אבא ובן – יומולדת

ב-28 ביוני יש לי יופי של סיפור לספר למחרת בבית הספר. קצת יותר מדי קצוות פתוחים בשביל סיפור פשוט וחלק, אבל איך שלא הופכים את זה: אחלה סיפור.

אבל יש בעיה אחת שלא אצליח לפתור: אני כבר לא חוזר לבית הספר השנה. יש עוד יומיים של לימודים, אבל אין מי שידאג לילדים בבית, אז הם לא הולכים לבית הספר. הגדולה נשארת בבית החולים עם אמא, ליד הדלת של טיפול נמרץ. הקטנים, שזה אני ואחי, נוסעים לקיבוץ. "שהקיבוץ ודודה איה וסבתא ישגיחו עליהם".

בדרך לקיבוץ, לפיכך, אני מתחקר את דודה איה, כדי לסגור את הקצוות הפתוחים של הסיפור שלא אספר מחר בבית הספר:

"הוא עלול למות?" איה שותקת. "ואם הוא לא ימות, עלולים לקצר לו את הרגליים עוד יותר? נגיד, עד התחת?" איה חושבת שלא. "ואיך הוא יסתדר בלי רגליים? מה, הוא יישאר על כסא גלגלים? כן, אומרת איה, וגם ירכיבו לו רגליים תותבות, שכולם קוראים להן פרוטזות. "פרוטזות", אני הופך את המילה החדשה על לשוני. היא עוד תתפוס חזק אצלי בבית.

ויש לי עוד המון שאלות. כאלה שאיה יודעת לענות עליהן וגם כאלה שלא: ואיך נסתדר? איך הוא יילך לעבודה? ואיך הוא ינהג באוטו? הוא ימות? הוא עלול למות? מתי נדע אם הוא ימות? ביני לביני אני מעט מאוכזב שהוא לא נהרג, אבל גם נכה צה"ל זה לא רע. לא חלל, נכון, אבל נכה, בלי רגליים, זה סיפור חזק.

ומה, אני ממשיך, הוא יהיה כמו הקבצנים האלה בתחנה המרכזית? אנחנו נהיה עניים? גם ככה היינו עניים, אבל אף אחד לא העניק לי מעולם את מתנת הידיעה שאני עני. הייתי צריך ללמוד את זה לבד, ואתה מבין שהיית עני רק אחרי שאתה מפסיק להיות. ובכל אופן, רכבת המחשבות שלי לא מתעכבת על עוני: איך הוא יסתובב בבית? ומי יטפל בו? ומי יטפל בנו? והוא לא ייצא יותר לטיולים? ומי יאלף את הכלבים אם אין לו רגליים? ומי יוציא את הזבל?

הרבה שאלות יש לי, והדרך מחיפה לקיבוץ שליד שדרות ארוכה נורא. במיוחד כשאתה עדיין מהקטנים, בקושי בן עשר וחצי. והדרך הזאת אפילו עוד יותר ארוכה כשבראש שלך מתנוססת התמונה של אבא בצבע לבן. לבן של מוות. לבן שאין בו מקום לשום צבע אחר. אבא קצר ולבן שלא מצליח לחייך. שלא יכול אפילו להגיד לך "בן". אבא שעוד לא מת, אבל אולי תיכף כן ימות.

לפני שאני נרדם אני חושב שאם הוא ימות אז הוא היה גיבור, אבל גם אם הוא לא ימות אז אתה צריך להיות די גיבור כדי לאבד ככה שתי רגליים. אבל לשבת ככה בתחנה המרכזית ולקבץ נדבות על כסא גלגלים זה לא גבורה גדולה. ואיך הוא יגיע לתחנה המרכזית? ומה הילדים בבית הספר יגידו אם הם יראו אותו מקבץ נדבות בתחנה המרכזית? הם יבואו אלי ליום הולדת? ואולי בכלל הם לא ירצו יותר לבוא אלי עם כזה אבא מפחיד שאין לו רגליים, אפילו אם הוא לא יקבץ נדבות בבית הספר? מי תהיה מוכנה להיות חברה שלי אם אבא שלי יקבץ נדבות בתחנה המרכזית?

באותו היום בדיוק 21 שנה אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר הלידה. הפעם לאיכילוב. הטראומה של תל השומר עודה חקוקה בנו ובילד שנולד שם לפני שנתיים וחצי. הילד הגדולף שעכשיו, כשאני כותב את זה, הוא כבר בן עשר וחצי. גדול, אבל עדיין אחד מהקטנים.

הפעם אנחנו הולכים ללדת את אחותו. כלומר, היא הולכת ללדת אותה. אני הולך להיות שם.

הדבר הראשון שאני מרגיש בכניסה לחדר הלידה הוא החרדה מהלידה הקודמת ההיא, שארכה 14 שעות ונגמרה במכשירים בחדר הלידה, ואתי מחכה החוץ בנשימה עצורה. אני נזכר ורוצה סיגריה, אבל הדרך החוצה מחדר הלידה ארוכה, אז אני מתאפק. היא רגועה הפעם, ואחרי דקות אחדות שולחת אותי החוצה לעשן. רק כשאני מגיע החוצה, אני מגלה שאין סיגריות.

גם מחוץ לבית החולים אין, אז אני הולך עד אבן גבירול, וכשאני שואף אני מגלה שכבר עברו שעתיים, ואולי כבר נולדה לי בת וגם היא וגם אמא שלה יהרגו אותי. אני תופס מונית בחזרה לאיכילוב, ומגיע כדי למצוא את אשתי סוגרת את הרגליים חזק חזק, שלא תצא התינוקת כשהאבא שלה מעשן בחוץ. ככה זה, אפילו כשהתפקיד שלך הוא רק להיות, לפעמים אתה מתקשה בזה.

ארבע שעות אחרי שנכנסנו לחדר הלידה היא מחליקה החוצה, מהממת ומרוצה. בעוד שלושה ימים תהיה בת שמונה, והיא עדיין מהממת ומרוצה. רוב הזמן.

וגם אני מרוצה רוב הזמן מה-28 ביוני, היום שבו נולדה הילדה האמצעית של הבן האמצעי של האיש שנולד מחדש ב-28 ביוני. ורק חבל לי שהוא לא זכה לשזוף עיניים במהממת שנולדה ביום הנורא והנפלא הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרלוק  On 26 ביוני 2011 at 18:14

    יפהפה, כרגיל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: