מתי שמואלוף עוזב את השירה, או: נוחי דנקנר גונב בדיחות מאורי כץ

קראתי הבוקר את רן הר-נבו, בועז כהן ויובל דרור. כותבים משובחים שכותבים על חיי כתיבה, עיתונות ושכר. הנה החמישה סנט שלי על העניין. בעצם, בקושי רבע סנט, אבל שלי.

1. בוקר אחד, לפני שלוש שנים, קמתי וגיליתי שאני מת. כבר כתבתי על זה פעם. אני וזוגתי תחזקנו חברת יחסי ציבור בדירה שכורה במודיעין, עם חמישה עובדים ו-25 ריטיינרים. דילגנו תוך שנתיים מהכנסות של עשירון עליון למאיון עליון, נהגנו בשתי מכוניות חדשות מליסינג (הונדה סיוויק בצבע שמפניה, מאדרפאקרס!), קנינו לילדים בגדים בילדותי, נסענו לצימר פעם בחודשיים-שלושה ולחופשות קיץ ארוכות בחו"ל.

ואז גיליתי שאני מת. Merde!

אז הפסקנו. אחרי הרפתקונת קצרצרה בסטרט-אפ, הגעתי להבנה המצערת שמה שאני רוצה ויכול וצריך לעשות בחיים, זה לכתוב. הכישורים שלי היו שם, ההכשרה שלי היתה שם (הייתי עורך וכתב בהארץ ובגלובס עד 2003). המסקנה היתה ברורה לי כשמש: אתה צריך לכתוב, צפריר בשן, אמרתי לעצמי בתבונה רהוטה. לעזאזל, אתה ממש טוב בזה.

וכך, עברתי לחיות מכתיבה. לא לקח לי הרבה זמן לגלות שאני הרבה יותר מאושר ככותב. הרבה הרבה יותר מאושר. ועני. ואני מתכוון, אשכרה עני. כי הרי, אם אתה כותב עצמאי, ומשלמים לך שקל ברוטו למילה (וזה לא מעט!), אז אתה מרוויח סדר גודל של 35 אגורות למילה. כדי להרוויח שכר סביר שיפרנס משפחה בת חמש נפשות, אתה צריך לכתוב משהו כמו ספר כל חודש.

(אז זה מה שאני עושה מאז. כותב מילים מילים מילים לכל מיני ארגונים מסחריים. כמעט ספר בחודש, כדי להשאיר את הראש מעל המים).

2. אבל ת'כלס, זה לא מה שרציתי לעשות. ככל שאני מחבב טלפונים סלולריים – והאמת היא שאני מתעב אותם, אבל לא ניכנס לעניין הזה – אני לא באמת רוצה לכתוב עליהם כל החיים. כשעצרתי את החיים המצליחים והפלסטיקיים שלי, התכוונתי לכתוב כמו מרקס, כמו רילקה, כמו ג'ון אירווינג. וצריך להודות, אייפון וסמסונג גאלאקסי לא מצליחים להוציא ממני טקסטים ברמה הנדרשת. אז פתחתי את הבלוג הזה.

אני לא שי גולדן, לא יאיר לפיד ולא רענן שקד. האמת היא שהיה יכול להיות נחמד להרוויח את הכסף שהם מרוויחים, אבל ממילא הבלוג הזה לא התכוון להיות טור שבועי, אלא במה למשהו אחר – שימו לב, מילה גסה מתקרבת – משהו ספרותי יותר. לו לפחות הייתי עיתונאי!

הבלוג הזה מיועד לפרסם את הסיפורים שלי, את השירים שלי. את הניסויים האמנותיים הקטנים שלי. כשאני מהרהר בזה עכשיו, בניסיון לעשות איזשהו סדר בפוסט המבולגן הזה, אני שוב נחרד לנוכח ההיעדר המוחלט של הפוטנציאל הכלכלי של הטקסט הזה ובעצם של כל מה שמייצג הבלוג הזה. הוא מזכיר לי סטטוס שכתבתי בפייסבוק פעם:

הבוקר דפק אצלי גמד על הדלת. פתחתי בזעף ושאלתי אותו מי הוא. "אני הפוטנציאל הכלכלי שלך", אמר לי הבן זונה.

רן הר נבו כתב הבוקר שאם הייתי מכניס מודעות של גוגל לבלוג, הייתי מייצר קרוב לוודאי, סדר גודל של 4 שקל לאלף כניסות. באוקטובר, חודש לא רע בכלל, כתבתי 15 פוסטים (וואו!), ו-7,000 איש ביקרו בבלוג (וואו!). 28 שקל, מאדרפאקרז!

3. אבל לא הכל רע. האמת היא שאני עושה חיל בכתיבה היוצרת שלי. קיבלתי פעם 15 אלף שקל בתחרות צרצרפיס ("סיפור" ב-140 מילה). השנה שוב ניסיתי את מזלי, ואפילו עשיתי קמפיין לא קטן לגיוס לייקים. זכיתי במקום השני וב-10,000 שקל. זה עלה לי גם ב-200 עוקבים בטוויטר וגרוע מזה, זה גם מקנה להמון אנשים את הזכות לבקש איזה שקל או חמישה על כל לייק.

25 אלף שקל על שני משפטים. לא רע.

ותחשבו כמה זה עצוב. לרתום את כל הכישרון שלך, את כל היכולת, את כל המאוויים, ת'כלס, את העתיד שלך, ולקבל הכרה על שני משפטים מזוינים. ועדיין, פרנסה. לא מתלוננים.

4. לפני שבועיים פגשתי את מתי שמואלוף, משורר שכבר פרסם כמה ספרים, וערך המוני כתבי עת ולקטים ואנתולוגיות. "אני עוזב את השירה", הוא אמר לי. הסאב-טקסט של השורה הנהדרת הזאת, שהפכתי מאז על לשוני אינספור פעמים, הוא שהשירה לא יכולה להאכיל אדם. אם אין כסף אין תורה. פעם היו משלמים למשורר לפי השורה. היום אפילו את זה לא משלמים לו. אז מתי שמואלוף הולך להיות סופר. עשו טובה, לכו לקנות את הספר שלו כשהוא יראה אור. התרבות שלנו מתחננת לטיפ-טיפונת תום מהסוג של מתי שמואלוף. הייתי כותב "מתי שמואלופים", אבל אני לא בטוח שיש עוד כמוהו.

5. במקום אחר לגמרי, טוויטר, התחוור לי השבוע שזמן תל אביב שדדו שורה (או שורות?) של האיש הכי מצחיק שקראתי בשנה האחרונה, אורי כץ. אורי הוא תסריטאי, ואחד שאשכרה מצליח להתפרנס מהחרא הזה (אני חושב). היית חושב שאם הם לא יכולים לשלם ליוצרים, מינימום הגינות יחייב גוף כמו מעריב לא לגנוב חומרים מקוריים של היוצרים האלה. אז היית חושב.

אני דווקא חושב שהבדיחה הכי מוצלחת של נוחי דנקנר בשנים האחרונות, היא שהוא גונב בדיחות מאורי כץ. זה כל כך מגוחך ודמיוני ומטריד ויצירתי מצידו, שזאת בטח בדיחה.

6. יום אחד אהיה סופר. הנה, אני כותב את זה בפעם הראשונה בקול רם וצלול. לכו לקנות את הספר שלי. זה המעט שאתם יכולים לעשות למען הבלוג הזה, אם הוא יקר לליבכם. זה הפתרון הדל והרעוע וסך כל הקפיטליזם החזירי שאני מצליח לייצר. לא יודע אם תצילו את המילה הכתובה, אבל אולי תממנו לי עיפרון.

בעצם, אולי זה כמו לבקש עוד לייק. אני עוד עלול להצטער על הבקשה הזאת.

7. הנה, הפוסט הזה מוכן. יש בו יותר מ-800 מילה. הפסדתי זמן של 800 שקל ברוטו בשבילו. והוא לא נכתב בשביל אף אחד. רק בשבילי. היה שווה כל שקל.

8. אחד אחרון. את הספרות הטובה שלי ברשת אני צורך את אצל רוני גלבפיש שאין שניה לה וזוכה לסוג של אהבה מיוחדת, גם כי היא האחות הפרטית שלי, אבל לא רק. וחוץ מזה, גם בבלוג של יריב החכם ובעמוד הפייסבוק של מלי המקסימה. הם כולם חינם, אבל בחיי שהם שווים הרבה הרבה יותר מזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Lior Sela  On 31 באוקטובר 2011 at 12:01

    נקי מפוכח ועצוב.
    נייר העטיפה שישמש את עובדי סטימצקי לעטוף את הספר שלך כשאקנה אותו כבר מונח להם על הדלפק 🙂

  • אורי כץ  On 31 באוקטובר 2011 at 12:24

    מזדהה עם כל מילה. תודה על המחמאות. זה לא היה יותר קל פעם. זה לא יהיה קל בעתיד

  • רוני  On 31 באוקטובר 2011 at 13:39

    הבדיחה העצובה היא שאורי כץ יכול להרוויח הכי הרבה כסף דווקא כשנוחי דנקנר גונב ממנו שורות – על הפרת זכויות יוצרים זוכים בבית משפט (בלי יותר מדי בעיות) בכ-50,000 ש"ח. זה קרה לידיד שלי, והוא קיבל את זה צ'יק צ'אק.

    אני אמנם לא ותיקה במיוחד – לא בבלוגוספירה ולא בעולם הכתיבה, אבל התסכול של גדולות וגדולים ממני כבר חלחל גם אליי. וגם אליי כבר פנוי מכל מיני מקומות שמפרסמים מילים, כדי שאכתוב להם חינם ובשביל הקרדיט. והאמת שהמינימום שאני עושה, זה לא להסכים. אמנם טרם פרסמתי דברים בעיתונים "אמיתיים", אבל בשביל הזכות הזו לא אעבוד בחינם.

    • tsoof  On 31 באוקטובר 2011 at 13:44

      לפני חצי שנה ניסיתי לכתוב ל-Xnet בלוג תמורת קרדיט בלבד. לקח לי כמה שבועות להבין שזה לא כל כך הגיוני. אני לא עושה את זה יותר. היו כבר עיתונים שפרסמו ציוצים שלי עם קרדיט (בלי לבקש רשות). אני לא יודע מה הסטטוס החוקי של זה, אבל זה מסריח. שיכתבו את הבדיחות שלהם בעצמם.

  • שלומית לוי  On 31 באוקטובר 2011 at 14:13

    אני מעריכה את היצירתיות שלך, בתור אחת שמתחזקת (בקושי) בלוג עצל עד מאד. ואני חושבת שאתה כותב מוכשר מאד.
    אבל- אם יותר לי- זה לא במקום לכתוב ספר? יש מאגר מוגבל של אנרגיה ופניות(חיריק ב-נ') ויהיה חבל אם לא תנתב את זה לספר, בסופו של דבר.
    אני מבטיחה לקנות ולקרוא:)

    (ומקווה שאני לא חוצפנית מדי!!!)

    • tsoof  On 31 באוקטובר 2011 at 19:42

      כתיבה היא שריר כזה, שככל שהוא עובד יותר, כך הוא מתחזק. אני מאמין שכשאהיה גדול אכתוב הרבה הרבה יותר.

      (ותודה על המחמאות. את לא חוצפנית כלל. או שכן, אבל לא במקרה דנן)

  • זיו  On 31 באוקטובר 2011 at 14:38

    העיקר שאתה מאושר. אני מנסה את ההמלצות שלך

  • Yariv Gottlieb  On 31 באוקטובר 2011 at 15:36

    אתה אחד הכותבים הראויים ביותר. אתה האלפיון העליון בכתיבה, אם זה עוזר לך במשהו.

    • tsoof  On 31 באוקטובר 2011 at 17:23

      תודה יקירי, זה יפה מצידך.

  • ארנון מרום  On 31 באוקטובר 2011 at 16:52

    נוגע

  • Yochai Bashan  On 31 באוקטובר 2011 at 21:37

    פעם כשהיתי ילד אמא שלי היתה מקריאה לי סיפורים לפני השינה והיא היתה מלטפת אותי מאחורי האוזן ספק ליטוף ספק לסדר את ההשער
    השילוב הזה של הקול השקט והליטוף היה ועודנו סמל בעיני לבטחון ולשלוה נוחות מושלמת ולתחושת שיכות ולדמיון ולעוד המון דברים טובים
    כשאתה כותב גם משהו כללי כזה כמו כאן למעלה ואפילו על דברים קשים וגם על סקס פרוע אני להפתעתי מרגיש קצת נעים מאחורי האוזן ספק ליטוף ספק סידור של השער מאחורי האוזן
    אז תמשיך בבקשה

    • tsoof  On 1 בנובמבר 2011 at 9:14

      זאת התגובה הכי יפה שכתבו לי. תודה רבה יוחאי. קצת נמס לי הלב.

  • galithatan  On 31 באוקטובר 2011 at 21:43

    במובנים רבים, אני מסכימה איתך. אבל האם לעולם הכותב נידון להיות עני או למכור את מילותיו לכל המרבה במחיר, ללא קשר לסוג ורמת התוכן? אני עדיין מחזיקה בשק נאיביות קטן…

  • קוראת  On 1 בנובמבר 2011 at 3:29

    צפריר שלום. כמה מילים, ונראה לי שהן די נחוצות.
    אתה אכן כותב יפה, אבל מה שמאפיין בד"כ או מבחין סופר, זה סוג של גבוש, טביעת אצבע וקריסטליות שאי אפשר לפספס או לחסום. הרבה מאוד עיתונאים מפנטזים להיות סופרים. רובם לא מבינים את ההבדל בין שתי הסוגות, לא עד הסוף. האם אתה סופר שלא יכול לממש את חלומו בגלל אלוצים כלכליים? מי יודע. אבל זו לא השאלה המעניינת. לפחות לא את הקוראים. אחד המאפיינים של סופר בניגוד לעתונאי זו הקפדה על פרסונה ספרותית כלשהי, סוג של מיתוס. זה מחייב מעט הסתר של פרטים וקמוץ בחשיפה האובססיסית שמאפיינת את עולם העיתונות. ההבנה שהלא ידוע או הלא נאמר שווה ולפעמים עולה על הנאמר זו אחת האבחנות בין עיתונאי לסופר / משורר. לתשומת לבך.
    לגבי מתי שמואלוף. אינני יודעת אם קראת את ספריו, אך למרות היותו עסקן (במובן הטוב של המילה) שעזר למשוררים ובני מעוטים אחרים, הוא לא ניחן בכשרון שירי רב. הכתיבה שלו יפה ולא יותר מזה. לכן אין להתפלא שהוא עוזב או מנסה את כוחו בפרוזה. אין חוק שמשורר טוב מינוס, שווה סופר מעולה. אז לפני שאתה רץ לסנגר על חבר שלך, קצת פרופורציות.

  • טראומה  On 1 בנובמבר 2011 at 6:56

    תגיד, אתה מקבל שקל על כל חרא/בנזונה/מאדרפאקרז/מזוינים שאתה כותב?

    • tsoof  On 1 בנובמבר 2011 at 9:13

      מזתומרת? יש לי בונוס קללות.

  • רוני  On 2 בנובמבר 2011 at 22:53

    תכתוב, זה טוב. לנפש שלך, וגם לזו שלי. כל השאר לא בידינו ממילא.

  • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 13:48

    ההאשמה שלך שדנקנר גונב בדיחות מאורי כץ היא מגוחכת, אם אתה רוצה להאשים מישהו בגניבה אתה יכול להאשים אותי אבל גם זו תהיה האשמה שגויה.
    יש לי טור בזמן תל אביב, לכל טור אני מוסיפה ציוצים שאהבתי שקשורים לנושא הטור עם אזכור שם המשתמש. אני לא היחידה שעושה את זה, לכל העיתונים היום יש פינות בהם מצטטים ציוצים.
    חשבון טוויטר פומבי הוא כמו בלוג ואפשר לצטט ממנו בדיוק כמו שאפשר לצטט מכל בלוג אחר או מעיתון.

    • tsoof  On 5 בנובמבר 2011 at 14:00

      על מה את מתבססת כשאת מניחה שאת יכולה לצטט אותי? וגם אם יש פסיקה בעניין, הלגיטימציה שלה מוטלת בספק. חוץ מזה, להגיד שמשהו הוא מגוחך לא הופך אותו ללגיטימי, ולנוחי דנקנר יש מספיק מליצי יושר גם בלעדייך.

      • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 14:24

        אם היתי מצטטת בעיתון שורה רלוונטית לכתבה מתוך בלוג של מישהו, יחד עם אזכור שמו ושם הבלוג, גם אז היית טוען שגנבתי ממנו?

      • tsoof  On 5 בנובמבר 2011 at 15:01

        את פיון במערכת שמאפשרת את זה ואת מגנה על המערכת ועל העבודה שלך. אינסטינקט סטנדרטי. קוראים לזה "צנזורה עצמית". חפשי את זה. תמצאי שאת לא הראשונה שלקית בגוון הזה של תסמונת שטוקהולם.

        אני לא חושב שאת גנבת. אני כן חושב שהמערכת גוננבת. הרי אתם לא מצטטים בתוך הקשר, אלא כדי שיהיה צחוקים בעמוד. רוצים צחוקים של אורי כץ? תשלמו לו. ואם לא זה, אז תשאלו אותו אם הוא מוכן שיצטטו אותו.

        ולמען הסדר הטוב, הייתי מעדיף שלא תצטטי אותי בלי אישור מפורט. אף פעם.

  • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 14:27

    ואני לא מליצת יושר של דנקנר. כשאתה מאשים אותו בגניבה בהקשר לטור שאני כתבתי, אתה בעצם מאשים אותי.

  • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 15:14

    לא ראיתי באף מקום בטוויטר שכתוב "כל הזכויות שמורות". אני לא משפטנית אבל אם מערכות כל העיתונים מרשות לעצמן לצטט מטוויטר והיועצים המשפטיים שלהם לא מנעו מהן, אני מניחה שיש לכך גיבוי. הרבה מהציטוטים האלה הם מדורים בפני עצמם, על מה מדברים בטוויטרספירה וכו'.

    אם הייתי מצטטת אותו מתוך הקשר, האם זה היה משנה את התמונה? ראיתי את הטור המדובר? אורי כתב על רווקה בתל אביב שמסירה שיער, הטור שלי הוא עליי, רווקה בתל אביב, והוא עוסק בהסרת שיער. צריך הקשר יותר ברור מזה?

    ולא ענית לי על השאלה שלי- אם היתי מצטטת בעיתון שורה רלוונטית לכתבה מתוך בלוג של מישהו, יחד עם אזכור שמו ושם הבלוג, גם אז היית טוען שגנבתי ממנו?

    • tsoof  On 5 בנובמבר 2011 at 15:16

      הטור הזה בבלוג הזה הוא לא עלייך. אם את מצטטת אותי בלי לשאול את דעתי בעניין, את דורכת לי על הרגליים. ובאמת לא מעניין אותי מה החוק אומר בעניין.

      (וגמרתי להתנצח בזאת. זה לא שאת צריכה את רשותי).

      • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 15:23

        באמת? אם הייתי כותבת עכשיו כתבה בנושא וכותבת משהו כמו בבלוג "גומרים הולכים" צפריר בשן מספר שזכה פעמיים בתחרות קצרצרים של מפעל הפיס בכתבה שעוסקת בתשלום על כתיבה למשל. הייתי דורכת לך על הרגליים?

      • Osnat Ita skoblinski (@osnatita)  On 5 בנובמבר 2011 at 15:25

        ואגב, אני לא מתנצחת. אתה האשמת אותי בגניבה ואני מגינה על שמי הטוב.

  • רן  On 19 בדצמבר 2011 at 7:52

    בואנה, קראתי את זה רק עכשיו (ועל תשאל איך ולמה הגעתי לפה). אתה כותב מצויין, המון כריזמה ודיוק. מכיר היטב את תסביך הספר. סיים אותו!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: