האיש השווה מיליונים נכה ועגום. ליצן עצוב וקצר.

אחרי דקות ארוכות של חיפושים בהולים, הטלפון שלי מצלצל. אחותי הטובה שוב מצאה את הילד שלי. הילד השב והנעלם. ואני מרחיב את צעדי ושב אל אסופת ששת הילדים שלה ושלי, ומחבק אותו חיבוק קצר וכועס, ולא מסתכל יותר על הרגל הבודדה ששוכבת שם, כמו תלויה ממעל, ונואמת את נאום העבר המפואר של כל הפרוטזות הזקנות שאיש אינו לובש עוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: