ירדנה לא באה

לחלומות יש עיצוב של מגזין. כאילו איזה מעצב בן זונה בא ונכנס לך לראש וצייר את הקווים של האישה הנכונה והבית הנכון והאוטו הנכון. והילדים הנכונים וכל מה שבא עם זה. לאוכל שאתה מתאווה אליו יש טקסטורה ומראה של ז'ורנל או פלייר או חלון ראווה, וריח אין לו, כי איך כל המראות הבוהקים האלה קשורים לריח של הפז'ואדה של הדודה שלך?

אתה חולם על בת זוג. זו שתנעץ את לועה בפיך ותיתן לך לטעום מהתות הוורוד ורוד הזה, בעיניים עצומות, קרועות בתאווה אליה, לקחת ולאסוף אותה אליך ולחדור אליה ולהיטמע בה, לטעום אותה נקבובית נקבובית, בזעם כבוש ובעדינות מלטפת. לגעת לא לגעת ולטלטל את חלומותיה ולבעול בעוצמה גברית שהיא מתאווה אליה, זועקת עוד ועוד וחורצת את גבך וגונחת את שמך, בתענוג, בכאב, בגעגוע.

אבל עם המגע אובד הגעגוע, ואתה נותר רק עם הבשר ותעתועיו ומכאוביו וסיפוקו. עם העיניים האוהבות, המתאוות, הכועסות, המאשימות, המתעבות. וכבר אינך מתגעגע אל מה שיהיה אלא אל מה שהיה, אל מה שתמיד רצית שיהיה.

ובמאוויים האלה לרכוש, ליקר, לחומר, מי בכלל רואה את ערימות הכביסה ואת הכיור העמוס עד גדותיו ואת פח הזבל המסריח שמחכה לבעליו שילווה אותו לסיבוב. והרי המאפרה של שלום חנוך היא כל כולה ציפייה לירדנה ולְמשיח, וירדנה לא באה, ואתה נותר לבד עם הטינופת המצחינה והמתועבת במרכז השולחן. המכונית האדומה מהפוסטרים לובשת בחייך את המראה המאופק של רכב הליסינג הקופסתי, התאום הזה של שכניו מימין ומשמאל.

וכל החיים האלה הם על יד החלומות. חלומות מחורבנים וחסרי טעם על צורה ועל מראה ואף פעם לא על תוכן. חלומות שהכל בהם נוצץ ומבריק ואדיש למציאות. ואפילו אם לרגע נראה לך שהנה הנה, החיים שלך יצאו מסרטון פרסומת בערוץ המסחרי, ההנה הנה הבא מביא אתו את המבט החמוץ הזה, והאכזבה בעיניה, שמתחלפת להשלמה שאתה זה מה שיש, ועם זה ניסע לאילת ונרקוד מקרנה.

ומה אם נזרוק את כל זה לפח ונתחיל מחדש? ומה אז? המכונית האדומה תרקום עור ובוכנות? הדירה היוקרתית תחפון את ישבנך בידה המעוצבת אדריכלית? ובר תפסע לה מעדנות מתוך המסך ותעסה את כתפייך החסונות? ואז? אז מה? הכיור, לא יתמלא? והעיניים האוהבות שלה, הן לא יתרוקנו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יולי  On 11 ביולי 2011 at 7:14

    אוי צפריר. כמה כאב ועלבון והתרסה כלפי החיים האלה. ואני אומרת הפוך: כשיש פח זבל וכיור מלא וכל השאר, לפחות יש שם גם עיניים אוהבות שנמצאות שם ואם הן מאוכזבות, תמיד אפשר שהעינים האוהבות יהיו שלנו. זה די הרבה לפעמים

    • tsoof  On 11 ביולי 2011 at 8:26

      וגם: תמיד אפשר לקוות אל המחר. אולי מחר תבוא עוזרת.
      אבל ברצינות, בדרך כלל גם מחר הכל נראה טיפה פחות גרוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: