לגמרי במקרה

פגשתי את האקסית המיתולוגית שלי אחרי 14 שנה, על המסוע בירידה מעולם החלומות. היא היתה ג'ינג'ית הרבה יותר משטנית (צבעי שיער ארורים הם ההתערבות האנושית הבוטה ביותר בעולם החלומות!). היא עדיין היתה גבוהה ורזה, אך מותניה כבר לא היו צרות כמו פעם. כשהיינו צעירים כמעט יכולתי להקיף את מותניה עם שני אגודלים ושתי אצבעות. הדבר הראשון שרציתי לומר לה היה "כבר אינך רזה כל כך!" אבל אז נזכרתי שאני כבד ב-25 קילו ורק חייכתי.

היא הרכיבה משקפיים רציניים ופסעה על הרציף ברצינות תהומית של אחת שיש לה לאן להגיע. היו לה תלתלים קטנים מהודקים לפדחתה ורמזים לגיל בקצות עיניה. היה לה גם מבט חמור בעיניים כשהביטה בי, ורק אחרי ששמעתי את קולה הבנתי שבמקום שבו אצלי נותרו געגוע וערגה וזיכרון של ירך לבנה, רכה וארוכה, אצלה נותר תיעוב.

"מאיה!" קראתי את שמה בגיל. היו בינינו אולי 15 מטרים. היא היתה מלווה בגבר ואני באשתי, אבל היה איזה הרף שבו הרגשתי ששוב יש רק את שנינו בעולם, חבוקים במימד פרטי לגמרי, בלי גישה לזרים, בלי עניין לציבור. רק נערה ונער והחום היוקד הזה שבלב ושבין הרגליים.

"מה אתה רוצה?" רמסה היא את זכר הבועה ההיא. קולה דגדג לי את החושים וליטף בעדינות את אמת ידי. משהו בשילוב בין המצו-סופראן והווליום עוד הזכיר לי את הליטוף ההוא, אבל אז חדר הטון הגועלי שלה את שכבת הפנטזיה, והותיר אותי כמעט לבד עם אישה ששונאת אותי כבר הרבה מאוד זמן.

נפרדנו ב-1995, נדמה לי, היא ללימודיה ואני ללימודי, מותירים מאחורינו דירת שניים וחצי חדרים ברמת גן ושנה ארוכה ומייגעת שאצרה גם רגעים של התעלות ושל אושר ושל אוכל בינוני ושל נסיונות מיניים. בעצם, נפרדנו כמו שהמון אנשים צעירים נפרדים. אני כבר רציתי החוצה אבל עוד לא ידעתי להגיד את זה לעצמי, והיא רצתה גבר ולא ילד. "הוא צריך אמא, לא חברה", התמרמרה אצל אמי, עד שארזה שמלותיה ותחתוניה ואת הירך הלבנה והארוכה ההיא והלכה לה.

אחר כך התגעגעתי אליה במשך כמה שנים טובות. הייתי רואה את פניה בפניהן של כל צעירות העיר, ומתייסר בייסורים איומים של געגוע שאין בו דבר מאחורי וילון האובדן, פצע אגו אינפנטילי שכזה. בשנים שאחר כך עוד התראינו פעם או פעמיים ועשינו את מה שצריך כדי להיאחז ביחד בכל מה שזכרנו, אבל היא המשיכה לגלות שעוד לא התבגרתי, ואני הייתי מריח אותה עמוק עמוק. היו לה את אותו ריח יסמין דק מן הדק של פעם ואותם קווים יפים של עצמות בריח, אבל אפילו כשחדרתי לתוכה התגעגעתי למה שהיתה.

לפני 12 שנה התראינו בפעם האחרונה, ולא אמרנו שלום אחרון, אלא ניתקנו זה מעם זו כמו שאנשים עושים לפעמים ביום ראשון בבוקר, ולא שבנו להתראות עוד. ואני עוד התגעגעתי לעתים לרגע, ונותרו לי ממנה רק הדוק הדק הזה של הערגה לכל מה שיכול היה להיות וריח היסמין והירך הלבנה והאהבה שהיתה לה אלי והזיכרון של כל אלה.

ועכשיו היא נועצת בי זוג עיני שקד חומות ומלוא הטנא שטנה שאצור ברצפת האגן שלה, ומתפשט משם לפיה הקפוץ ולקצוות המרוחקים של עיניה. ומכל האהבה שחשבתי שיש שם, לא נותר עוד דבר. ואני כל כולי תימהון והפתעה ויגון פתאומי על הזיכרון שהיה שם, ופחד ותדהמה על כל מה שבא במקומו.

וההזיה שהיתה שם, על לגמרי במקרה ויין חם ואש בוערת בקמין, גזה כלא היתה. ונשאר רק ה"מה אתה רוצה?" שלה, מהדהד מהקירות המרוחקים העוטפים את המסוע שיורד מעולם החלומות. היבטתי בה עוד רגע אחד וראיתי שאינה כל מה שחלמתי שהיתה, וחיבקתי את אשתי, וסבתי בחזרה אל עולם החלומות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • firebladejunky  On 6 בנובמבר 2011 at 9:34

    צוף, כצפוי כתיבתך מתעלה מעל המלים. סכום חלקיהן קסם צרוף.
    אתה לוקח את הקורא לממלכתך ומוליך אותו לתוך החוויה פנימה.
    איכות וכנות נדירים והתוצאה לא פחות מכך.
    שאפו !

  • אלירז  On 6 בנובמבר 2011 at 21:13

    מעורר ערגונות, אתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: