משהו מתוק

כשאתה ילד, הכבוד והאהבה שתקבל מהחברים שלך מצויים ביחס הפוך לצורך הגלוי שלך באהבה. ככל שתיראה כמי שמבקש אהבה, כך תקבל במקומה את אחיה שתום העין, הלעג, ועמו זלזול, בוז ודחייה.

אבל מה הילד מבין בכל זה? הילד רק מנסה לשרוד. את היום, את מחר. על מחרתיים הוא לא חושב. איך אקבל אהבה מחר, הוא תוהה בינו לבינו. בעצם, איך לא אקבל מכות. איך לא אקבל לעג ומבטים מתנשאים. אהבה אולי תבוא אחר כך. כרגע אסתפק בלא-שנאה.

הילד מתגנב לחדר הוריו וחוטף את ארנקו התפוח של אביו, שאוהב להיראות קצת עשיר. הוא מונה את השטרות, גובה את עמלתו וטומן אותה בכיס נסתר בילקוט. לאט לאט נרגע לבו הדוהר. את המבט האשם הוא נועץ בספר עד שזה לוקח אותו משם, ומחליף את האשמה בסקרנות ובאושר של האותיות והמילים.

למחרת, בדרך לבית הספר, הוא פוקד את המכולת ומוודא שאין שם מבוגרים מוכרים שיחשדו במעשיו. כשהשטח נקי הוא מבקש עשרה חטיפי שוקולד. עשרה! "בעצם תן לי גם עשרה כאלה", הוא אומר למוכר ברוחב לב. החנווני מכיר אותו. יש בקרים של 20 חטיפי שוקולד ויש בקרים של  שמונה חפיסות שוקולד. יש בקרים של במבה ויש בקרים של ביסלי. החנווני שולח ידיים עייפות מעל כרס משתפלת ומונה את החטיפים ומקנא בילד הדקיק הזה, שיכול לאכול קילו שוקולד ולחזור מחר דקיק כתמיד.

לפני הצלצול הראשון הילד כבר מחלק את החטיפים. אחד לספי ועוד אחד לחברה, שלו, דנה. אחד לזהר ועוד אחד לחברה שלו, יעל. אחד למיקי ואחד לנערתו. אחד לזה ואחד לזו. יש הרבה זוגות בכיתה ה1.

לפעמים יש מי שמבקש ממנו חטיף, והוא תמיד נותן. יש מספיק. די חטיפים לאהבה. אחד לאלון ואחד לחברה שלו, ורד. ועוד אחד לאמיר ואחד לחברה שלו. אחד לחנן. אחד לאבשי. ועוד ועוד.

אבל גם החטיפים לא מגנים עליו ביום שזעמו מתפרץ. הוא כועס ונפגע ומקלל. למחרת, שבים הוא וחטיפיו לכיתה ואל חרם קטן. הוא פונה אליהם והם שותקים. הוא מתבדח והם נועצים בו מבט שקט מלא תוכחה, או מתלחשים ומסתלקים. גבות גבות הם מסתלקים, לא רואים אותו יותר. אולי בעצם באותו יום אין חטיפים? ואולי ילדי ה1 מתגברים על היצר ומשמרים את זעמם במחיר של פינוק מתוק. הוא נועץ בחטיפיו אבל אין להם אלא שתיקה מתוקה עבורו.

בימים הקרובים יתפוגג החרם בזכות ממתקיו. "אחד לך ואחד לחברה שלך". אבל יש מי שממשיך ומחרים. בתחילה עשרה ואחרי יומיים רק שישה ואחרי שבוע שלושה מחרימים בלבד. אלון אחד, עמיר אחד, גיא אחד. טובי בנינו. יפי בלורית ותואר, רהוטים וספורטיביים. בניהם ובני בניהם של פרופסורים ורופאים. מלח הארץ והים האטלנטי.

והחרם נמשך. עוד שבוע ועוד שבוע. עוד חודש ועוד אחד. גם בכיתה וו השלושה לא מדברים איתו יותר. וגם אחר כך, כעבור שנים. לא נותר כל זכר לחברות ביניהם, ונותרו רק אחים לחרם. הם ושתיקתם הצודקת. המוכיחה. המתנשאת. המתריסה. המשפילה. המגמדת. המזכירה שאין הוא אלא מכרסם נדרס. הוא וממתקיו. ואם מתו מאז 100 פעם בייסורים, עוד לא סבלו די.

לו לפחות היו נענים ולוקחים להם חטיף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig חלי גולדנברג  On 9 ביולי 2011 at 9:47

    איך כתבת יפה. אין כאב גדול יותר מכאב החרם בכיתה,
    אולי, אולי, חלילה טפוטפוטפו חרם על הילד שלך.
    זה עלבון כל כך צורב ומרעיל ומזיק שגם בתור אדם מבוגר שאמור להבין ולהכיל ילדים זה קשה לי,
    ואם אני הייתי בכיתה שלך לא הייתי מסכימה,
    ולא בגלל החטיפים, בגללך.

    אוף. הילדות הזאת לפעמים….

    • tsoof  On 9 ביולי 2011 at 22:53

      האפשרות שזה יקרה לילד שלך. האימה!

  • avivamishmari  On 9 ביולי 2011 at 22:50

    צוף, זה קורע. "ואם מתו מאז 100 פעם בייסורים, עוד לא סבלו די". זה בערך פוסט שהתחלתי לכתוב איזה 3-4 פעמים והפסקתי. לא הצלחתי לספר שם כלום מלבד צעקה גולמית.

    • tsoof  On 9 ביולי 2011 at 22:53

      כן, כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי, ורק המשפט הזה סגר לי את הטקסט, למרות שאני לא נקמן גדול בדרך כלל. אבל הילד כנראה היה צריך לומר משהו. תודה מותק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: