מכתב מאבא

כשאתה בן 35 נגמרות לך הרגליים, בני, החיים לפתע ארוכים יותר, והכל. אבל ממש הכל, הופך לטקס. נגיד, כשאתה מתעורר באמצע וצריך ללכת לשירותים, אתה לא יכול ללכת, שהרי הרגליים נגמרו. אז אתה שומר את השלפוחית ככה קרוב קרוב אצלך ומתאפק, אבל אתה יודע איך זה, התעוררת ואתה צריך להשתין. השינה כבר לא תשוב.

אז אתה מסובב יד ועוד יד ומתהפך, ובכזו התהפכות מתאפקת אתה מוצא את עצמך על ידיים וברכיים, ושולח יד ארוכה ומושך אליך את העגלה, זו שאנשים רגילים קוראים לה "כסא גלגלים", ומניח על צידי העגלה את אותה יד ואז עוד יד, ומניף את עצמך על הידיים ומסתובב, עוד פעם, מתנשף, על התחת, והנה אתה יושב!

וכעת אתה מתגלגל לאיטך אל דלת החדר, והולם מעט במשקוף השרוט ובגב היד קלופת העור, מאינספור מלחמות עם משקופים – ואתה מחוץ לחדר. הידד. אין עוד הרבה לעשות. עכשיו יש רק להתקוטט עם עוד דלת ועוד משקוף, ועוד חבטה קטנה אחת בגב היד המיובלת ורבע סיבוב של העגלה, ואתה מול האסלה.

והשלפוחית, הו, זו שתמיד קטנה מדי יימח שמה, היא מחכה ומחכה ודוחקת ומצעקת, אז לא נותר לך אלא להפשיל את התחתונים, ככה, בעודך יושב על העגלה, והנה אתם שניים: אדם קצר ושפול תחתונים, יגע, מיוזע ומתנשף – ומולו אסלה.  ועכשיו: לכוון ולהשתין, באיזו קונקרטיות מיושבת.

(אם אתה רוצה להשתין – תשתין, אל תדבר!)

אבל הזיקפה, יימח שמה, מה תעשה איתה? ככה, ישוב לך זקוף מול האסלה? אתה עושה מה שאפשר, ואם יש שלולית קטנה או גדולה ליד האסלה או מאחוריה, מה אתה כבר יכול לעשות? הטבע קרא את קריאתו, ואתה עשית את כל שיכולת לעשות כדי להיענות. ואם העגלה מחליטה להשאיר אחריה איזה פס שתן בניחוח חריף, שעולה במעלה הגלגל ומלכלך את הידיים הדואבות, אז ככה זה בחיים, ילד. ככה זה. זה הטקס. הרבה טקס.

ועכשיו, את כל הדרך בחזרה למיטה. לא סיפור. ואולי אולי החלומות הרעים ממלחמות ויריות ורימונים ופיצוצים, וריחות עשן ואבק ואש ושריפה וזעקות וצרחות ובכי ונאקות, אולי כל אלה יחכו הלילה בצד ויתנו לך לישון איזה שינה קטנה וקצרה של אדם ושל רגליו הקצרות. אולי.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה מגלה לפתע המון מדרגות. העולם שלך לא עגול ילדי, אלא פלטה שטוחה, מרובת מפלסים ומדרגות ומדרכות גבוהות, נטולות רמפות. עולם של מישורים עקומים שאיש עם רגליים לא ייתן דעתו או שריריו אליהם. העולם הוא הצעד הבא, המפלס הבא, המדרס הבא, המדרך הבא.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, ילד, העולם הוא שורה של עצירות מתנשפות וגדמים שניטעים עמוק עמוק בתוך רגליים תותבות מחומרים מתוחכמים. העולם הוא עצב קטן וחצוף שחבוי במורד השוק, שתר אחרי המשכו שאיננו, אחרי עקב וקשת כף רגל ואצבע וציפורן חודרנית שהיו שם. העצב מוכן להישבע שהם היו שם! והם עדיין מזעקים מתוך האין וקוראים לו, אל אותו עצב זעיר, יתום.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני, אתה נקטע מכל האנשים היפים שהולכים על המדרכה. מישבנים מהודקים ומשדיים מזמינות, מעיניים כחולות וירוקות וחומות שרק לפני רגע עדיין קרצו לך, אתה נגדע משערות גולשות וממותניים צרות ומירכיים לבנות ומשוקיים ארוכות. הו, שוקיים ארוכות! עבורן, ילד, אתה נכה. אתה כבר לא כאחד האדם. אתה הטרגדיה, העצב, כל הפחדים כולם בעטיפה קוהרנטית ושפויה וחכמה וטובת עיניים, שרק מדגישה את הרגליים האלה שאינן. שנגמרו.

כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, בני הטוב, עלם שלי, אתה רחוק רחוק מהאדמה, ולא תשוב אליה יותר עד שתשוב אליה. כמו מטיל ברזל שנשען על שדה מגנטי הפוך, אתה משתאה תחילה כשאינך יכול לגעת בכל יתר המטילים שמוטלים שם למטה. ואתה מנסה ומתאמץ ומשתנק, אבל המגנט ההפוך הארור ממשיך להפריד בינך לבין אחיך, והוא אינו נח אף פעם, ונותר שם חוצץ. לעולמים.

ואולי, בני הגבר, אולי, כשאתה בן 35 ונגמרות לך הרגליים, אולי אתה בכלל מלאך מבולבל שעף בגובה נמוך מדי, מחפש לו מקום בעולם הזה שהיה שלו ושאינו שלו עוד. אז אתה לא כל כך טוב בזה, בני, אבל אתה מנסה.

עד שאינך יכול עוד.

(מחר, 26 באוקטובר, ימלאו 12 שנה למותו של אבא שלי, גבי בשן, שהיה אדם מצוין שניסה וניסה, אבל החיים היו קשים לו מדי, לא תמיד באשמתו. אני זוכר אותו בהרבה אהבה והרבה הרבה געגוע.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On 25 באוקטובר 2011 at 16:52

    יפה. דוקר.

  • איתמר  On 25 באוקטובר 2011 at 16:58

    גם אני.

  • firebladejunky  On 25 באוקטובר 2011 at 17:56

    כמה נוקב..

  • שלומית לוי  On 25 באוקטובר 2011 at 19:29

    כואב, מרגש. וכתוב פשוט נפלא. מחזקת אתכם ביום הקשה הזה.

  • שאול סלע  On 25 באוקטובר 2011 at 20:51

    12 שנה זה גילו של ינאי.
    מת לפני או אחרי שינאי נולד ?

  • danben  On 25 באוקטובר 2011 at 21:53

    כואב מאוד. הגעתי לסוף חנוק

  • כרמלה כ. שלומי  On 25 באוקטובר 2011 at 23:32

    ממזר מוכשר אתה. בעיקר כשאתה כואב

  • ia (@yuk_a)  On 25 באוקטובר 2011 at 23:49

    עברו כבר 12, הא?! אנחנו גדלים ראבק.
    תמסור לו ד"ש כשאתם נוסעים לבקר אותו.
    נשיקות, אהבה שלי.
    (כתוב מצוין)
    י.

  • tsoof  On 26 באוקטובר 2011 at 0:29

    תודות רבות לקוראים ומגיבים כאחד וכלחוד גם.

    נועה, חן חן.

    איתמר יקירי, אני יודע שגם אתה מתגעגע. יש נחמה בקרוס-געגוע המשפחתי הזה. יום אחד אולי אתחקר אותך מעט על האח שלך.

    פיירבליידג'אנקי (סירייסלי?): כמה נוקב? לא יודע. תודה שהגבת.

    שלומית, תודה. גם על החיזוק. אני, כאמור, בשלב האהבה והגעגוע. זה אומר שאולי אני כבר חזק, אבל תודה על האכפתיות.

    דןבן, תודה.

    מלי, תודה מותק. מחמאות מסופרים זה הכי כיף.

    איריתה, כן אה? או כמאמר האם השכולה, "צופי, אתה היית ב-IBM??"

  • pil_pilon (@pil_pilon)  On 26 באוקטובר 2011 at 9:24

    אין מילים. וכשאין לי מילים אתה יודע שריגשת אותי. יום טוב חמוד

  • firebladejunky  On 26 באוקטובר 2011 at 9:34

    צוף, כמה נוקב ?! מאוד. לפחות כפי עטו המושחזת של אביך ומוחו החד כתער.

    ינאי בן 12 כבר… wow

    • tsoof  On 26 באוקטובר 2011 at 9:43

      🙂 הוא היה טיפוס נבון, הא? הוא האיש עם המוח הכי דומה לשלי שהיכרתי (להיפך, אני יודע). אני לא מתכוון שאני חכם כמוהו, אבל איכשהו התעניינו בדברים מאוד דומים ובאותה צורה והיתה לנו שפה משותפת נהדרת בשנות העשרים שלי. זה מאוד חסר, הדיאלוג החד הזה, עם בן אדם שהוא כל כך מבריק ותמיד יכול לתת לך עוד משהו: עוד ידע, עוד תובנה, עוד נקודת השקפה. אולי הכי חסר.

      • firebladejunky  On 26 באוקטובר 2011 at 11:52

        הקו המשיק שמצייר את הדמיון ביניכם טמון לטעמי בעיקר ביכולת לראות את הדברים שלא דרך הפריזמה המהופנטת המקובלת במקומותינו, זוית הראיה האחרת, הפכחון. תכונה נדירה שהתברכתם בה.

        מחבק אתכם מרחוק.

  • Eli Carmeli  On 26 באוקטובר 2011 at 10:58

    יושב וקורא, ואוהב מאוד ! ומרגיש שהסיפור מוכר לי… יושב קצת על הארכיון ומגלה שאני קורא אותך כבר שנה, אבל לא סתם, בדיוק שנה ! הסיפור/ הפוסט הראשון שקראתי היה על הגדם… לא אשכח אותו, הוא היה חד, מאוד אוהב את מה ואיך שאתה כותב, כבר שנה, כל מייל … לא תמיד מגיב (בתגובות בפוסט) אבל תמיד אתה עושה לי משהו, תודה !

    • tsoof  On 26 באוקטובר 2011 at 11:56

      תודה רבה, אלי. על שתי התגובות. מאוד נעים ומרגש לשמוע.

  • מירי  On 26 באוקטובר 2011 at 11:24

    כשאראה אותך מתישהו בצ'כונה או בבית ספר אגש ואגיד לך שאתה כותב נפלא, במיוחד געגועים, שזה רגש שאני קרובה אליו מאוד. חיבוקים.

  • אלה בשן  On 26 באוקטובר 2011 at 11:36

    נשיקות, מותק

  • Emilya  On 26 באוקטובר 2011 at 13:01

    נפלא ומרגש.
    תנחומיי גם אם באיחור של 12 שנים.

  • לירן אלעל  On 26 באוקטובר 2011 at 13:38

    הי
    קראתי בעצב
    ומשם נדדתי לקריאה על אביך ברשת ולקריאת רשומותיה של רוני.
    שמח להכיר את כתיבתך
    לירן
    http://www.YouTube.com/user/liranelalmusic

    • tsoof  On 26 באוקטובר 2011 at 23:29

      תודה שבאת, קראת והגבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: