משהו מוזיקלי קטן ודל

קודם כל וידוי קטן: אני לא יודע לכתוב על מוזיקה. המקום הלא ורבלי החמקמק הזה נמלט כל פעם שמתקרבת אליו המקלדת שלי. אני מקיש ומקיש ומקליד, והוא בשלו: פה ופורח חליפות. רגע הינו, רגע אינו. כמו "הנה הנה הנה" של מתי כספי ואהוד מנור. עולה עולה ונמלט ולא שב.

ואחרי הגילוי הנאות הקטן והמצ'וקמק הזה: פוסט.

מקום מרגש, היכל התהילה של הרוקנרול. דווקא קטן ואינטימי ולא איזה יצירה ארכיטקטונית מאז'ורית. אם אני זוכר נכון אפילו יורדים כמה מדרגות מהרחוב בוילג' לכניסה. באותה מידה זה היה יכול להיות פאב או חנות מזון לחיות בית, אבל מרגע שנכנסת פנימה, יש בו משהו מהמקדש. שורר שם שקט מוזיאוני מופתי, ורק האוזניות שנותנים לך בכניסה מפרות אותו מדי פעם באיזה השתוללות פיט בונית או גיטרה הנדריקסית או צרחה לנונית.

לא יודע איך זה קרה, אבל זאת המוזיקה שגדלתי עליה. סיימון וגרפונקל והביטלס וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש (!) וקנזס: שילוב מוזר ומטריד של קלאסי ושל מזדמן, של חול ושל קודש, של יהלומים ושל חרא, של אבבא ושל בוב דילן, של לד זפלין ושל ניק קרשו, של הבי ג'יז ושל פרינס.

אז כשאני נכנס למקום כזה, הוא מזיז בי משהו ראשוני. ואפילו שאתה כבר גדול וציני ומתוחכם ורואה שזה בסך הכל עוד מפעל אמריקאי מסחרי מהוקצע, אתה מוחה דמעה ומסנן "שימותו האמריקאים האלה. זה לא חוקי לעשות מפעל אמריקאי מסחרי ומהוקצע מרגש כל כך".

הייתי שם לפני שנתיים. היתה שם תערוכה של ג'ון לנון, עם תווים שלו ואיורים שלו ומילים שלו ותמונות שלו וקליפים שלו וז'אקט שלו וגיטרה ופסנתר. ובכל פינה שהתיישבת בחדר הזה, התנגן שיר אחר. ההתרגשות מהטכנולוגיה כמעט מבלבלת במקומות כאלה, אבל המוזיקה מרגשת יותר. והפסנתר! פסנתר בשר ועץ. של לנון! הו!

אבל עם כל האהבה הראשונית והנצחית שלי ללנון, רוק אנד רול זה בשבילי זה מישהו אחר. ובכלל, האהבה הכי הכי גדולה שלי היא כבר לא הביטלס. בוגד בוגדני שאני.

כי מתישהו בדרך עזבתי את אנגליה ועברתי לאמריקה. כמו לנון. והביטלס והסטונז ולד זפלין התבלבלו לי בתוך פול סיימון וג'ניס ג'ופלין ודילן ודון מקלין, ואחר כך גם פרל ג'אם וכל יתר הסיאטל ההם של הניינטיז. וכשנפגשתי בפעם השלישית או  הרביעית בחיי בספרינגסטין, הוא ארז לי את כל אהבתי הישנה לרוק אמריקאי לתוך משהו חדש ויוקד. כמו נישואים שניים. שניים ואחרונים למדי.

אז כשנכנסתי לחדר של ברוס ספרינגסטין שם ברוק אנד רול הול אוף פיים בניו יורק, במקום שאינו כאן, ושבו ספרינגסטין הוא איקונה מהרמה של דילן וג'ון לנון, הלב שלי יצא לפרפור חדרים מאושר. ירדתי ברמפה מתונה, ולפני שראיתי את הפריט הכי גדול במוזיאון, השברולט הישנה שלו, ששימשה אותו באצע שנות השבעים, התחילו להתנגן המפוחית והפסנתר של Thunder Road.

והצלילים האלה לוקחים אותי כל פעם בחזרה הביתה. לבית הרחב הידיים ולאופקים הרחוקים הרחוקים של ניו ג'רזי ושל נברסקה ושל ויומינג ושל ניו מקסיקו. הצלילים החרישיים האלה שמקדימים את דלת ההזזה הנטרקת שבתחילת השיר, שלוקחים אותי לבית הדמיוני שלי, שמעולם לא היה שלי, ומחזירים אותי לילדות הדמיונית החליפית, שספרינגסטין הוא הבורא שלה. למקום שבו הארץ גדולה והאפשרויות מוגבלות, למקום שבו חלומות מתנפצים ושבים ונחלמים. למקום שהוא לימבו רחב ידיים וכואב ויפהפה של החמצות ושל אהבות אבודות, של מכוניות מתקלפות ושל צירים חלודים. מקום שהוא הנרניה הבוגרת והעצובה שלי. רק שלי.

אז יום הולדת שמח, מיסטר ספרינגסטין. מעטים הביאו לי כל כך הרבה אור לחיים האלה. תודה, ורק תישאר כאן עוד הרבה הרבה זמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלירז  On 23 בספטמבר 2011 at 23:02

    אז זהו, שמסתבר שאתה כן יודע.

    והנה הבוס מדבר על שורשי הרוק האמריקני, כפרולוג לביצוע מחוספס ומצמרר לרוחו של טום ג'ואד. (ומדהים כמה המשפט האחרון, לפני השיר, רלוונטי לכאן ועכשיו.)

    • tsoof  On 24 בספטמבר 2011 at 20:48

      כן. מאוד ספרינגסטיני…

  • אסף ברקת  On 17 ביולי 2013 at 11:07

    קורא עכשיו את כל הפוסטים שלך על ברוס שגיליתי אותם רק עכשיו. איזה יופי. וכ"כ מזדהה עם הסיום היפהפה של הפוסט הנוכחי – "הצלילים האלה לוקחים אותי כל פעם בחזרה הביתה. לבית הרחב הידיים ולאופקים הרחוקים הרחוקים של ניו ג'רזי ושל נברסקה ושל ויומינג ושל ניו מקסיקו. הצלילים החרישיים האלה שמקדימים את דלת ההזזה הנטרקת שבתחילת השיר, שלוקחים אותי לבית הדמיוני שלי, שמעולם לא היה שלי, ומחזירים אותי לילדות הדמיונית החליפית, שספרינגטין הוא הבורא שלה. למקום שבו הארץ גדולה והאפשרויות מוגבלות, למקום שבו חלומות מתנפצים ושבים ונחלמים. למקום שהוא לימבו רחב ידיים וכואב ויפהפה של החמצות ושל אהבות אבודות, של מכוניות מתקלפות ושל צירים חלודים. מקום שהוא הנרניה הבוגרת והעצובה שלי. רק שלי."
    כן, הגעגוע העצוב האינסופי הזה שבפרלוד הפסנתר והמפוחית של Thunder Road… לנעורים שאף פעם לא באמת היו שלנו. או אולי כן, כי אולי כבר כילדים כמסנו עמוק בתוכנו אלטרנטיבה דמיונית, שהייתה ועודנה לגמרי אמיתית ולגמרי שלנו אבל כ"כ פנימית, חמקמקה ונסתרת ואפילו היום, במיוחד היום, אנחנו עוד צריכים לפלס לעברה איכשהו את דרכנו כמו נוודים כדי להגיע אליה בסוף. והמרחבים האמריקאים הרחוקים והמפוחית המתגעגעת רק מסמלים/מזכירים לנו אותה.
    ממש אוהב את הכתיבה שלך. ודרך אגב – מקווה שזה בסדר להזכיר את זה כאן, ליד ספרינגסטין, והנעורים המוחמצים – אבל, לדעתי אני גם זוכר אותך מהשירות הצבאי המוקדם בכיתה ט' (הייתי שם איזה חודשיים-שלושה ופרשתי, אין שום סיכוי שתזכור אותי) – השם פתאום התחבר לתמונה והזיכרון הבזיק בי – נכון שאני לא טועה וזה אתה? 🙂 אני זוכר נער אינטליגנטי וחכם ונדמה לי גם שאני זוכר אותנו משחקים כדורסל. אלא אם זה היה רק צפריר אחר שסתם מאוד דומה לך.
    עוד שני דברים: במיוחד אהבתי את התרגום שלך לשיר רוחו של טום ג'ואד פשוט כי אני מת על השיר הזה באופן מיוחד (הוא ויאנגסטאון הכי יפים באלבום בעיניי); וראיתי שבפוסט אחר אתה (כמו רבים) מתרגם את השם Born to Run ל-"נולד לרוץ", ובכן, לי די ברור שהתרגום הנכון הוא "נולד לברוח" 🙂

  • tsoof  On 17 ביולי 2013 at 12:53

    באמת, היית בפנימייה?

    (ולגבי התרגום שלך, נכון. אני מסכים.)

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 ביולי 2013 at 13:25

      באמת 🙂
      כאמור, עברתי שם לרגע…

  • tsoof  On 17 ביולי 2013 at 16:29

    איזה עולם קטן.

  • tsoof  On 17 ביולי 2013 at 17:02

    קראתי את זה פעם. אלוהים נתן תפוחים לאנשים בלי שיניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: