תל אביב, 2011

אני מחייך אל נשים יפות, והן מחייכו אלי בפיות מלאים שיניים לבנות, וצוחקות וצוחקות,
עד שטובת לב אחת מעירה שיש לי פטרוזיליה בשיניים.

נערה יפה עוצרת לידי ומספרת לי שאני דומה לדוד שלה, אסי,
שמלמד נגרות במתנ"ס.

הפרופיל שלי במראה מספר על התפריט של ארוחת הצהריים שלי
ועל אלה של אתמול. ושלשום.

אנשים בגילי הם כבר לא צעירים מבטיחים. הם כבר מבוגרים.
ומקיימים.

לפעמים אני קם בבוקר וכל המצברים שלי מלאים, אבל אז ניתק הקשר,
ואני מתעופף בחדר כמו בלון. עד שאני נשכב על הרצפה הקרה בעייפות ומחכה לעוד קצת חמצן.

עם פוטנציאל לא קונים במכולת. וגם לא עם כשרון. ולפעמים, חוש הומור זה לא כל כך מצחיק. זה אפילו קצת עצוב.

אבא שלי הוא האבא הכי מצחיק בעולם, אומרת הילדה האמצעית שלי,
וכשהחברה שלה באה לבקר, היא לוחשת לי בצד:
"אבא, אל תעשה לי בושות".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית פרידלנד  On 14 ביולי 2011 at 19:59

    cheer up tsoof …

  • שלומית לוי  On 15 ביולי 2011 at 14:47

    אין לי מושג מי אתה, פתאום נפלתי עליך. אבל אתה כותב נהדר.
    (אני כאן בשביל להישאר…)

    • tsoof  On 15 ביולי 2011 at 16:35

      תודה רבה שלומית, וברוכה הבאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: